"אייג'יזם", זעקו הרשתות החברתיות לפני כחודש, נוכח הערה של אסף אמדורסקי למתמודד ניקי גולשטיין ב"כוכב הבא" - אמדורסקי פסק כי גולדשטיין מבוגר מכדי לחלום על אירוויזיון. הערה שלו לא באמת הייתה זרה להלך הרוח של התכנית, שעיסוק אובססיבי בגיל שורר בה בכל פינה. מדי פרק תשמעו הערצה מופרזת לזמר שהגיע כדי לפרוץ בגיל 30 (או לחילופין, תהייה האם יצליח לפרוץ כה מאוחר), בדיחות על כך שאמדורסקי זקן והומור עצמי מעט מריר מצד אסי ורותם על שהם מרגישים זקנים ביחס למתמודדים, שלא לדבר על רביעיית הגמר, שממוצע הגילאים שם נמוך מ-18. אובססיית הגיל איננה נחלת "הכוכב" בלבד: "50", "קוגרטאון", "שמונים", "שיטת קמינסקי", "גרייס ופרנקי", "יאנגר", "זה לא הגיל" - כל אלה סדרות מהשנים האחרונות שעוסקות בהזדקנות או פער גילאים.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
באופן כללי, נראה שעניין הגיל תפס משנה חשיבות לאחרונה. קחו לדוגמה את חלוקת הרשתות החברתיות על פי חתך גיל. אם אני, כבת 16, פתחתי פייסבוק לאחר שחלק ממוריי כבר החזיקו פרופיל, בני הנוער הנוכחיים מסרבים לחלוק את אותו אוויר וירטואלי אפילו עם מבוגרים מהם בחמש שנים בלבד. רק השבוע הגיע לידיעתי כי אינסטגרם נחשב של זקנים, וכי האינסטגרמיות נרמסות על ידי טיק-טוק.
אל תפספס
מועדון הצעירים נעשה אקסקלוסיבי ובררני מאי פעם, וכדי לשמור על עצמו הוא נודד מיישומון אחד למשנהו, תוך השלת משקל עודף. אם הגעת לגיל 20 - תתכונני, את עוד שניה מחוץ לרפסודה. הדור הנוכחי גילני מאי פעם, ולראייה סלנג הדגל שלו - "אוקיי, בומר", שפירושו בעברית צחה, "שתוק, יא זקן". ישנה תחושה שאפילו החלוקה לדורות קפדנית יותר. אנחנו כל כך אוהבים לתת שמות לדורות, שלפעמים דור אחד מקבל שניים. ילדי דור ה-Y, למשל, הם גם מיליניאלס.
חשוב להפריד בין התבטאויות אייג'יסטיות ("אתה זקן ולכן לא מתאים לשיר") לבין התקוממויות כנגד האייג'יזם ("גם לזקנים מגיע"). כלומר, קשה לשים את ההערה של אמדורסקי באותה משבצת שבה ממוקמת הסדרה החכמה והמורכבת "50" של יעל הדיה. למעשה, מדובר בפעולות הפוכות: האחד מפנה מבוגר מהבמה, השנייה מפנה את הבמה למבוגרת. אז מבין שתי הקצוות של אובססיית הגיל, מהי התופעה השולטת בתרבות שלנו, נכון להיום - גילנות, או התקוממות נגדה? ואיך כל זה מתבטא, למשל, בשוק העבודה?
"קודם כל, נולד עוד גיל שאנחנו בכלל מתעלמים ממנו", מציגה ענת לב אדלר, עיתונאית ועורכת, מנטורית לנשים במשבר אמצע החיים ומחברת הספר "כותבת ומוחקת אהבה". לב-אדלר "בהרצאות אני מדברת על זה שנשים אומרות לי, 'אנחנו מקבלות כפול בעל בחצי מהכסף', כי פשוט הפרישו אותו מהמקום שהוא נתן לו את מיטב שנותיו. מי שיוצא היום לפנסיה מוקדמת, יוצא בגיל 50-55, אבל אנשים כבר לא מתים בגיל 60. יש להם לפעמים עוד 30 שנה להעביר בשוק העבודה, כי לא יכולים להתפרנס אחרת. מעבר לזה, העבודה חשובה לבריאות שלהם. מה תעשה 30 שנה? תסתכל על התקרה? אפשר להשתגע. אנשים מרגישים לא נחוצים, שאין להם בשביל מה לקום בבוקר, זה נורא. חייבים להתחיל להתייחס לשכבת הגיל הזאת".
