כמו כל זוג, גם אנחנו חיכינו בהתרגשות לקראת יום החתונה. התאריך נקבע ל 11.10, והכול היה כבר מוכן. אישורי ההגעה, הספקים, השמלה, החליפה, אפילו בייביסטר לכלב. אבל אנחנו מתכננים תוכניות, ואלוהים צוחק מלמעלה. ובמקרה הזה, צחוק זה לא היה. הרבה בכי, צער, והלם עצום. בעשר בבוקר בן הזוג כבר קיבל את שיחת הטלפון מהמפקד, ואני מצאתי את עצמי על הרצפה, צורחת שאני לא מסכימה כי מה פתאום הוא גיבור פתאום, ויש בכלל חתונה עוד ארבעה ימים! אבל הוא - נתן לי חיבוק חזק ויצא מהבית, וחזר רק לאחר ארבעה חודשים. חזר אחר.
מברוק עליכום: ישר רואים שזו זוגיות טובה שהולכת להחזיק מעמד
"טוב, אני אתפשט, את רק תתקעי לי אצבע בתחת" רבל וילסון הוטרדה
סייעת רופא שיניים פוטרה והפכה לדומנטריקס - זה השתלם מאד
ואני מכילה ומכילה. כי כל הוא נלחם בעזה אני פה ונלחמת עליו. ואם זה אומר להיות סלע עבורו, אני אהיה סלע. כי ההתנהלות כבת זוג של מילאומניק היא התנהלות מוזרה. זה כמו זוגיות במעמד צד אחד. זה לצפות לשיחת טלפון או וידאו או מכתב וזה חרדות מכל שיחת טלפון, וידאו או מכתב כי.. מי יודע מה אגלה בצד השני. זה להיות חזקה עבור המשפחה שלו ולהתפרק על צוואר המשפחה שלי. זה לקבל שיחות מחברים שלו שלא הכרת ולהתאהב בו יותר וזה לפחד שלא תוכלי לספר לו את זה. ואסור לריב. הוא נלחם על המדינה שלך, מה פתאום לריב איתו ובכלל, שאני אחזיר אותו נסער למלחמה? ולכן כל פעם זה מתחיל מחדש - הוא חוזר ואני מציגה חיוך גדול, חיבוק חזק, כביסה של המדים, זמן "איכות" קצר, וברגע שהוא יוצא מהדלת, מתפרקת וחוזר חלילה. סלע, אבק, סלע, אבק ושוב סלע, בשביל האיש שלי. בשביל הזוג שאנחנו, בשביל מדינת ישראל. מול כל זה, אני יכולה להתלונן?
בטקס סיום השירות שלו, שנראה כאילו נלקח מסרט גבורה ישראלי, התחלתי בפעם הראשונה לעכל שאומנם השהות שלו שם הסתיימה באופן זמני, אבל האתגר האמיתי מתחיל.
כי מחיית שינה שקשה להוציא מהמיטה הוא הפך לחיית לילה, עטלף. זומבי אפילו. פתאום הוא ישן רק על הריצפה, או רק עם נעליים. הוא בכלל ישן מתישהו?
והעיניים היפות שלו, שסיפרו לי הכל במבט עמוק, הפכו פתאום ריקות. לא מאהבה חלילה, הוא אוהב אותי, אני יודעת ומרגישה, אבל משהו בפנים הוא אחר. שונה. הייתי מסתכלת עליו ושואלת, אתה עוד שם? והוא היה רק מסיט מבט בחיוך ואומר "אני מקווה".
הכי גרועה היתה השתיקה. התוספת החדשה והאימתנית לקשר שלנמו והבלבול שחשתי רק הלך והתגבר ככל שנדרש היה לחזור לשגרה, ובמקביל לתכנן מחדש את החתונה, כאילו שום דבר לא קרה. והרי כמה קרה.
כמה רציתי שנחזור לאותה נקודה בה הכל הפסיק. אבל המלחמה והשירות והתקופה הזו יצרו בינינו פער שהתרחב, פער השהרס אותי מבפנים. ערב אחד, כשהוא מעוך על הספה, איתי אבל לא איתי, בפוזה שהפכה לקבועה, ראיתי פרסומת של סופר-פארם ועמותת נט"ל על מתחם תוכן שמציע עזרה להתמודדות עם טראומה וחרדה. נכנסתי לאתר שלהם ומצאתי את עצמי בעוד מאמר ועוד כתבה. הרגשתי שזה הסימן לפעול, והתקשרתי.
ענתה לי בחורה מקסימה ששמעה לא מעט נשים אבודות כמוני, רק שהיא קראה לי גיבורה. והיא ידעה בדיוק איך לסייע. הבנתי שמותר לי להתפורר. להודות שגם לי היה קשה, שגם אני - האזרחית בעורף, יכולה להיות בטראומה והיא לימדה אותי לחזור לנשום. ואחרי שנשמתי ראיתי את האיש שלי אחרת. פתאום הצלחתי להקשיב גם למה שלא אמר. פתאום כבר לא היה הצורך לדלג מעל התהום חזרה לנקודה ההיא - פשוט כי מצאתי דרך סלולה, עם סימנים ותמרורים אל הלב של האהוב שלי. הלב שהתאהבתי בו. הלב שספג מהלומות בעזה. הלב שנפתח אלי בחזרה.
זה לא קל להודות שיש קושי. זה לא נעים להודות שדינמיקה משתנה. אבל כמאמר הקלישאה, ברגע שמודעים לבעיה כבר פותרים את רובה, והנה אני, באיחור של חמישה חודשים במדידות אחרונות של שמלת הכלה.
לסיכום,
אחיותיי, נשות וארוסות ובנות זוג של המילואימניקים. נכון, הם לא חזרו כמו ששלחנו אותם. והדברים השתנו, לפעמים ללא היכר. אבל זו לא גזירת גורל. יש לנו כלים להתמודד ולסייע להם. יש כלים, חלקם פשוטים כל כך כמו נשימות עמוקות, שיעזרו להם להירדם. לחזור לנשום. ארגונים טובים וחשובים מציעים עזרה. צריך רק לקחת אותה, ובעזרת השם, עד החתונה זה יעבור.