דו קרב: לקח חצי עונה, אבל בסוף החלטנו מי יותר מעצבנת

בסרטון: בני ברוכים בהישרדות

האם אני האישה היחידה על הפלנטה שלא התעלפה כשעידן חביב התנדנד באמצע הים? יכול להיות. היו יותר מדי דברים נפלאים בפרק הזה מכדי להתמקד בגוף הכחוש שלו. בני חושב שהוא המציא מחדש את המונח "אסטרטגיה", ישראל מדבר על אלוהים וירדן מנסה לרסן זעם מטורף בגלל ששנים בספורט לימדו אותה להפסיד בכבוד. באמת שהיה כיף. רק על דבר אחד לא הצלחתי להיסגר בפרק הזה - וזה מי לעזאזל מעצבנת אותי יותר: אלינה או אלה.
אני מודה שמדובר בקרב קשה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אלה עושה לי צמרמורת כבר מהפרק הראשון. באמת, האישה הזאת פשוט נוגדת את כל מה שאני מכבדת בנשים. ולא, אני לא איזה פמיניסטית משוגעת שחושבת שנשים צריכות לגדל פרווה ולהרים משקולות. להיפך, אני מעריצה נשים יפות וחזקות שעושות מה שבא להן ואני ממש בעד להשתמש בנשיות כדי להשיג את מה שאת רוצה. מה שאני לא יכולה לסבול זו תעופה עצמית מוגזמת, בעיקר אצל נשים יפות - כי כשאישה יפה יודעת שהיא יפה, היא גם אמורה להבין שרואים את זה, ובאמת שאין צורך להזיע ולהסביר את זה לכולם. בגלל זה אני לא מצליחה להבין למה היא כל הזמן מרגישה את הצורך להזכיר לנו כמה היא יפה ובלונדינית (לא יודעת איך להגיד לה את זה - אבל היא לא בלונדינית). עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אני יכולה להבין את כל מופע הסנדק-פוגש-את-הגיבן-מנוטרדאם של בני ברוכים, יכול להיות שאלה מעבירה בשבט שיעורי "כך תעוף על עצמך גם אם אין כלום מאחורי זה" ובני, סוף סוף, למד משהו.

אבל אולי אני טועה ואני סתם לא אוהבת אותה כי ליקוקי השפתיים שאני מניחה שהיא חושבת שסקסיים, אבל בפועל נראים קצת כמו טיקים בלתי נשלטים והנשיכות שהיא שולחת כשהיא מספרת על כמה אלה היא "חיה רעה" רודפים אותי בלילות. מצד שני יש את אלינה. אותה אלינה שכל כך אהבתי בפרקים הראשונים, ואז אהבתי פחות כי פתאום היא התחילה להתלונן ולבכות ולעבור צדדים, אבל החלטתי שאני מוותרת לה כי אין לי כוח לשמוע את ההתבכיינות שלה.

הפעם, באמת, אני חושבת שסבלנותי פקעה.

די, היא חופרת על הפנימיות שלה ועל המהות שלה יותר מאשר ישראל חופר על איפה הוא התגורר פעם (רמז: ברחוב). ותאמינו לי שלהביא אותי למצב שבו נמאס לי לשמוע על מהות ופנימיות זה חתיכת הישג. אני מדקלמת ספרי התפתחות אישית, מתחילה שיחות ב"איפה זה פוגש אותך", סיימתי שנה של לימודי אימון ורק ממש לאחרונה הפסקתי להעלות משפטי העצמה נדושים לאינסטגרם שלי. כך שאם לי נמאס, יש מצב ששבט טונדו מעדיף לדקור לעצמו את עור התוף עם במבוק מאשר לשמוע אותה.

אולי בגלל זה כל כך קל לישראל המקריפ ולאסי, האיש והקשקושים על הגוף, לנדות אותה. כי אני מודה שכשהיא שאלה מול גיא למה בני מקבל חיבוקים על הבגידה שלו בזמן שהיא מקבלת התעללות, כבר הייתי מוכנה לקפוץ מהספה ולצרוח "כי היא אישה!", אבל באמת שבמקרה הזה, לדעתי, לא מדבר בהתנשאות של גברים על נשים, אלא מקרה פשוט של אנשים שממש ממש לא מחבבים אותה.

אני חושבת שישראל ואסי (תסלחו לי אבל אני לא באמת מחשיבה את מה שרגב אומר, מבחינתי הוא שם כדי לייצר מוזיקת רקע) פשוט לא סובלים אותה ברמה האנושית. לא כי היא אישה, לא כי היא נלחמת בהם או אומרת להם את דעתה, ולא כי היא מאיימת עליהם - אלא כי היא חופרת. כי היא לא מפסיקה להתלונן ולהתבכיין ולבכות על כך שהאני הפנימי שלה סובל, ואין להם כוח אליה.

וההוכחה לזה היא הרגע שבו היא בחרה את עידן לבוא לישון איתה במזגן. ההפתעה הגמורה שלו, עד כמה שהיתה משעשעת וחביבה, היוותה בעיקר הודאה עצובה בכך שהם לא באמת חברים, ושהעובדה שהוא יצא להגנתה במועצת השבט נבעה מתוך ערך פנימי שלו, ורצון להגן על החלש והנפגע, ולא מתוך חברות או חיבה אליה.

ולצערי, זה נראה שכשמשווים את שתי הנשים האלו, מי שיוצאת מנצחת היא אלה. לא כי היא טובה יותר, אלא כי היא מבינה נכון יותר את חוקי העולם. עובדה, כשהיא נמצאת סביב אסי וישראל היא לא מספרת להם כמה היא מדהימה וחכמה ונפלאה כמו שהיא עושה למצלמה, בפרטיות. כשהיא איתם היא עושה את מה שנשים לא מבינות שצריך לעשות בדייטים - היא מדברת איתם עליהם. ולא אכפת לי שהיא קיבלה מקום אחרון בדירוג המטופש שלהם, אין שום סיכוי שישראל ישחרר את מי שהוא חושב שהיא המעריצה מספר אחת שלו. לא כי הוא כל כך אוהב אותה, אלא כי הוא משוכנע שהיא כל כך אוהבת אותו. וזה, כנראה, מה שעוזר לה לצלוח את החיים האלו - העובדה שהיא יודעה מה להגיד למי כדי להשיג את מה שהיא רוצה. וזה מה שאלינה לא מבינה, שעם כל הכבוד למי שאת ומה שאת, לא חייבים לדבר כל הזמן עלייך ועל הרגשות שלך. יש כאלו שיקראו לזה צביעות, אחרים יגידו שזה מחסור בעמוד שדרה, אבל לי יש מילה אחרת לזה - הישרדות.