זאת באמת בעיה של גילנות נטו, או היעדר כישורים מתאימים מצד העובד, שלא מצליח לעמוד בקצב הטכנולוגיה?
"זו גילנות, והיא מתודלקת על ידי הטכנולוגיה. לאדם בן 60 יש יותר כישורים מאדם בן 25, ומצד שני, אנחנו מהגרים ליבשת הדיגיטלית, לא ילידים. זה כמו הבדל בין שפה נרכשת לשפת אם. אני למדתי שהדבר הכי חכם במקום עבודה זה תמהיל נכון. אנחנו צריכים גם ניסיון ופרספקטיבה של ותיקים ומנוסים, וגם את המהירות והיכולת הטכנולוגית של הצעירים. חברות וארגונים שמשכילים לשלב בין השניים הם אלה שמרוויחים את כל הריינג'. אני חושבת שבתחילת המילניום היינו בתקופה הכי גרועה של האייג'יזם, מבחינת זה שמקומות עבודה לא הבינו בכלל את המשמעות של אנשים מנוסים. היום יש הבנה, אבל תוחלת החיים כל כך עולה שנוצרה בעיה חדשה".
אבל לא חייבים להרחיק אל בני הנוער כדי להבין מדוע הצעירות חומקת מאיתנו, ואדם בן 21 מתוייג כ"זקן". נשבעת שכך שמעתי בבית הקפה שבו אני כותבת. "אין לך מה להצטרף לטיקטוק, יא זקן", זרקו אליו חבריו בצחוק מהול אמת. מספיק להסתכל על ההייטק - המקצוע הזוהר והמבוקש בישראל - שאליו נכנסים צעירים, או לא נכנסים בכלל. בד בבד עם התפתחותה המסחררת של הטכנולוגיה, נעשה מאיים אפילו לנסות להדביק את קצב הנעורים המודרני.
"יש המון חבר'ה בני 40 שצריכים להסוות את הגיל בראיון עבודה, בני 50 שבכלל לא הולכים לראיון עבודה כי יודעים שלא יתייחסו אליהם ומבוגרים - גברים - שצובעים את השיער שלהם במיוחד לראיון עבודה. נשים סובלות מזה הרבה יותר, אבל באיזשהו שלב זה מתאזן. בשלב שאתה כבר שקוף, זה לא משנה אם אתה גבר או אישה. וזה נורא נורא כואב".
איך מורגשת בתחום הזה הגילנות כלפי נשים?
"את רואה נשים בנות 40 ו-50 שמוותרות כבר על סיבוב נוסף בשוק העבודה, כי הן מבינות שהסיכוי שלהן לא גבוה, אז הן יוצאות לעצמאות. את רואה יותר ויותר נשים שמעבירות קורסים, סדנאות, עושות תכשיטים, עוגות, פותחות פופ אפים, הולכות להרצות, מלמדות. כל אחת מוצאת את הדרך שלה להפוך ליזמית ולא תלויה בשוק העבודה. אבל אנשים מגיל 50 ומעלה הם העובדים הכי טובים. אין להם ילדים חולים בבית, הם לא צריכים להתחשב באף אחד, יש להם פרספקטיבה, הבנה, הם עשו כבר כל כך הרבה טעויות והצלחות".
בואי נדבר על סוגיית הגיל בתחומי החיים האחרים. מה את חושבת על טרנד צביעת השיער ללבן או לאפור? הוא לא תרם סקס-אפיל מסויים לשיער השיבה הנשי?
