אוון רייצ'ל ווד, מרילין מנסון. GettyImages - אימג'בנק / AP, עיבוד תמונה
צילום: GettyImages - אימג'בנק / AP, עיבוד תמונה

הכתובת היתה על הקיר: מערכת היחסים של ווד ומנסון

ההאשמות שהטיחה אוון רייצ'ל ווד בזמר מרילין מנסון גרמו לעוד ארבע נשים לפרסם פוסטים נפרדים משלהן, עם האשמות נוספות. לולה קידר תוהה למה בדיוק ציפינו מהאיש ששר את "גבר שמפחיד אותך", ואת "עוגה ומעשי סדום"

משעה שתנועת MeToo# נכנסה לקונצנזוס ולאחר ההלם הראשוני מהתנהלותם השערורייתית של רבבות גברים מפורסמים בעמדות כח, כבר קשה להיות מופתעות. ואולם יש דברים כל כך בלתי צפויים שעדיין יש בכוחם להותירנו פעורות פה. בתחילת השבוע שעבר הואשם הזמר מרילין מנסון, המקבילה הגותית לג'סטין ביבר של שלהי שנות ה-90 ותחילת המילניום הנוכחי, במעשי תועבה גרוטסקיים שביצע במספר נשים ובראשן ארוסתו לשעבר, השחקנית המוערכת אוון רייצ'ל ווד (המגלמת בימים אלו רובוט אנושי שתכליתו לספק תאוות גרוטסקיות של גברים אכזריים בסדרה "Westworld"). מעריצותיו של מנסון, שבינתיים הפכו לנשים בוגרות, הוכו בתדהמה, כמו גם חברת התקליטים של הזמר שמיהרה לפרסם גינוי מזועזע ולבטל את חלקה בקידום והפצת אלבומו העתידי. מי היה מאמין שתופעות שכאלו לא פסו מן העולם. אבל לא, מרילין מנסון עדיין חי.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

בדומה למקרים של אמנים כמו מייקל ג'קסון או משה איבגי, גם במקרה של מנסון, הפער בין היוצר ליצירותיו כמעט בלתי נתפס. קשה ליישב את העובדה שמי שכעת מואשם בהתעללות הוא אותו אדם האחראי על חיבורם של שנסונים כמו "Abuse, Part 1" ("התעללות, חלק א'"), ו-"Abuse, Part 2" ("התעללות, חלק ב'"). נטיותיו האפלות של מנסון הוסוו בהצלחה במשך שנים תחת להיטים דביקים כמו "Slutgarden" ("בוסתן הנפקניות"), "Cake and Sodomy" ("מאפה ומעשי סדום"), ו-"Man You Fear" ("גבר שמפחיד אותך") האלמותי.

עוד בוואלה!

כמו משפחה? פחחח! הזוגות הרומנטיים שמנסים לעבוד עלינו

לכתבה המלאה

בשיא הצלחתו, מנסון, שנולד כ-בריאן וורנר ואימץ את שמו של הרוצח הסדרתי הנודע צ'ארלס מנסון, סיפק פס קול ייחודי לחייהם של ילדות וילדי כאפות בעלי חרדה חברתית, פירסינג בגבה, וחיבה לאייליינר, בכל קצוות תבל. משפרץ לתודעה ב-1994, הגיעו תשעה מ-11 אלבומיו לראשי המצעדים בארה"ב, האחרון שבהם, בשנה שעברה. מעבר להיותו גאון שיווקי בתחום האוונגרד לילדים, בתחילת דרכו, כשהטיחו בו כי שימש השראה לשני התלמידים שביצעו את הרצח ההמוני בתיכון קולומביין, התגלה מנסון כאינטלקטואל משופשף ודובר נהיר המבין הן את מצוקותיו של הדור הצעיר והן כיצד למכור להם טישרטים.

