מלחמה עם איראן באופק, חטופים בעזה, גם ככה בא להסתתר ולסגור על עצמנו את דלת הממ"ד עד שהכל יעבור - אז קיץ עכשיו? כבר? לא מתאים עכשיו, אחרי חורף של ישיבה מול החדשות, ונשנושים בלתי פוסקים של מאפים, מתוקים, ותבשילי חורף פחמימתיים.
השנה זה התחיל באופן סמלי ממש ביום שבו שינו לנו את השעון, ושעות האור התארכו. כבר למחרת היה שרב משוגע, מה ששלח הרבה מאיתנו לעמוד עירומות מול המראה, להעביר על עצמנו ביקורת. חלקינו יצאו עםפ סט של החלטות (להתאמן כל יום חצי שעה, להפסיק עם הממתקים והגלוטן), וחלקינו סתם סיימו את היום מדוכאות. אם תשימו לב, פתאום יש דיבור במשרד "די עם השוקולד אחה"צ, בואו נביא פירות" (ולא מביאים), עולה הצורך להכין את הגוף לבילויי הים, וצצה לה תחושה מבחילה ומוכרת: דיכאון ביקיני - המונח תקף גם לגברים, שסובלים גם הם מחרדה הקשורה למראה החיצוני שלהם לקראת הקיץ.
להעריץ או להשמיץ? פנינה רוזנבלום נכנסה לפנתיאון
אובססיה: גברים מתחננים שיסדרו להם דייט עם נטלי פורטמן
"עזבתי את הפורנו והפכתי לאחות, אבל פורנו זו העבודה הכי טובה בעולם
הרשתות מלאות בתמונות ביקיני, שהופכות ליעד ממשי אך בלתי מושג עבור נשים - כמו התמונה של שני גולדשטיין למשל. בנוסף, זוכרים את יום ההולדת של לאה שנירר שבו חגגה בשמלה שקופה? התגובות שהיו שם אומרות הכל. החל מ"לא הייתי רוצה לראות תמונות כאלה של אמא שלי", המשך ב"את יכולה להיות סבתא שלי! אפילו אני לא מתלבשת ככה. איפה הצניעות?!". היו גם הרבה שפרגנו, אבל רוב התגובת היו בגדר הבודי שיימינג דוחה ורעיל, שמגיע, מן הסתם, משנאה עצמית ותסביכי גוף. דיכאון ביקיני, בקיצור.
פניתי להילה מעוז-שפיצר, מטפלת ברשת "עוצמות - פסיכותרפיה רב תחומית", והיא מדווחת שבהחלט יש דבר כזה, ורואים את זה בקליניקה:
"נערה מגיעה אלי, היא מקיאה עכשיו כי היא שמנה, כלומר: לפי אף מדד היא לא שמנה באמת אבל מסתבר שהיא ממש שמנה לפי הטיקטוק כי הבנות שמקבלות הכי הרבה צפיות הן בנות עם ביקיני שדורש משלחת חיפוש על גוף שדורש משלחת חיפוש גדולה אף יותר. כבר הרבה זמן יש לנו תרבות של "רזה זה יפה".
איפה לדעתך זה התחיל?
זה התחיל הי שם בשנות ה80 כששכחנו את מרלין מונרו וברג'יט בארדו הנשיות והתחלנו להעריץ דוגמניות בעלות מראה סופני, כנראה כי למעצבי האופנה שמעדיפים גברים הגוף הנשי על מסלול הדוגמנות היה קצת יותר מדי. ואז קרה עוד משהו, החברות השונות עלו על זה שכשאנחנו מרגישות לא טוב עם עצמנו, אנחנו קונות. יותר. הרבה יותר. כך שלשמור אותנו בפער שלפיו נרגיש רע הפך להיות לענף אולימפי של חברות הפרסום והיום כמעט כל כתבת אופנה "תמימה" מסבירה כיצד את פשוט חייבת את הפריט אחרת את לא אופנתית ולא טובה ופשוט עדיף להיות "שיק" ולא "שוק" ועל שיטת הדיאטה ההיא כי היא הדבר הבא וכולם עושות אותה ועוד ועוד ברשימה שלא נגמרת. בסוף, כל הספורט הלאומי הזה מצליח, אנחנו באמת מרגישות רע כלפי עצמנו או לפחות, שאנחנו "לא מספיק".
מה, כולנו ככה?
"הרבה. כמעט כל אשה חושבת שהיא שמנה (כי לרדת רק עוד קילו שתיים או 29 לא יזיק) האימהות שחושבות שהן שמנות ולא אוהבות את עצמן מגדלות את הבנות שלהן בדיוק עם אותה המחשבה: "את חייבת להיות רזה, את חייבת להיות יפה, אחרת את לא שווה". מעטים ההורים שמשדרים לילדה שלהם: "כמו שאתאני די רגועה בעולם, ככה, זה מספיק" .
הבודי-פוזיטיב לא עשה אימפקט?
