ג'ורדי בי. יחצ,
צילום: יחצ,

ניסה לשדוד אותה ובסוף קנה לה צהריים: החיים על פי ג'ורדי

ירדן בן חמו טיילה בעולם, צברה סיפורים, חוויות וציורים. כעת היא מפעילה סטודיו לקעקועים בבית שאן תחת שם המותג "Jordi B" ומוכרת תמונות וציורים באלפי שקלים. השמיים הם הגבול. תשאלו את אסי ישראלוף ואלון גל

"באחד הימים שבהם טיילתי בין רחובותיה הצרים של דלהי, תוך חיפוש אחר הממתק ההודי המושלם, נתקלתי בבחור הודי בשנות ה-40 לחייו. הוא היה רזה וגבוה, אוחז בסכין, דורש את התיק שלי. לא היה לי לאן לברוח, הרגשתי באותו הרגע מחוץ לעצמי. הסתכלתי בעיניו וראיתי את הצד השני של המטבע, התקדמתי לכיוונו בזהירות ושאלתי אותו אם הוא מעוניין להצטרף אליי לארוחת צהריים. כל מה שחשבתי לעצמי בראש זה בטח כמה רעב הוא, לא היה אכפת לי להביא לו את התיק שלי, אבל הרגשתי שזו הזדמנות חד פעמית להראות את הטוב ולראות את הטוב. הוא היה בהלם ושמט מידו את הסכין, דמעות עלו בעיניו כשהבין שאני רואה אותו באמת. בהתחלה סירב לבוא איתי לאכול, לבסוף אכלנו יחד למקום שהוא מכיר ממש קרוב. התיישבנו ללא מילים, ונתתי לו להזמין לשנינו טלי, מגש אוכל הודי שהוא אוהב. באנגלית צולעת הוא סיפר לי את קשיי חייו ואת הקלות שבה אדם מגיע למצב בו הוא תלוי בשוד תיירים על מנת לשרוד. ישבתי והקשבתי, הייתי נוכחת ב'יקום מקביל'. בסוף הארוחה כאשר ניגשתי לשלם, הבנתי שהוא כבר שילם את החשבון, הייתי בהלם".

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

מעבר לישיבה עם שודד חמוש לארוחת צהריים, ירדן בן חמו, או בשמה האמנותי Jordi b, מנהלת חיים שיפילו לכם את הלסת. היא נולדה בבית שאן לאמא ענת היפה ולאבא רפאל הקבלן ואיש העסקים שמבוגר מאשתו ב-18 שנה. יש לה ארבעה אחים ואחיות, שלושה מהם מנישואיו הראשונים של אביה. החיים חייכו אליה בחמש השנים הראשונות - ההורים הלא קונבנציונליים היו שותפים ראשיים וספונסרים של פסטיבל הטבע הגדול הראשון בארץ בגני חוגה אבל כשהייתה בת 5 התגלה אצלו סרטן חמור עקב חשיפה לאסבסט. כאן החלה תקופה קשה יותר, שאותם ג'ורדי זוכרת כשנים שאותן בילתה בעיקר בבתי חולים."

עוד בוואלה!

זוג מנצח? פחות: זה מה שמשותף בין הנסיך ויליאם לאיציק זוהר

לכתבה המלאה
החיים מפוצצים בחוויות. ג'ורדי בי (צילום: יחצ)

אחרי ילדותה בקיבוץ, שם התגבשה זהותה בין השדות לסוסים בבקעה, עברה עם משפחתה למושב גדעונה שלמרגלות הגלבוע. המעבר הזה לא היה פשוט בכלל.

"ההתחלה הייתה קשה כילדה חדשה בישוב קטן. 4 שנים היה עליי חרם במושב שהלך איתי גם לבית הספר - עד סוף היסודי. הקושי היה כל כך גדול כי לא הייתי הטיפוס המתבודד, אלא ילדה חברותית שנהנית מתשומת לב ובכלל מחברותא. הייתי מבלה שעות על גביי שעות עם עצמי, של דמיונות וחיים בתוך חלומות וציורים. הייתי בורחת לשדות ליד המושב. שנים של בכי וכתיבה ליומן."