מבחינת תוכן וצורה כאחד, סיפק הזמר לאוהדיו מעין אינקוויזיציה קרקסית החוגגת את כל מה שנתפס כסוטה, בזוי, שפל, אפל, וסנסציוני. שירים, קליפים, הופעות, ספרים, ציורים, ומסה של ראיונות הוכיחו שנה אחר שנה, במשך כשלושה עשורים, כי מנסון האיש ומנסון המותג הם מקשה אחת. פריצת גבולות המוסר המהוגן נתפסו בעיני מעריציו כביטוי ל-"חוסר צביעות" בשעה שהוריהם, מוריהם, והילדים שדפקו להם מכות בהפסקה היו "הכי פֶייק". העיסוק בצד המכוער של החיים והנפש האנושית, הקישור בין אהבה וכאב, מסירות וכאוס, הומור והתעללות, היו סוד קסמו של מנסון שכישף אין ספור חותכות צעירות ואת הנערים ששאפו להתעלל בהן כשיהיו גדולים.

מערכת היחסים של ווד ומנסון החלה ב-2007, כשהיא היתה בת 19 והוא בן 37. בשנה בה הכירו, ככבה ווד בקליפ הבלתי נשכח לשיר "Heart-Shaped Glasses" שכתב מנסון בהשראתה, ובו נראים השניים מתנים אהבהבים במיטתם בעודם מרוחים בדם. בהמשך הם מתנים אהבהבים ברכב דוהר בעודם מרוחים בדם. ווד, במשקפי לוליטה ורודים, סכין בין שיניה ושלאכטה בלתי צפויה של דם על פניה, מפצירה במנסון לנסוע מהר יותר והשניים מתדרדרים יחדיו לתהום במה שנתפס בשעתו כלא יותר ממטאפורה ציורית לאהבה נורמטיבית. בקליפ לשירו "Running to the Edge" נראה מנסון רוצח כפילה של ווד עם פיצוצים ענוגים לפנים. מחוות דומות מתקופת אביב אהבתם כללו את הלהיטים "Leave a Scar" ("להשאיר צלקת"), ו-"I Want to Kill You Like They Do in the Movies" ("אני רוצה לרצוח אותך כמו בסרטים"), אשר הסיטו עוד את תשומת הלב מן המציאות המכוערת שהיתה מנת חלקה של השחקנית הצעירה.

קל לפספס את המובן מאליו כשמתעקשים לקרא בין השורות. אך בספרו האוטוביוגרפי של מנסון Long Hard Road Out of Hell, שראה אור ב-1998, שנים לפני היכרותו עם ווד, הוא מעיד על עצמו כי הוא אלכוהוליסט פסיכי עם בעיות סמים ואלימות, נטיות סאדו-מזוכיסטיות, וחיבה לדם, יחסי שליטה, איומים, ואונס. הוא מספר בחדווה נוסטלגית כיצד הוא חותך את עצמו, מסמם קטינות, משפיל בגירות, ותוקף את חבריו ללהקה. הוא מתאר בפרוטרוט רגעים בלתי נשכחים מחייו, כמו הפעם בה תקף את אמו, הצית את ערוותה של מעריצה שיכורה, ותכנן לרצוח את בת זוגו בתקופה ולהתאבד.

ב-2009, בראיון למגזין 'ספין', כשנשאל על פשר משמעות שיריו, צוטט מנסון באומרו על ווד כי הוא "מפנטז כל יום על איך אני מפוצץ לה את הגולגולת עם פטיש". כמו כן הוסיף כי לאחר אחת מפרידותיהם, התקשר אליה כ-158 פעמים תוך שהוא חותך את פניו וגופו "כדי שהיא תראה, ממש תראה מה היא גורמת לי לעשות". השניים התארסו כשנה ממועד פרסום הריאיון המתוקשר. אילו רק היה ניתן לנחש בזמן אמת, שגבר מפורסם, שיכור, ומסומם בגיל העמידה, שמתגאה בכך שהכה את אמו, וכותב שירים כמו "אני רוצה לרצוח אותך כמו בסרטים" לאהובתו בת העשרה, יתגלה בסופו של דבר להיות אדם כל כך ברוטלי, אולי היה ניתן לעשות משהו. אך לשווא.