"לאט לאט זה מחלחל, אבל זה לאט מדי. בינתיים הנערות מדווחות לי שהן לא לוקחות אוכל לבית הספר כי הן לא רוצות להתפדח ולאכול בהפסקה ליד אחרים. והקיץ מגיע והלחץ להיראות טוב גם בלבוש שקשה יותר להסתיר איתו את מה שאנו תופסות כמגרעות שלנו. אנחנו רוצות פשוט "להיראות טוב" והתהליך הוא אוטומטי, בכלל בלי שנשאל את עצמנו מה זה אומר "להיראות טוב" כי "להיראות טוב" זה בטוח אומר להיות רזה"
עד כמה לדעתך "אשמות" הרשתות החברתיות?
"יש משהו ב'תרבות הטיקטוק' שהוא בעייתי, זה מייצר משוואה שיקרית לפיה אפשר לקבל אהבה רק לפי איך שאת נראית. בנות רבות שמגיעות אלי, עסוקות באופן אובססיבי במשקל כי אם הן 'רק ירדו עוד 4 קילו הן יהיו יפות'. כשאני שואלת 'ואז מה יקרה?' כשמה שעומד בקצה הרחוק של המשוואה הזו, זה אומר 'אני ארגיש אהובה'. כשאני מאירה את העובדה שאנשים רעבים הם בדרך כלל לא הכי סובלניים קשובים ואמפתיים או במילים אחרות, לא בעלי התכונות שגורמות לאנשים להיות אהובים, הן מביטות בי במבט של 'לא חשבתי על זה'. כי כן, זה רעיון מוסכם תרבותית, ש'אני אקבל אהבה בגלל המראה שלי ולא בגלל מי שאני בעולם הזה, לא בגלל הידע שלי, האופי שלי והנוכחות שלי'."
זה לא תמיד היה ככה?
"פעם כשמישהו היה לא מרוצה מאיך שאני נראית, הוא היה יכול להגיד את זה לי וגג לעוד כמה אנשים שהוא נפגש איתם. היום נערה יכולה לעלות תמונה שלה בטיול והיא תקבל תגובות מאנשים שהיא לא מכירה של "יא מכוערת". החשיבה הזו דבקה בנו, אנו חשות בנוכחות של הרשת גם כשאנחנו הולכות לים - מה יגידו עלי, מה יחשבו, כאילו שכל מה שיש לאנשים בים זה להתכנס מאחורי הגב שלי ולתת לי ציון. כאני מדברת על הפחד זה עם אנשים, הם מפרטים, שמפחיד אותם שאם הם יאהבו את עצמם אנשים יגידו להם שהם "חיים בסרט" כלומר, שיהיה פער בין איך שהם תופסים את עצמם לאיך שהם 'באמת'. אבל מה רע ב"לחיות בסרט" בו אנחנו אוהבים את עצמנו במקום בסרט של מישהו אחר לפיו אנחנו לא טובים מספיק?."
רנה אנגלן, פרופסורית לפסיכולגיה וכותבת הספר "חולת ביוטי" כתבה: "אם אכפת לכם מכושר ונשים, לעולם אל תשתמשו שוב במונח "גוף ביקיני".
הפרופסרית, שחוקרת את התחום לעומק תוכלו לשמוע אותה בהרצאת טד שמופיעה למעלה) כתבה בטור לכבוד הקיץ כי "מדי שנה, המעבר מהאביב לקיץ מופרע בגסות על ידי התפרצות של פרסומות וקליק-בייטים שמזכירים לנשים, משחקי הכס סטייל, ש"עונת הביקיני מגיעה". המסר ברור: תפחדי. תתביישי. ולהילחם בפחד והבושה על ידי שפיכת זמן, כסף ואנרגיה לתוך תוכניות הרזייה מהירות, שספק אם יובילו לשינויים ארוכי טווח בבריאות או במבנה הגוף שלך."
אנגלן קובעת שכשאנשים משתמשים במושג "גוף ביקיני", הם לא עושים את זה כי הם דואגים לבריאות שלך. אלא כדי לחזק את הרעיון הרעיל שגופן של נשים חייב להתאים לצורה מסוימת על מנת להיות כדי להיראות בפומבי. הדיבור על ל"גוף ביקיני" מוביל לתחושות הרסניות.
המעבדה של אנגלן ערכה לאחרונה סקר ליותר מ-400 נשים שלוקחות שיעורי כושר קבוצתיים. כאשר התבקשו לרשום את הערת המוטיבציה ה"פחות אהובה" עליהן, 56 אחוז מהנשים שנסקרו רשמו סוג כלשהו של הערות הקשורות למראה החיצוני. גם אם הן מגיעות כעידוד של מאמן כושר בסגנון "יאללה, הקיץ מגיע! אנחנו רוצות בטן שטוחה!". אפילו להיפך - סקר מאוניברסיטת מישיגן מצא שנשים שמתעמלות עם ירידה במשקל כמטרה מחזיקות מעמד הרבה פחות מאלה שמתעמלות עבור תחושת רווחה או הפחתת מתח. עוד סקר מצא שמדריכי כושר המדגישים תוצאות בריאותיות במקום מראה משאירים את התלמידים בהרגשה טובה יותר לאחר האימון.
השתתפה בהכנת הכתבה: הילה מעוז-שפיצר, מומחית בדרמה תרפיה ובבריאות נפש קהילתית, ודוקטורנטית במעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית, מנהלת ברשת "עוצמות - פסיכותרפיה רב תחומית"