לא נראה הגיוני שיש מישהו במדינה שלא בוכה את חייו מהבוקר, לצד מסע הלווויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס, אם ושני ילדים קטנים, תינוקות - שנרצחו באכזריות בלתי נסבלת במלחמה שהחלה בטבח של ה-7 באקטובר. נרצחו. מתים. אין את שני הילדים האלה הג'ינג'ים שלא הספיקו לעשות כלום בעולם הזה. בלתי נתפס. ומה שעוד יותר בלתי נתפס הוא הממשלה שהיתה בשלטון בזמן שזה קרה - עדיין בשלטון, שנה וחצי אחרי. אין ועדת חקירה ממלכתית, אין בחירות, אין משפט. יש רק מלא מלא עצב והרבה הרבה מוות.
לא רק הממשלה, גם אנחנו שבויים בקונספציה, הקונספציה שיש מישהו שיודע מה הוא עושה, שיש על מי לסמוך - ואנחנו כל כך מפחדים להודות שלא, שאפילו אחרי השואה של ה-7 באוקטובר, עדיין לא התעוררנו מהטפשת. עובדה, האולפנים עדיין מלאים בא.נשים ש"מפרשים" את הבלתי ניתן לפירוש, חוזרים על אותם משפטי מפתח כבר נצח. הפוליטיקאים הארורים לא מתייאשים מדפי המסרים שלהם - בדיוק אותם דפי מסרים שחירטטו לנו גם בתחילת הקורונה, שגם שם הובטחה לנו ועדת חקירה ממלכתית, אגב. עכשיו רק הוחלפה להם השורה הראשונה. במקום לפתוח את דבריהם במשפט "במציאות שבה כולנו סגורים בבתים עקב מגפה עולמית", עכשיו הם פותחים ב"במציאות של אחרי ה-7 לאוקטובר".
קייט הדסון חושפת: "זה בודאות הדבר הכי טוב במיניות מעל גיל 40"
"יצאנו מהמתחם חברות מאד טובות - ניסיתי ליצור קשר, היא לא רוצה"
"חלמתי שאתה בוגד בי": זו הבעיה שחלומות בגידה מעידים עליה
לדוגמה, אני זוכרת היטב את אור צוק, שאיבדה את הוריה ב-7 לאוקטובר בכפר עזה, מתראיינת אצל קרן מרציאנו, ואומרת את הדבר שאף אחד לא היה מספיק אמיץ לומר בפומבי. היא לא מתיימרת להיות וויזארד פוליטי או צבאי. היא פשוט מדברת את מה שעל ליבה וההיגיון הבריא - כי הגרוע מכל כבר קרה לה, ועל הזין שלה מה כולם חושבים. עקב העובדה שהטרגדיה שלה פומבית היא היחידה שיכולה לזרוק בפרצוף של פאנל מלא באנשים מתחכמים ויומרניים, ש'עסקת החטופים היא עסקה חרא, אבל שאין שום ברירה וחייבים להתקדם עם זה'. היא גם אמרה שמי שמתנגד לה גרוע כמו החמאס. קרן מרציאנו נבהלה וניסתה להעביר ניגוב על המשפט הזה, כדי שאור לא תסתבך, אבל אור לא נתנה לה. לא מעניין אותה מה יגידו עליה. היא המשיכה, הקיבוצניקית השמאלנית "כולנו יודעים שזו עסקה מחורבנת, אבל אין לנו ברירה". כי לתת לאנשים למות בעזה זה לא יכול לבוא בחשבון משום סיבה, יהיה המחיר אשר יהיה. צריך לשלם אותו, ולבלוע הרבה רוק ואגו, ולהבין שנכשלנו, מודה ועוזב, כי העבר כבר עבר, ומספיק לחמוק מאחריות ולהתחבא מאחורי האמונה שכולם יודעים יותר טוב ממך. הם לא יודעים. עובדה. הם טעו בהערכות שלהם לגבי הכל, וגם את הדבר האחד שחשבנו שהם באמת יודעים לעשות - להיות מוכנים צבאית - גם את זה מסתבר שלא. הכתבה על נפילת מוצב ניר עוז הייתה תזכורת מצמררת לכך.
את הקול הזה, של היגיון בריא, משמיעות כמעט רק נשים, ורק אלה שכבר אין להן מה להפסיד. הוא נשמע יותר ויותר מעל במות הכנסת, במהדורות, ובמרחב השיח שלנו. כי ככה זה אימהות, הן שותקות עד שנוגעים להן בילד. געו לה בילד וקבלו חיית פרא חסרת רחמים. היא לא תבקש, היא תיקח. היא לא תעגל פינות, היא תשבור אותן, והמבט שלה בעיניים ישרוף לכם את הנשמה.
האמת היא שהכל כאוס מוחלט, אף אחד לא יודע שום דבר, אנחנו חיים על ערימה של ניחושים ותקוות, נתלים כל פעם ב"מנהיג" שנראה לנו שיגן עלינו, ואף אחד מהם לא מגן עלינו. מה עוד אתם צריכים לראות אחרי שראיתם לוויה של שני תינוקות שנחטפו מביתם עם אמא שלהם, עטופים בתוך סדין? מה כל תינוק רוצה? להישאר כמה שיותר זמן באשלייה המבורכת, שאמא ואבא יודעים לפתור הכל ויכולים להגן עליו מכל דבר. אנחנו משולים לתינוקות, כולנו, והגיע הזמן לאסוף את הביצים מהרצפה ולהתבגר, כי הטרגדיה של משפחת ביבס הביאה אותנו לנקודת האל-חזור. כבר הכל נאמר, הוכח כשקר ונפסל.
אני זוכרת את השבועות שאחרי הטבח - בשיחות עם חברים, היה לנו ברור לגמרי שעוד שנייה זה קורה, כי לא יכול להיות אפילו ביקום מקביל שממשלה שבמשמרת שלה זה קרה - לא מתפטרת ומחסלת את עצמה לבד, מרצונה, בגלל צו מצפון בסיסי, בלי שבכלל נצטרך לבקש את זה. אבל לא. הגנרליזציה שהמדינה הזאת לקתה בה כבר עוברת כל גבול. לא אכפת לי שאנחנו במלחמה. חייבים שינוי, כי יותר גרוע כבר לא יכול להיות. תרכיבו מועצת עם מנבחרים מתוך משפחות החטופים, נצביע על החלטות בסקר ברשת - הכל עדיף מזה. שיתנו את ראשות הממשלה לשחר טבוך הוא יעשה עבודה יותר טובה בלהחליט מה עושים. או לאנה זק.
בכלל, המלחמה הזאת מרגישה לי כמו מלחמה של נשים - יש הרגשה שהן היחידות שאומרות את האמת הקשה, והיחידות שנטולות אינטרס. ואם יש משהו שהן מנסות לומר לנו כבר שנה וחצי, זה זה: מאכילים אותנו שיט מכל הכיוונים. הממשלה משקרת לכולנו, התקשורת משקרת לחלקינו הגדול, אנחנו משקרים לילדים שלנו, וגם לעצמנו, כי האמת פשוט מרה מכדי להודות בה - אנחנו חיים במדינה שלא ראויה למחייה, בסוואנה של המזרח התיכון, כמו טרף. כמובן שכדי לקבל את זכות הדיבור היה צריך להיחטף להן הילד, אחרת מי היה מקשיב, לא כל שכן משדר ומצטט - אבל מדהים לשמוע אותן מדברות בקול רם, בלי להתנצל, עם אמת בסיסית ולא מהונדסת.
רחל מאופקים, עינב צנגאוקר מאשקלון, אור צוק מכפר עזה, אמילי דמארי מניר עוז, לירי אלבג נאמבר וואן (הייתי חייבת), מירב לשם גונן, ועוד ועוד ועוד. כולן אומרות את אותו דבר. חלקן ידעו כבר לפני שנה את מה שהממשלה הזאת הבינה רק לפני כמה שבועות. הן ידעו לפני שנה את מה שקרה עכשיו, ואומרות עכשיו את מה שתעשו בעוד חצי שנה, אחרי שתגמרו להתבחבש עם כל מיני רעיונות אסטרטגיים, אחרי שתגמרו לזיין את המוח ימים ולילות באולפנים, ואחרי שתגמרו להמציא קאץ' פרייזים ושמות יפים לכשלונות האיומים שלכם.
והרי בסוף תעשו בדיוק את מה שהן אומרות, בדיוק כמו שבסופו של דבר סגרתם עסקה מופקרת, כי אין ברירה. אבל ההמתנה מהפעם הקודמת שאותה עסקה היתה על השולחן לא עזרה לאף אחד, לא לחטופים, ולא לכל החיילים שנהרגו מאז ולמשפחות שלהם שנגזר עליהם להתגעגע לעד. מה הפחד? שלא נוכל לפצוח במלחמה נגד חמאס + לחסל כל הרוצחים ששחררנו? אל דאגה - הכל יהיה כשהיה, הקונפליקט הזה לא הולך להיגמר עכשיו. אבל כדי להחזיר חטופים חיים אנחנו צריכים לרדת מהסוס, לקבור את האגו, ולהודות בהפסד. הזמן שאתם לוקחים כדי למצוא איך למסגר את זה בצורה קצת פחות משפילה, מתבזבז מחיים של חטופים שלנו שנמקים בשבי בעזה. תנו לי לעזור לכם - אין שם שיכול לייפות את הדבר הזה.
הפסדנו, הפסדנו במאה אחוז, חמאס צוחקים לנו בפנים, וזה קרה תחת הנהגתכם. גם הם הפסידו, אבל אנחנו הפסדנו הרבה יותר, כי לנו גם אכפת. לפחות לרובנו. פוליטיקאים וגנרלים צריכים להפנים - מסע הלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס צריך להיות האחרון במלחמה הזאת. אי אפשר לנצח, אי אפשר לתקן, אי אפשר להעלים את זה. אפשר רק להתחיל מחדש. להחזיר את מי שהצליח לשרוד, ולנתץ את ההנהגה, ולהתחיל מחדש, הפעם אחרת.