כשהייתה בת 16 אחיה היה מעורב בתאונת דרכים כשהיה רכוב על אופנוע, וכך החלה עוד תקופה מאתגרת בחייה של ירדן ומשפחתה. אחרי שנה של שהייה בבית החולים, ההורים לבסוף התגרשו, ואז הכירה בן חמו את החבר הראשון שלה, שהיה מבוגר ממנה, ועברה לגור אצלו.

"עבדתי כעוזרת גננת ביום וברמנית בלילות והתחלתי לחיות את החיים של הגדולים. תשומת הלב של הבית הופנתה לאחי, ואני כילדה האחראית שלא צריך להעיר בבוקר לבית הספר נשארתי באחריותי בלבד. אז הפסקתי ללכת לבית הספר. פספסתי שנה וקצת, ובוקר אחד החלטתי שאני חייבת לנסות לחזור, שאני רוצה שיהיו לי חיים טובים יותר מזה. קבעתי פגישה עם המחנכת שלי אסתר שהייתה אישה מופלאה וביקשתי ממנה הזדמנות עשינו הסכם שאגיע יומיים בשבוע לבית הספר ולא אחסיר מבחנים ובגרויות, אמשיך לעבוד, ואם המבחנים שלי לא ירדו מ-80 אוכל להמשיך."

וכך היה. כשהיא עובדת ולומדת לבד בבית בין העבודות לחבר, סיימה 5 יחידות ביולוגיה והצליחה לסיים את התיכון עם בני השכבה שלה. אחרי שירות צבאי כמשקית ת"ש שבמהלכו המשיכה לעבוד בסופי שבוע, נסעה לבסוף לטיול הגדול שחלמה עליו.

"הטיול הגדול היה ההזדמנות לחופש האמיתי הראשון, האפשרות לראות מי אני כשאני רחוקה, מי אני כשאני בלי מעצורים. הייתי שבעה חודשים בהודו, סרי לנקה, טייוואן, פיליפינים ויאטנאם, לאוס, סינגפור ותאילנד. וזה באמת שינה לי את החיים. לאורך כל הטיול אכלתי וישנתי והתרועעתי עם מקומיים בלבד, נסעתי רק באוטובוסים ורכבות, והשתמשתי הרבה באתרי קווץ' סרפינג וככה הכרתי אנשים מדהימים"

גם החיים שלה הפכו להיות די מדהימים: היא דיגמנה לחברת בגדים הודית ממעצביה של העין השלישית במקרה, כי נפגשו ברחוב, רכבה חודש עם רוכבים מקומיים במחוז לה דק עם האופנוע, קיבלה הצילה כלבים עם עמותה הודית, עבדה בדאבות עבור אגורות כדי ללמוד אאת רזי האוכל המקומי, ישנה חודשיים באוהל לצידי הדרך כשטיילה, ואפילו העבירה תינוקת 10 שעות על הידיים באוטובוס לידי אימה שהייתה בכפר סמוך, התגוררה בטעות בדירה בכפר גמילה מסמים במיאמי, ללמדה אמנות במערה בג'ונגל, התנדבה בהימלאיה בבתי יתומים.

לא פחדת?

"כבר 5 שנים שאין בי פחד לנוע ולהסתובב בעולם לבדי. חזרתי מאיטליה ארצה ואחרי חודשיים קניתי כרטיס טיסה לתאילנד. ירדתי מהמטוס בשעה מאוחרת, מצאתי מקום קטן ללון בו, ולמחרת כבר התחלתי לעבוד בסטודיו מושלם באמצע בנגקוק. אבל העיר הכבידה עליי, ובהחלטה של רגע לקחתי אוטובוס ומעבורת לקופנגן.


התיישבתי על שפת המדרכה עם שייק פירות טרופיים ביד והמזוודה לצידי. לפתע, עצר לידי אופנוע לא מזוהה, ממנו ירד בחור מקומי ששאל אותי אם הוא יכול לעזור לי. עניתי שהוא לא יכול לעזור, כי אני מחפשת מורה לציור - והוא ענה שהוא בעצמו מורה לציור. הקשיתי עליו ואמרתי שמדובר בציור פורטרטים, והוא השיב שהוא מורה לציור פורטרטים. היה לי קשה להאמין אבל הוא הוציא תיק עור מהאופנוע וחשף בפניי פורטרטים מרהיבים. הוא התיישב לידי, שוחחנו קלות, וידעתי שמצאתי את הייעוד שלי בקופנגן. האיש על האופנוע הפך למורה שלי, את כל השיעורים ערכנו בביתו, שהוא במערה שמתצפתת על הים ועל ערסל בחוף הצמוד, ואני מצאתי בית קטן עם גינה גדולה בג'ונגל. עד היום אנחנו חברים מאוד טובים, אני מאוד מעריכה את המנטור והחבר שהיה לי".