"אני לא צובעת ולא מזריקה שום דבר, וחברות שלי כועסות עליי. אומרות לי 'את חייבת לצבוע'. הטרנד הזה, שהיה חזק בעיקר לפני 5-6 שנים, היה רלוונטי לצעירות. מהמקום החזק שלך כבת 20 זה סבבה לך לצבוע ללבן, מה אכפת לך. כשהעור שלך מתוח ואת מפיצה ברק נעורים, את אפילו מנפנפת בזה, 'אני כל כך צעירה שאני יכולה להרשות לעצמי לצבוע ללבן'. כשיש קמטים וצניחה של עפעף… לא סתם תעשיית הניתוחים וההזרקות משגשגת, והיום צעירות בנות 25 כבר פונות לרפואה האסתטית".
מה לגבי גילנות בשוק הדייטים? האם נצליח אי פעם להשוות נחשקות של נשים מבוגרות עם זו של גברים בגילאים זהים, והאם הארכת שנות הפריון הנשי תורמת לזה?
"אי אפשר להתעלם מהעניין הביולוגי: הפריון של גברים לא נפסק אף פעם. אישה כן מאבדת את יכולת הפריון ולכן היא הופכת להיות פחות נחשקת, רלוונטית, מעניינת, פרודוקטיבית - כשאנחנו מתבוננות על זה בפריזמת הפריון בלבד. היום ישנם פתרונות כמו הקפאת ביציות, אבל גיל הפסקת המחזור של אישה לא מאוד השתנה. למזלנו, יש לנו קשת כל כך הרבה יותר רחבה שבעדה אנחנו בוחנים אישה, ולא רק על סמך הפוריות שלה. כאן אזכיר שוב את סימון דה בובואר, שאמרה שאישה לא נולדת אישה - היא נעשית כזאת. אישה לא נולדת עם כל הסטיגמות והגדרות שמלוות אותה - אלא בעקבות המבט של החברה".
לדברי לב-אדלר, גם עובדים חדשים בגילאי הטרום-פנסיה מתקשים למצוא מקום, בכל המובנים, במציאות הנוכחית. אם מסתכלים סביבנו, אפשר להבין למה: סליימרים, בלוגריות, כוכבות טיק-טוק ושאר אנשי עסקים בני 14-15 מוכיחים כי הרשתות החברתיות הורידו פלאים את גיל הכניסה האולטימטיבי לשוק העבודה. המילים "שוק עבודה" נשמעות רציניות מדי לתיאור דוגמנות למצלמה, אבל עבודתם של בני הנוער הקרייריסטים מזמן איננה מסתכמת שם. הם ממנפים את הפרסום כדי למכור בגדים, צעצועים, הופעות, בשמים ושאר מרצ'נדייז חתומים בשמם. בני הנוער הפופולאריים כיום הם אנשי עסקים לכל דבר.
יש משהו בדבריה של אדלר. אולי האפיל הנשי ההולך ופוחת עם השנים הוא תהליך בלתי נמנע, הקשור בתהליכי הטבע. מעורבות פה גם תפישות חברתיות. כך או כך, נכון להיום, אישה בת 50 ככל הנראה לא תמשוך אחריה מעריצים נלהבים כמו זו הצעירה ממנה בשלושים שנה, וזו בת ה-20 מקנאת בבת ה-15, הרלוונטית ממנה. זה לאו דווקא אומר שתופעת האייג'יזם התגברה - אנשים פשוט נחשבים מבוגרים מהר יותר. אבל המילה "מבוגרים", למרבה הצער, נושאת עמה מטענים שליליים בדיוק כמו פעם. מי שמבוגר הוא זה שלא עדכני, לא מגניב, לא עומד בקצב.
נראה שהדרך הריאלית להתמודד עם מפח הנפש הזה, היא להפנים שיש לנו עוד דרכים למדוד את ערכנו בעולם מלבד מספר קמטים או ביציות, ואם להסתמך על דבריה של אדלר, מגלה השוק יותר ויותר כי לא רק המבוגרים זקוקים לו, אלא גם הוא זקוק להם חזרה. מפני שמגניבות וקצב מהיר, מסתבר, הם עדיין לא חזות הכל.