אז מה אם היא לא רותם סלע: די לכעוס על קורין גדעון

זה התחיל לפני כמעט שש שנים, כשאסי עזר פרש מההנחייה של האח הגדול ובמקומו הגיעה בחורה יפה ואלמונית בשם קורין גדעון. כבר אז היא לא באה לי טוב בעין, וכשאני אומרת "לי" אני מתכוונת לנו, עם ישראל היקר שאוהב סיפורי סינדרלה אבל רק אם הנסיכה מילאה את חובותיה כלכלוכית. עוד נחזור לזה, תנו רגע להתעצבן כמו שצריך.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

לא מספיק שמשום מקום היא נחתה היישר לפריים של הפריים טיים, היא גם עשתה את זה בעידודו ובתמיכתו של ארז טל, אחד האנשים הכי חזקים בערוץ 2 של אותם ימים, עשתה את זה ממש לא רע וגם נראתה מעולה תוך כדי. אני מודה שבהתחלה עוד לא ממש הבנתי מה אני חושבת עליה, זה הרגיש כמו מין דגדוג מציק כזה בסרעפת, פרצוף שהתעקם קלות בכל פעם ששמעתי את השם שלה - קורין? מה זה קורין? את חייבת להיות מיוחדת? מה רע בקארין?!?! - והמשיך לנחירות בוז קולניות כשהבנתי שבמקור, השם שלה הוא בכלל קורינה! אין גבול לתעוזה וליומרנות.

ככל שהמעמד שלה בתקשורת התבסס והחיים שלה התחילו להיחשף יותר ויותר, ככה רמת העצבים שלי (ושלכם, תפסיקו להתחסד) הלכה ועלתה. זה לא היה רק בגלל הסרטים ה"תיעודיים" שלה שמראים איזה יופי היא חיה בדו קיום עם גבר שגדל בבית חרדי וכמה הכל מוצלח אצלם, זה היה בעיקר בגלל האינסטגרם שלה, שהתחיל למשוך אש כמו תחפושות ב-3 שקלים מעלי אקספרס. התעצבנתי עם כולם כשהיא התלוננה על החדר שקיבלה באיכילוב ("ועוד אני קורין גדעון, עלק"), תלשתי שערות כשריאיינו אותה בדרך הביתה אחרי הלידה והיא אמרה שהיה כיף (כיף!), ובכל פעם שהיא פרסמה סטורי שבו היא מצהירה שהיא בלי פילטר אבל עם שקיות מתחת לעיניים (שקר גמור, היא נראתה אש) שנאתי אותה יותר.

אבל אז הגיע יום שישי האחרון עם עוד פוסט שגרם לעוקבים שלה לאבד את זה והפעם, עם כל הרצון שלי להמשיך להתעצבן עליה, לא בצדק. קורין ובעלה, חילי, החליטו להגיע לביקור ניחומים אצל גילה אלמגור, שהתאלמנה לא מזמן מבעלה, הביאו איתם שקיות של אוכל מהמעדנייה היהודית שלהם וכתבו ש"הגיעו לבקר אישה יקרה". מה מעצבן בזה? אני באמת לא יודעת, ואני כאמור מקבלת פריחה רק מזה שהיא נושמת כל כך סדיר, אבל חלק מהעוקבים של קורין ממש כעסו. על מה? על זה שהיא מבקרת דווקא את גילה אלמגור כשיש כל כך הרבה מסכנים אחרים במדינה, על זה שהכל הצגה ומשחק למצלמות, ועוד מלא הערות מטומטמות בסגנון.

מתי אפשר להבין שאתם ממש לא אובייקטיביים לגבי מישהו שאתם לא כל כך אוהבים? כשגם כשהוא עושה מעשה טוב, אתם מלבישים לו מניעים נסתרים. ואנחנו כבר מזמן לא מגיבים למה שקורין גדעון עושה, אנחנו מחפשים אותה. כל הזמן. הדבר היחידי שאפשר להסיק מזה הוא שהיא ממש, אבל ממש יושבת לנו על נקודות רגישות.

הכי קל יהיה להגיד שאנחנו מקנאים בה, כי בואו נודה בזה - לא חסרות סיבות. היא יפה, משכילה, יש לה משפחה מהממת וקשר מעולה עם ההורים, ובגיל 28 היא השיגה יותר מרובנו עד גיל 60. אבל הבעיה האמיתית שלנו עם קורין גדעון היא לא שאנחנו מקנאים בה, ברוך השם יש לכל אחד מאיתנו רשימה ארוכה של אנשים לקנא בהם.

מה בסך הכל אנחנו מבקשים מהמפורסמים שלנו? שיהיו קצת אנושיים כדי שאנחנו לא נרגיש כל כך רע עם עצמנו, ולשם כך אנחנו צריכים לקבל מהם אחד משני דברים: או שהם יסבלו מזה שהם כל כך אנושיים, או שייצאו מגדרם כדי להעצים אחרים. אנחנו כבר לא נהיה מסופקים אף פעם מתמונת פפראצי שחושפת, למשל, את בר רפאלי בלי איפור, גם אם היא תיראה ממש עייפה. קצת נשמח לאיד, אולי, אבל זה לא יעורר שום אמפתיה או הזדהות בלבבות האבן הקשיחים שלנו. רמת ה"אנושיות" שדרושה מבר רפאלי כדי שנסלח לה היא גבוהה, אבל גם אם היא תחשוף קבל עם ואינסטגרם שיש לה, אלוהים ישמור, בעיה נוראה כמו צלוליט, תגיד כמה היא סובלת בלי פוטושופ ואולי אפילו תזרוק את צמד המילים "אהבה עצמית" - זה יעזור.

עוד דרך להפוך לחביב הקהל היא ללכת עד הסוף על הקדושה. להפוך למלאך, לצדיק, לתת בסתר (הסוכנים כבר יעבירו תמונה למדורים), לתרום לנזקקים. חייב להיות אלמנט של מסכנות, הקרבה והתנצלות בשביל לקבל אהדה ציבורית, ואתם יכולים לבחור: או שתתנצלו על המוצלחות שלכם באמצעות תזכורת תקופתית לזה שגם אתם בעצם פגומים כמו כולנו, או שתפצו אותנו, פשוטי העם, בנתינה אינסופית לאומללים. אבל לאומללים אמיתיים, שהם לא גילה אלמגור. הרי ידוע שאנשים שמופיעים בטלויזיה לא סבלו רגע בחייהם.

רובנו כנראה כל כך לא שמחים על מי שאנחנו ועל המקום שבו אנחנו נמצאים בחיים, שכל אדם שבא ומנופף מולנו בכמה טוב לו, כמה הוא מוצלח ושמח בחלקו, הופך לאויב. אתם יודעים מה, זה לא לגמרי נכון. אין לנו בעיה עם אנשים מוצלחים, אפילו מושלמים, אבל לפחות שיבטלו את עצמם קצת בפנינו. שיודו בפגמים, שיצטנעו קצת, שלא יסתובבו פה וינפנפו בכמה שהם מעולים, מה זה, שוק?
קחו לדוגמא את רותם סלע. בלי צל של ספק, אישה שהשלמות היא מילה קטנה לידה. יפהפיה, כריזמטית, חכמה וחדה, מצחיקה בטירוף, מבוססת, עם משפחה מדהימה ומלא חברים - ואותה אנחנו דווקא ממש אוהבים. מה היא עושה אחרת מקורין? אי אפשר להגיד שהיא מבטלת את עצמה או מצמצמת את עצמה, אבל היא לגמרי לא לוקחת את עצמה ברצינות. תמיד יש בה איזשהו פן שמודע לתדמית שלה וצוחק על זה, היא לא מפחדת לעשות מעצמה צחוק או להתכער, ואנחנו מזהים שיש שם מישהי מלאה בביטחון, אבל לא נטולת פגמים.

אבל קורין גדעון, פשוט ממשיכה בשלה, ברוב חוצפתה, בלי לנסות להקל עלינו באמצעות הומור ושיפוט עצמי מזוייף. גם כשהיא אומרת שהאף שלה גדל בהריון או משתפת תמונה של עיגולי זיעה בבית השחי, היא מעיזה להיות כל כך שלמה עם עצמה, לרגע לא מראה שום סימן של מאבק או רצון להעצים אותנו דרך החשיפה הכואבת שלה. וכשהיא סופסוף הולכת לנחם אבלים - לא מדובר במוות טראגי בטרם עת או במשפחה ענייה ומוכת גורל, אלא פשוט באנשים עצובים! אין לתאר את הבושה.

אולי במקום להעריץ רק את מי שמעדן את המוצלחות שלו בקצת סבל, ביטול עצמי, התנצלות או סיסמאות העצמה, אנחנו צריכים להפסיק להתעצבן מקורין גדעון ולהסתכל במראה שהיא שמה לנו מול הפרצוף. אולי כל כך טוב לה פשוט כי היא לא טורחת להתנצל, וברגע שגם אנחנו נפסיק עם ההרגל הלא מועיל הזה, גם החיים שלנו ייראו הרבה יותר יפים ונבין סופסוף שמי שיודע להרים לעצמו הוא לא מישהו ש"עלה לו", אלא פשוט מישהו שמכיר בערך של עצמו כפי שהוא. ואתם יודעים מה הסימן הראשון למישהו שמכיר בערך עצמו? הוא לא עסוק בלהתעצבן על כל דבר שקורין גדעון עושה, למשל.