ב-2016, כמה שנים לאחר פרידתה ממנסון, סיפרה ווד בראיון למגזין Rolling Stone, כי בנעוריה המאוחרים עברה מסכת של התעללויות בידיו של גבר מבוגר ומפורסם שבשמו סירבה לנקוב. במהלך השנים הבאות חזרה ווד על עדותה שוב ושוב במסגרת קידום הסדרה "Westworld" שבה נזרקת דמותה למציאות בדיונית אכזרית שעל פי דבריה, נושקת לתקופה מסוימת בחייה שלה. ב-2019, במסגרת קמפיין אקטיביסטי לשינוי חוק ההתיישנות על מקרי התעללות ואלימות במשפחה, נאמה ווד בפני ועדת הקונגרס האמריקאי וסיפקה פרטים נוספים על הקריפ החולני והמפורסם שהחל לשטוף את מוחה ולשבור את רוחה כשהיתה רק נערה. אותו גבר דרש כי תוכיח את מסירותה על ידי השתתפות ב-"ריטואלים חולניים" כלשונה, שבהם נכפתה בידיה וברגליה, הושפלה, הוכתה, הורעבה, חושמלה, נאנסה, וספגה איומים שגרמו לה להרגיש כי נשקפת סכנה לחייה. "מי? מי?", תהתה התקשורת, "מי הוא הסוטה המבוגר הסאדיסט והמפורסם שעליו מדברת אוון רייצ'ל?".

אך רק כעת, בפוסט שפרסמה ווד באינסטגרם ובמגזין Vanity Fair, נחשפה סוף סוף זהותו המסתורית של האיש שבידיו נפלה קורבן. בעקבותיה, באקט של סולידריות, העידו ארבע נשים נוספות כי גם הן אובחנו כפוסט-טראומטיות, ועדיין סובלות מסיוטים בעקבות מערכות היחסים שניהלו עם מנסון. ובכל זאת, עדיין קשה להאמין כי תחת חזותו הקיצונית, האלימה, והעויינת של הזמר, הסתתרה לה כל העת פנימיות קיצונית, אלימה, ועויינת. זהו בכל אופן הסנטימנט שעולה מתגובתו של מנסון להאשמות שהופנו כלפיו. בפוסט שפרסם באינסטגרם כתב כי "מן הסתם, האומנות והחיים שלי תמיד עוררו מחלוקת, אבל הטענות הנוכחיות הן עיוות נוראי של המציאות. מערכות היחסים האינטימיות שלי תמיד היו עם נשים שטעמן תאם את שלי ובהסכמה מלאה. לא ברור איך ולמה - כעת בוחרים אנשים מסוימים להציג את העבר באור שקרי, זו האמת". ואכן, כפי שניתן להבין מדבריו, BDSM או העיסוק היצירתי באונס, רצח והתעללות, אינם הוכחה לכך כי פעל בניגוד לרצונן של הנשים שבחרו לנהל עמו קשרים רומנטיים, ביזאריים ככל שיהיו.

לפני שהחליט טוּ גיב פיס אֶ צ'אנס, גם ג'ון לנון היה אֶ פיס אוף שיט. לא משנה על מה הם שרים, נראה שאי אפשר לבטוח באף אמן מפורסם בעמדת כח כל עוד הוא חי, וגם אז צריך לחכות 40 שנה ולוודא שאף אחת לא נזכרת במשהו מפליל. ואולם יש מן ההגינות באדם שמזהיר אותך מפניו ומאפשר לך להתרחק או להיכנס לעולמו עם עיניים פקוחות, ומנסון מעולם לא הסתיר את נטיותיו. ראיונותיו, ספריו, שיריו, והדימויים שהפיק בתקופה בה היה עם ווד, ובזו שלפניה, ובזו שאחריה, לא השאירו מקום לדמיון וציירו אותו כגאון מפלצתי שיש להישמר מפניו. ווד בתורה, אינה מגיעה מרקע קשה. בימים הנוראים שהיא מתארת, היה לה מערך תמיכה משפחתי, חברתי ומקצועי, קריירה מוצלחת כשחקנית, ועצמאות כלכלית. היא עצמה העידה באין ספור ראיונות כי לא היה דבר שהוריה או כל אדם אחר היו יכולים להגיד או לעשות שהיה גורם לה להתרחק ממנסון.

נשים רבות ירימו גבה על עצם פער הגילאים בין השניים ויאמרו כי זה כשלעצמו מעיד על ניצול מצדו של מנסון. אך נשים אחרות, בפרט אלו שאיבדו את היכולת להרים גבות, או לסירוגין גרופיות שטרם עברו את גיל 24, מודעות לכוחם של נעורים על גברים בוגרים ומפיקות מכך הנאה ובידור רב. בגיל 19 אינך צריכה להיות הכי יפה או הכי כריזמטית, מספיק שתהיי הכי הצעירה בחדר ואת כבר חשה מועצמת. בה בעת, את כבר מספיק מבוגרת לשתות, לשאת נשק, להחליט מה ללמוד, ולתכנן את עתידך. את ודאי ובודאי לא רוצה שינהלו לך את החיים, יתנהגו אליך כמו ילדה קטנה, ויגידו לך איך להתלבש, עם מי להסתובב, מה לעשות ואת מי. את חשה ומציגה את עצמך כאדם שאחראי לבחירותיו וגורלו ומשתוקקת שיתייחסו אליך בהתאם.

בגיל 40 אישה יכולה לטעון שלגבר בן 40 אין דבר במשותף עם ילדה בת 19. אבל בגיל 19, כשמתייחסים אליך כמו שאת רוצה, כמו אישה בוגרת, לעיתים את ששה לשתף מעצמך. כיף להרגיש נחשקת, ואדג'ית, ולהזדיין עם מפורסמים כשאת בת 19. על מי מוטלת האחריות ולמי יש את היכולת לעצור אדם שאינו בוגר אך אינו קטין שאומר, "זה מה שאני רוצה לעשות ועל פי חוק מותר לי". הורים? מאהבים? ברמנים? מקעקעים? מרילין מנסון? האם לאדם עצמו אין כל אחריות? ומה בדבר האדם-אישה? האם בכלל יאה להעביר ביקורת על נשים שמפספסות את סימני האזהרה החמקמקים של גברים כמו מרילין מנסון, או שיש לכבד את בחירתן להתעלם מאותם סימנים, לחכות כמה שנים, ואז לתמוך בהן תוך שאנו תוהות ביננו לבין עצמנו מה לעזאזל הן חשבו לעצמן?

מה הטעם בלהלין על נטיותיו המרילין-מנסוניות של מרילין מנסון בדיעבד, מפרספקטיבה של אם, אחרי שנים על ספת הפסיכולוג, בתקופה שונה, המאופיינת על ידי ערכים שונים? מה תועלת הפגיעה בשמו הטוב של אדם העוסק באופן מקצועי בשיווק שמו הרע? סיפורם של ווד ומנסון מעורר תחושה מעיקה של סקסיזם, האשמת הקורבן, ומעט גלגולי עיניים, גם בקרב נשים. מתקבל הרושם שכדי להיות הן מפוכחת והן פמיניסטית בימינו, עליך לחשוב דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, כך שאם יש מוסר השכל כלשהו בסיפור הזה, הוא פונה דווקא לגברים. כלשון הקלישאה הנושנה - אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו. בכל אישה צעירה שנותנת לגבר בגיל של אבא שלה לקשור ולחשמל אותה, יש סיכוי סביר שמסתתרת אקטיביסטית פמיניסטית שעלולה להעיד נגדו בקונגרס יום אחד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully