עושה את אותה טעות שוב ושוב? מסתבר שזאת הסיבה

נשבעת שזה לא יקרה יותר, אמרת לעצמך - ולכל העולם - שאין סיכוי שאת עושה את זה לעצמך שוב, ואז עברו כמה שנים, חודשים או במקרים מסוימים בקושי שבועיים, ו..את עושה את זה שוב. לא ברור למה, אבל פעם אחר פעם כולנו נופלות בדיוק באותם מקומות. זה לא משנה בכלל כמה אנחנו חכמות, משכילות, מצליחות ומוכשרות - יש דברים שאנחנו פשוט לא לומדות.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אם יש דבר שרק אלוהים יודע להסביר, זה את היכולת המופלאה של נשים לשכוח דברים רעים, כמו למשל שלידה זה דבר כואב. גבירותיי ובעיקר רבותיי - מדובר בתופת. זוועת עולמות. שדה קרב שכל אדם בריא בנפשו יברח ממנו כל עוד רוחו בו ולעולם לא יחזור. ובכל זאת, משחר הבריאה, נשים בכל רחבי העולם עוברות לידה - לא פעם אחת, אלא פעמיים, שלוש, ארבע ואפילו הרבה יותר! מרצונן החופשי!

ולא רק שהן מוכנות לעבור את זה שוב, נראה כאילו מפעם לפעם הכאבים, התפרים והקשיים מפחידים ומטרידים אותן הרבה פחות. ברור לכולנו שזה לא מקרה שבו האמת פחות נוראה מכפי שהיא נראית, אלא בדיוק להיפך. כמה שחשבת שזה כואב - תכפילי, תשלשי, תוסיפי עוד כמה אפסים ואולי תתקרבי לכאב האמיתי. איכשהו, זה עדיין לא יעצור אותך מלרצות לעבור את זה שוב. לעומת זאת, לכי תיתקעי עם הזרת הקטנה במשקוף של הדלת ולנצח הוא יהיה אויב.

איך זה יכול להיות?

כדי לנסות להבין את התופעה, פנינו אל רועי סמנה, פסיכולוג קליני, שהסביר מהם המנגנונים שעומדים מאחוריה: "בניגוד לדעה הרווחת, שאומרת שיש נטייה אבולוציונית לשכוח את אימת הלידה, מחקרים מראים שנשים לא שוכחות. הן יכולות לתאר במדויק את הכאב ואת הסבל שעברו, אבל החוויה מקבלת פרופורציה בגלל התחושות הנוספות שנלוות לה - ההתרגשות והשמחה של הולדת הילד או הילדה, תחושת המסוגלות מעצם זה שעברת את החוויה הקשה הזאת ושרדת אותה. בסכימה של הכל יחד, התחושה הכללית מחוויית הלידה נצבעת בצבעים חיוביים".

אוקיי, אז לא נדבר על ילדים - נדבר על גברים. נגיד שנפרד ממישהו, וזה כואב ועצוב ומרגיש כמו פספוס נוראי. במקום להמשיך בחייך כרגיל, משתלט עלייך איזה שד שגורם לך לאמץ הרגלים חדשים. לא, אני לא מדברת על "אמצי לך תחביב חדש שישכיח ממך את הפרידה", אלא על איזה דיבוק שאת בעצמך לא מבינה וגורם לך לעשות הכל, אבל הכל, בשביל שאולי במקרה תיתקלי בו ברחוב.

את פתאום חייבת לקנות דווקא בסופר שליד הבית שלו, כי רק שם יש את השקר ההוא שאת "נורא אוהבת לאכול", או מרגישה חשק עצום ללכת ברגל לעבודה (מרחק שבשגרה את עושה בשני אוטובוסים, כן? סיפור אמיתי) רק כי הוא ישב פעם אחת על הספסל ההוא ברחוב - אין גבול ליצירתיות שאת מגלה בעצמך פתאום. ברגע שזה יתחיל לקרות זה מיד ירגיש לך מוכר כי כאמור, עשית את הטעות הזאת כבר בעבר, וגם כי זה פשוט התסריט של כל סרט רומנטי שראית בחייך ודפק לך את הראש. את לא אשמה. במציאות, אף פגישה מקרית עם האקס לא תגרום לו להבין בן רגע את הטעות שעשה כשנפרד ממך ולהתחנן שתחזרו, ולא הייתי סומכת גם על כישורי המשחק שלך ("יה, איזה קטע לראות אותך פתאום"), גם אם השקעת שלוש שנים מחייך בשביל לשכלל אותם. סיפור אמיתי, כבר אמרתי, ולשמחתי - לפחות אני לא היחידה.

למה זה קורה?