החלום: להנגיש את עצמה לכל בית". ג'ורדי בי (צילום: יחצ)

אחרי שקעקעה בסטודיו באי לפרנסתה, טסה משם למונפלייה הצרפתית ללמוד רישום. הדבר הוביל אותה לצייר ציור קיר ענק בברלין, ציור שזיכה אותה בחשיפה תקשורתית נרחבת במדורי התרבות. משם קפצה לשנה של טיול בארה"ב, שם עבדה כמקעקעת אורחת ב-8 מדינות ומכרה את ציוריה דרכם, אחרי סיבוב בהודו, עברה לסיאטל, שם התפרנסה בעיקר כמקעקעת, ואז הגיעה לניו יורק. באותה תקופה פרצה הקורונה ואיתה גם אהבה חדשה, בסאבלט בניו יורק, אחד משותפיה לדירה. פריאל. ואז הקורונה הגיעה.

"חזרתי לסיאטל לפוש אחרון לפני החזרה ארצה, וכשהגעתי עסקים החלו להיסגר והשמיים גם. לא היה פשוט, אבל לבסוף מצאתי טיסה חזרה לארץ - זה היה הבידוד הראשון שלי. מאוד חששתי מהזמן עם עצמי בדלת סגורה - הרי אני חיית חופש, איך אפשר שאהיה בבית אחד למשך שבועיים?

"בסוף מצאתי שהזמן הזה היה מאוד הכרחי. אחרי הרבה שנים שאני מוקפת באנשים שיוצאים ונכנסים מחיי, עוברת ממקום למקום בנדידות ארוכות וקצרות. ציירתי, כל היום ציירתי. לא היו הסחות דעת ודברים לעשות ,לא היה יום ולא לילה כי מה זה משנה אז הזמן עצר מלכת. כיביתי את הפלאפון ונשארתי לבד, רק אני, הקנבס והצבעים. מפה נולדה לי תערוכה שנקראת "Quarantine".

זמן קצר לאחר מכן חזר פריאל ארצה. הם טסו ליוון והחלו לעבוד יחד. כעבור 3 חודשים שבו לישראל. היום, אחרי חודשיים בארץ, יש לזוג סטודיו חדש, אתר ולקוחות רבים ומרוצים. בנוסף, היא מקעקעת בסטודיו שלה, היחיד במרכז בית שאן, סקיצות מקוריות בסגנון "Fine Line", קווים דקים ואסתטיים: "הקעקוע והציור מחוברים אצלי בראש. אני יכולה להעביר קעקוע מוצלח לקנבס כציור ולהיפך", היא מסבירה.

השילוב הזה של יצירתיות וחיי נדודים יצר אמנית מרגשת ואותנטית, שמוכרת יצירות אונליין, בטווח מחירים עצום - החל ממחירים נגישים, וכלה באלפי שקלים ליצירות מסוימות. בין לקוחותיה נמצאים אורן אסידו, אסי ישראלוף ואלון גל, שכבר מצאו לציורים שלה מקום בחדרי השינה שלהם. כרגע היא עדיין כאן, אבל אין לדעת לאן החיים יקחו אותה בעתיד:

"אני מרגישה שהכול תמיד מכוון אותנו למקום הנכון." אומרת ג'ורדי "כמו לאורך כל חיי, אני ממשיכה לעשות ולהתפתח. אם תמיד נאמר כן בלי פחד, נמצא את עצמנו זזים, לומדים וחווים הרבה יותר. נגיע לאן שאנו אמורים להגיע ונפגוש את האנשים שאנו אמורים להיפגש איתם. אני מרגישה בת מזל על כך שאני עוסקת במקצוע שגורם לי אושר".

  • ציור
  • קעקועים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully