היציאה של לינור מהבית משולה לנצרה שמוציאים מרימון. עכשיו יהיה שקט, אבל תנו לזה כמה שניות, הפיצוץ בדרך. לא ברור איך רמי הולך להתנהל בבית מהיום, עכשיו שלקחו לו את האישה, הציפרלקס והשמיכי. בתקווה לינור תנצל את הימים הקרובים לצפייה בפרקי התוכנית, כי סיכוי סביר שהיא עדיין לא מבינה מה בדיוק קרה שם.
אני לא רוצה לכתוב "אלימות", כי בניגוד למה שצעקו באינספור מקומות, אני לא חושבת שמדובר בגבר אלים. אובססיבי, ילדותי, קנאי ואגואיסט - כן. אבל לא אלים. לא בגלל רמי, אגב - אלא בזכות לינור שיודעת להציב גבולות. אולי זה האופי שלה או העובדה שההתנהגות הזו חזרה על עצמה פעם אחת יותר מדי מול כולם, כך שהיא לא יכלה להתעלם מזה יותר - אבל העיקר שבסופו של דבר היא הצליחה לנווט את הסירה הזו בצורה די הגיונית - עד כמה שאפשר לנווט סירה ששטה בתוך נהר של חרא.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
כולנו התכווצנו על הספה בפרק "המופע של ג'וזי", כשרמי קם מהשולחן בבוטות והלך לחדר, מה שגרם ללינור לקפוץ בבהלה ולרוץ אחריו. ממש חווינו עם הדיירים את חוסר הנוחות שבשתיקה סביב השולחן כשהוא חזר, וכאב לנו יחד איתה כשניסתה לחייך ולהקליל את הסיטואציה. אבל ההסלמה מול דניאל בחדר השינה הפכה לי את הבטן, כי היא הזכירה לי את כל הקשרים האובססיביים בחיי.
אל תפספס
יש מעט נשים שיכולות לומר שלא חוו קשר שכשהצליחו לצאת ממנו לא הסתכלו אחורה ותפסו לעצמן את הראש. זה לא חייב להיות גבר, אגב - זה יכול להיות גם הורה, או אפילו חבר טוב שמחליט שהחשיבות שלו גבוהה יותר מזו של כל אדם אחר בחייך, ושהרצונות שלו חשובים מאלו שלך, וגורם לך להרגיש, במקרים מסוימים, שעצם העובדה שהוא "מרשה" שיהיו לך רצונות, ואפילו "מסכים" שתפעלי לפיהם, גורמת לך להרגיש כאילו זכית.
לא בטוחה שלינור מבינה את מה שקרה עד לרמת הדקויות האלו - זה דורש פרספקטיבה וזמן, וכרגע היא עדיין בשלב בו היא מנסה להסביר ולתרץ לעצמה את תחושת הבחילה שהיא מרגישה כמשהו נורמלי. "זה פוגע באיך שרואים את רמי" היא אומרת לאח, בניסיון להסביר לעצמה מה היא מרגישה, ומתעלמת מכך שמה שבאמת התלכלך כאן זה החופש שלה להיות היא. למזלה, וזה מזל שאין כמעט לאף אישה אחרת שמוצאת את עצמה בסיטואציה דומה, היא נמצאת ליד המון אנשים, ולא יכולה להתעלם מהדעות שלהם או "להרגיע את המצב" בחיוך מזויף והתחנחנות כמו שרובנו עשינו, וחלקנו עדיין עושות במקרים דומים.
אם הסיטואציה הייתה מתרחשת בחיים האמיתיים, ובעל של חברה טובה היה צועק עליה להפסיק לדבר עם מישהו כי "משעמם לו", (משפט, אגב, שמקבל את התשובה "אתה רוצה שאבוא לרקוד לך?" כשהוא נאמר מפי בן ה-5 הפרטי שלי) אם בכלל היינו מנסים להעלות את הנושא מול החברה בצורה עדינה בהמשך, התשובה שהיינו מקבלים הייתה כנראה "הוא לא כזה", "סתם, ברח לו" או "אתם לא מבינים את הקשר שלנו וכמה אני חשובה לו".
דווקא העובדה שלינור לא יכלה להתחמק מהרכילות הכל כך כואבת ומהפרצופים המרחמים/ דואגים/ שמחים לאיד ברחבי הבית, הכריחה אותה להוציא את הראש מהחול. לצערי, לרוב הנשים אין את היכולת להבין את חומרת מצבן בזמן אמיתית, כי להן אין את אותן העיניים החיצוניות שמתבוננות בהן ומכריחות אותן לפעול, ומצד שני יש להן את כל האפשרויות להתחמק ולצייר אותו בצורה נעימה יותר כלפי חוץ, גם אם לרגע הגועל זולג מחוץ לכותלי הזוגיות.
מערכת היחסים הזו היא אחד הדברים הטובים ביותר שאפשר לראות בפריים טיים. חוסר הנעימות שגרמה לנו הצפייה, ההתרוקנות של הריאות מאויר כשצופים ברמי מורה ללינור לבוא אליו מיד, בלי טיפת התחשבות ברצונות, בזמן או באנושיות שלה, ייצרבו כזיכרון שיישאר איתנו הרבה אחרי שיגיע הגמר האמיתי, ואולי יעזור לעוד מישהי לקלוט שהזוגיות שהיא נמצאת בה לא אמורה להיראות ככה.
כי זו הבעיה האמיתית בקשרים חונקים שלוקחים ממך את הכבוד העצמי והאישיות שלך - לרוב את לא מבינה בזמן שאת בבעיה. את לא קולטת שאת טובעת או נחנקת, ולא מצליחה להבין את חומרת המצב עד שאת לא נבעטת או מצליחה להשתחל החוצה. ורק אז, ממרחק הזמן, מתחילה להבין עד כמה קטנה הרשית לעצמך להיות.
כשלינור אמרה בחדר האח שאף אחד לא שאל איך היא מרגישה, כאב לי עליה. באמת לא שאלו אותה, ולא בגלל חוסר אכפתיות, כי דווקא אכפת להם. הסיבה היא שכשאת נותנת למישהו לקחת ממך את הקול, אנשים מתחילים להתנהג כמוהו - וכשהוא זלזל ברצונות שלה ובתחושות שלה, זה הדהד בטעות גם אליהם. למזלה היא לא יכלה לאפשר לעצמה להתעלם, וגם הוא לא יכול היה להמשיך ולתרץ כשעשרות עיניים מתגלגלות סביבו. ומזל שכך - לפעמים פיצוץ גדול ומכוער במיוחד זה הדבר היחיד שגורם לאנשים לעצור לרגע, לשפשף את העיניים ולנסות לחשב מסלול מחדש - ולמזלם לשניהם יהיה עכשיו הרבה מאוד זמן לחשב. הפעם בנפרד.