"זו בעיה שאני פוגש לא מעט בקליניקה", מספר סמנה, "הרבה פעמים יש געגוע לאקס או לאקסית, אבל יש אנשים שמאוד קשה להם לשחרר והם באמת הופכים להיות אובססיביים. בעיניי זה נקשר לאיזו אידיאליזציה שאנשים עושים לאקס או לתקופה שהיו ביחד, ואנחנו כמובן רואים גם המון סטוקינג וירטואלי. יש פה איזה רצון לא מודע או חצי מודע להתקרב חזרה לכל הטוב הזה שנלקח ממני, שרק הוא יחזיר לי את האושר והשלווה. הפנטזיה הזאת הופכת הרבה פעמים לאובססיבית והציפייה שמגיעה איתה גורמת להמון ריגוש, והרי אנחנו מחפשים ריגוש בעיקר כשמשהו חסר לנו. כמובן שזה סוחט מאיתנו המון אנרגיות כי זה לחיות בפנטזיה ולא במציאות, וכשזה מתמשך זו כבר יכולה להיות בעיה רצינית".

ועכשיו בואו נדבר על יזיזות. קשר קליל ולא מחייב בין שני אנשים שרק רוצים ליהנות מסקס בריא ללא בלעדיות וללא מחויבות? בתיאוריה אולי. בפועל אלה רגעים של סקס מעולה (ולפעמים אפילו זה לא) אפופים בשתיקות כבדות ומביכות שמאחוריהן מתחבא כל מה ששניכם לא אומרים: את - שאת רוצה יותר, הוא - שהוא יודע אבל מתעלם. נכון, לפעמים הוא יגיד במפורש שהוא לא מעוניין בקשר רציני, אבל אז את זו שתתעלמי, בתקווה שאם רק תבלו עוד קצת זמן ביחד הוא יגלה כמה שאת מדהימה ולא יוכל שלא להתאהב.

כל סוגי הקשרים האלה, שלא נראים בדיוק כמו מה שאת רוצה אבל נמשכים, בתקווה שעוד יהפכו יום אחד למשהו אחר, הם טעות שכולנו עושות למרות שנים של אזהרות מדור לדור. זה להיות יזיזה שלו למרות שאת רוצה יותר, או להיות ידידה שלו למרות שאת רוצה יותר, או לרצות לביית אותו למרות שברור שהוא player עם רשימה ארוכה ושוברת לב. מה ששובר את הלב אפילו יותר, זה שבכל אחד מהקשרים האלה יש רגע ברור שבו את מבינה שהקשר הזה לא יילך לכיוון שאת רוצה, ובמקום להיחלץ ממנו בזמן וכמעט בלי פגע, את נותנת לתקוות שווא להשתלט עלייך ועושה שוב את אותה טעות.

כן, גם בשנת 2021 זה עדיין קורה. אנחנו מצהירות שגם אנחנו לא רוצות קשר רציני, אנחנו משכנעות את עצמנו שסבבה לנו עם הקלילות הזאת כי אנחנו חזקות, ליברליות ומשוחררות, אבל עמוק בפנים רובנו רוצות משהו אחר. הטעות האמיתית שלנו היא שאנחנו חושבות שזה שאנחנו רוצות קשר רציני הופך אותנו לכבדות, תלותיות או לא מגניבות. זה לא. הבעיה מתחילה כשזה הופך לקשר מתמשך, דבר שיקרה רק עם גבר שמוצא חן בעינינו לפחות ברמה הבסיסית. ואם הוא מוצא חן בעינינו, כיף לנו יחד ויש אחלה סקס - אתן כבר יודעות לאן זה הולך. לשום מקום. תברחו.

המנגנון שעומד מאחורי התופעה, כפי שמסביר סמנה, הוא אולי המפתח לנושא כולו: "יש מנגנון פסיכולוגי שנקרא "כפיית החזרה" - מנגנון שמסביר למה אנחנו חוזרים שוב ושוב על דברים שמכאיבים לנו ופוצעים אותנו. בזמן שכולם רואים שאנחנו עושים שוב את אותה הטעות, אנחנו מתעקשים שהפעם זה שונה לגמרי. אחד ההסברים לתופעה הוא שאנחנו מחזיקים באופן לא מודע באיזושהי אמונה שהפעם יגיע תיקון, ושהטעות שעשינו עשרות פעמים בעבר תיגמר סופסוף בהפי אנד. נשים רבות משכנעות את עצמן שהיזיז הוא רק "ממלא מקום", שהן לגמרי עם לב פתוח, ושברגע שיגיע הגבר הנכון הן ישחררו את היזיז לדרכו. ברוב המקרים זה לא עובד ככה, כי מעבר לזמן ולאנרגיה שהיזיז שואב, הוא תופס גם המון מקום בנפש שלא מאפשר פתיחות אמיתית לאפשרויות אחרות ומונע כניסה לקשרים משמעותיים יותר".

"לסיכום", אומר סמנה, "הנטייה לחזור על טעויות היא כלל אנושית ולכל מגדר יש את המקומות המועדים שלו שקשורים הרבה פעמים בחינוך, השפעות תרבותיות ועוד. כדי להתמודד עם ההונאה העצמית שאנחנו מפעילים, אנחנו זקוקים הרבה פעמים לעין נוספת. זו יכולה להיות חברה טובה, זה יכול להיות איש מקצוע".