פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      מעין רודה בברלין (אתר רשמי) צילום: אתר רשמי
      מעין רודה בברלין (אתר רשמי) צילום: אתר רשמי

      ולפעמים, מסיבת הסקס נגמרת: מי מפחד מאהבה ללא כותרות

      חו"ל נגמר אבל הסרט ממשיך - אחרי הריב הגדול על ההגדרות מעין רודה כועסת על כל הקומדיות הרומנטיות שאי פעם נוצרו. חלק אחרון

      חלק א': ככה נסעתי לחו"ל עם גבר זר: הרומן הבלתי אפשרי שלי
      חלק ב': בין חשקים לרגשות: דייט שלישי במסיבת מין בברלין
      חלק ג': שנץ באוסטריה ומחשופים באוקטוברפסט: רגע לפני הפיצוץ

      אנחנו בעיצומה של קומדיה רומנטית, וזה הרגע לקלל את כל הסרטים שגדלתי עליהם. אני מקללת את "עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך" ואת דוסון קריק. מקללת את כל השירים של הביטלס ואת "ריקוד מושחת". אני אמורה לזכור שהוא חרדי לשעבר, ובכלל לא בטוח שהוא יודע שאת היפהפייה הנרדמת העירה נשיקה של אהבת אמת. האביר על הסוס הלבן שלי הפך אצלו למשיח על חמור.

      אנחנו רק חודשיים ביחד, ואני מתחילה להתבלבל, כי הסצינה בסרט שבה הוא אמור לחבק אותי ולהגיד לי שהוא מאוהב בי עד מעל הראש הגיעה מוקדם מדי בסיפור שלנו. אם היינו בתל אביב, היינו נפגשים פעמיים בשבועיים האלה, והשיא היה לשרוד ביחד לילה. אבל שרדנו ביחד שבועיים, וכשאני מסתכלת עליו אני נמסה מבפנים, ופתאום אני מבינה את הצרה האמיתית עם נסיעה לחו"ל עם בחור שאני בקושי מכירה.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      בלילה הלפני אחרון, במיטה של מלון במילאנו, אני שואלת אותו את השאלה שהפחידה אותי עוד כשהיינו בישראל, וכל כך קיוויתי שהערב תהיה לה תשובה. "תגיד, מה אנחנו?". התשובה שקיבלתי הבהירה שאני לא ג'וליה רוברטס, ופה יש חיים אמיתיים, ולא סיפור אגדה. "אנחנו שני אנשים שכיף להם ביחד ושעושים טוב אחד לשני". כל משפט שלו מנחית את הלב שלי מהגבהים שהגענו אליהם לתחתיות התהום. איך עברנו את כל מה שעברנו, ושום דבר לא השתנה?

      כל הניסיונות שלי לבלות שבועיים מחוץ לעצמי קרסו באותה שנייה. זה לא הוגן. אני נתתי לו להוביל את המשחק. הייתי ספונטנית גם ביום ההוא שבו התיישבתי על מדרגות של מלון והתחלתי לבכות כי אין לנו איפה לישון. זרמתי כשיצאנו מהחדר רבע שעה אחרי שעת הצ'ק אאוט, למרות שבמעמקי נפשי הייתי בטוחה שתיכף יעצרו אותנו. ושתקתי בכל כך הרבה רגעים שהרגש זעזע לי את הגוף, אבל ידעתי שהמילים שלי לא יעוררו בו כלום.

      "הייתי בטוחה שתתאהב בי בשבועיים האלה". ברגע שאמרתי את המשפט הזה, התמוטטו גם כל הכעסים שלו, ולכן הוא עשה את מה שציפיתי שיעשה, ושתק. שתק את כל העלבונות שהטחתי בו, את כל הניסיון שלי לגרור ממנו פיסה של תגובה. וכשהוא סיים לשתוק, הוא אמר שהוא בכלל לא מבין את המילים שאני אומרת, ושאל אם הייתי נוסעת איתו גם אם הייתי יודעת שהסוף של הסיפור יהיה פשוט עוד חלק במערכת יחסים בין שני אנשים, ולא שיא של כלום.

      איך יכולתי להסביר, מבעד לדמעות, כשאני מבינה שבניגוד לכל התכניות שלי, הטיול הזה עומד להסתיים בשברון לב, שהוא פספס את הרגע שבו לפי כל התרחישים שעליהם גדלתי הוא אמור לעצור ולהגיד לי שהוא אוהב אותי? איך אני מסבירה שזה שרציתי שהלב שלו יתמלא לא אומר שניסיתי לעבוד עליו, אלא שנתתי לשבועיים מושלמים לעלות לי לראש? עשינו הכול כמו שצריך, הסתדרנו מדהים, צחקנו כל הזמן, דיברנו שעות על גבי שעות, נגענו בכל התשוקה שקיימת בעולם. אם לא התאהבת בי עד עכשיו, למה שתתאהב בי אי פעם? ואם אף פעם לא תתאהב בי, אז מה הטעם בכל זה?

      "את מנסה להכניס אותי לכלא". ברכות. אנחנו בלופ. נכנסנו לסחרחרת שאין איך לצאת ממנה. אני מנסה למצוא פתח מילוט שיאפשר לנו להישאר ביחד גם בסוף הלילה הזה, והוא נחוש שלא לתת לי לשמוע אף מילה שאני רוצה לשמוע. הוא לא ישקר בשביל שאני ארגיש יותר טוב. נוכל. איך הוא לא מבין שאהבה זה דבר טוב? ששני אנשים שנהנים ביחד ועושים אחד לשני טוב, או איך שהוא לא בחר להגדיר את מערכת היחסים בינינו, זה לא כלא - אלא שחרור?

      ולמה, בשם כל השירים הרומנטיים שכתבו אי פעם, למה הוא לא מבין שהדרך להרגיש חופשי ביחסים עם מישהו אחר הוא לא לשמור על האמת שלך לעצמך, ולתת לה לחיות בחוסר ביטחון, אלא להיפך. אני תמימה מדי שאני חושבת שכנות מאפשרת חופש הרבה יותר גדול משקר? זה שוב שאריות של סרטי דיסני שמדברות מהמוח שלי? כשאני מבינה שלא אקבל אפילו קצה חוט, אני מנמיכה למינימום את הדרישות שלי, וגם אז, כשאני בסך הכול רוצה שהוא יגיד שמה שיש בינינו הוא מיוחד, אני נתקלת בקיר. הוא רואה אנשים שמתאהבים כל יום, ואנשים שמתאוששים מאהבה ומלב שבור. הכול אצלו הגיוני. הכול אצלי רועש.

      הוא באמת נותן לי את כל מה שבן אדם צריך מבן הזוג שלו, גם אם הוא לא מרשה לי לקרוא לו "בן הזוג שלי". במשך החודשיים האלה הוא כבר הספיק להוכיח שהוא כאן ברגעי משבר. הוא לא נותן ליום לעבור בלי שהוא בודק שאני מרגישה טוב. עוד בתל אביב, כשנכנסתי לסחרחרת ווטסאפים באמצע הלילה ושלחתי לו הודעות שבהן אני מפחדת שאני כלום בשבילו, הוא היה מחכה עד הבוקר, ובבוקר שואל אם אני מרגישה יותר טוב. לא ברח אפילו לא פעם אחת. הוא מחבק אותי, הוא אומר לי שאני חשובה בשבילו, והוא שונא שאני מתעלמת מכל הדברים הטובים - ובוחרת להתייחס רק לכותרות. אבל איך חיים בלי כותרות?

      הדולומיטים באיטליה (אתר רשמי)

      בתוך הסערה הכועסת הוא נרדם. השעה שלוש בבוקר, ואני עוזבת את החדר בלי טלפון, בלי ארנק, לא יודעת לאן. בתוך האוויר הסמיך של האהבה שהסתיימה אני לא מסוגלת להישאר. כשאני חוזרת שעה אחר כך אני רואה שהוא ער. פיסת הדאגה היחידה שהוא הראה לי באותו ערב. בבוקר הוא ביקש זמן לעצמו, וגם ככה לא הייתה שום דרך להפיג את הענן שריחף מעלינו.

      מאפה איטלקי אחרי מאפה איטלקי, חנות אחרי חנות, אני שורפת את הבוקר בניסיונות למחוק את העצב בדרך היחידה שאני מכירה - פחמימות ושופינג. כשהוא מבקש שאחזור, אנחנו מתנהגים כאילו הכול כרגיל, כששום דבר בעצם לא. ברכבת לאגם קומו הוא שוב מחבק אותי.
      שעות אחר כך, כשישבנו ביחד וחיכינו לפיצה איטלקית במסעדת תיירים על שפת המים, הוא אמר בלי ששאלתי:

      "אני לא רוצה שניפרד".


      בכל ערב היינו מתחבקים, והוא היה מסכם לי כל מה שקרה באותו יום, מונה את סך האירועים עד אותו הרגע, באותו לילה במלון הוא סירב לסכם את השבועיים שהיו לנו ביחד. "לא מסכמים משהו שלא נגמר", הוא אמר. מאז הספקנו לריב ולהתחבק עוד כל כך הרבה חודשים. אבל עדיין לא סיכמנו משהו שלא נגמר.