סיפור היציאה לפומבי של ספיר ברמן הוא מסחטת מחיאות כפיים שמרגש את כולנו, ובצדק. אני לא יכולה לדמיין לעצמי כמה אומץ נדרש משופטת הכדורגל הטראנסג'נדרית הראשונה בישראל, שהייתה עד לפני זמן לא רב השופט שגיא ברמן, לעשות את מה שעשתה. צריך טונה אומץ כדי להתחיל לעבור תהליך התאמה מגדרית, לעשות שיחה לחברים מהליגה ומהאיגוד, ולבקש מהם בפעם הראשונה לפנות אליה בלשון נקבה להבא. רק הצעדים האלה לכשעצמם הם הצלחה אדירה, ואיזה כיף שהאיגוד עומד מאחוריה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
מצד שני, ואני אומרת את זה בצער רב, אם אתם חושבים שהחברה הישראלית בכלל ועולם הכדורגל בפרט באמת מסוגלים לצעד הענק הזה כפי שהוא משתקף מה"חיבוק" הקולני בצורה מחשידה שברמן מקבלת מהסביבה ביממות האחרונות, אתם אנשים תמימים ובעלי אמונה באנושות. איזה כיף לכם.
עוד בוואלה!
נראה לכם שהחברה הישראלית באמת "מחבקת" את העובדה ששופט שהם מכירים בשם שגיא פתאום מבקשת שיפנו אליה בשם ספיר? האנשים שמתייחסים ל"הומו" ו"ערבי" כאל קללות? זה שאנשים מסוימים יודעים בדיוק איזה מילים להגיד כדי להישמע תקינים פוליטית ומעודכנים, לא אומר שהם באמת מתכוונים לזה, או בכלל יודעים מה המשמעות הפסיכולוגית של המעשה הזה. אתפלא אם מעבר לרכילות הבסיסית וה"כל הכבוד לה" הגנרי, הם בכלל הקדישו לזה מחשבה.
בדיוק כמו שתמונה מגניבה באינסטגרם לא בהכרח אומרת שהבחורה המחייכת שמצולמת בשדירה עם זר על הראש באמת נהנית בטירוף מיום ההולדת שלה, הקבלה שאנחנו עדים לה חיצונית ברובה. זה גם טוב, כי זה אומר שלא יעזו לפגוע בקריירה שלה בצורה עקיפה, ואולי חלק מהאנשים שמעולם לא העלו על דעתם את הנושא, ייאלצו לדון בזה עם עצמם לרגע ואולי להתחיל קצה קצהו של תהליך התפתחותי. אבל כרגע, נראה לכם שיש שם משהו מעבר לרצון של כולם להישמע ולהיראות נאורים על חשבונה?
אז תנו לי רגע להזכיר לכם איפה אתם חיים.
אתם חיים בעולם שבו שוטרים לבנים נותנים לשחורים למות רק כי הם בצבע אחר מהם, בעולם שבו נשים עדיין מרויחות עשרה אחוזים פחות מגברים, עולם שבו גברים עדיין חושבים שזה בסדר לדרוש ממך להחליף בגדים כי הסטרפלס שלך חשוף מדי בעיניהם, עולם שבו אנשים יאחלו לך בשיא הרצינות שתהיה לך לידה שקטה כי את ערביה שנשואה ליהודי, בעולם שבו יאחלו לך סרטן הלבלב גם אם סתם כתבת טקסט שמתרעם על כך. אתם חיים בעולם שבו היציאה מהארון כאדם גיי מסובכת וכאובה, עולם שבו הומואים נאלצים לקנות תינוקות בחו"ל, ולא יכולים להתחתן אזרחי. מותר להם לעשות מה שהם רוצים, אבל חלילה לא "להגזים" עם הבעות חיבה ברחוב. אתם חיים בעולם שבו נשאי HIV לא מרגישים בנוח לחיות בגלוי, בעולם שקשה לו לקבל כמעט כל דבר, אפילו אם הוא לא חדש או חריג במיוחד - זוגיות בין גבר צעיר לאישה מבוגרת, נשים שלא מורידות שערות, לסביות, שמנים, זקנים, שמאלנים, נכים,בעלי תסמונת דאון, אוטיסטים, עובדים זרים, ובל נשכח את הבוטוקס של מרגול, כי אמנם אסור להיראות זקנה, אבל גם אסור לעשות מה שבא לך בעניין בלי שירדו לחייך.
אז שופטת כדורגל שהייתה שופט? נראה לכם??? האנשים האלה, אתם חושבים באמת שיש להם את יכולת לקיחת התפקיד ואת שאר הרוח המנטלי והרגשי לקבל מהלך כמו שעשתה ספיר ברמן? הרי ברגע שההמולה התקשורתית ומטר התשבחות המזוייפות יתפיידו, האמת תעלה על פני המים, גועלית כחרצף. והאמת היא שהאוהדים במגרשים הם הבעיה הכי קטנה שלה, כי תכל'ס, למי אכפת מהם.
מההורים של החבר או החברה שלה שכאילו מקבלים אותה אבל לא באמת רוצים שהיא תצא עם הילד שלהם, כנראה יהיה לה אכפת. סביר להניח שגם יהיה לה אכפת כשתזהה את המבטים המלוכסנים מקולגות שהיו קרובים אליה כגבר, ועצם העובדה שהם הולכים לידה על ביצים כי אין להם מושג איך להתנהג לידה ואיך לפנות אליה, תעליב אותה כל פעם מחדש. היא תרצה לזעוק "אבל זו אני! אתם מכירים אותי כבר שנים! מה זה משנה איזו הגדרה או מניקור יש לי עכשיו?" אבל זה לא יעזור, כי לרוב האנשים בעולם אין באמת את היכולת לראות מעבר למה שנדמה להם שהם "יודעים" ועוד פחות יכולת להבין ולהכיל איזו מורכבות קטנה. זה יקרה מתישהו, אבל זה ייקח עוד הרבה הרבה שנים.
ואתם יודעים מה? גם האפלייה המתקנת המוגזמת תפריע לה מתישהו, כי הכרחית ככל שתהיה בשלב זה, עצם הצורך בה וקיומה מגלים את האמת העגומה, והיא שהעולם עוד לא באמת מסוגל לקבל את השונה. עד כדי כך קשה לו, שהוא צריך למרוח על פרצופו חיוך מזוייף ולהמטיר על הסיטואציה פרחים ושבחים, כמו גבר שמציף אישה בתכשיטים יקרים כביכול בלי סיבה.
חשוב לציין שבשורה התחתונה, הדבר היחיד שמשנה זה שהיא עצמה וקומץ האנשים שחשובים לה יקבלו אותה, ושהילד קטן שמרגיש כלוא בגוף שלו יראה אותה בטלויזיה, ואולי ירגיש טיפה פחות חרד מהרגע שבו יעשה את הצעד הזה עבור עצמו. עצם העובדה שזה קורה, ועוד בעולם שבו כל קללה סקסיסטית ורוב סוגי הבהמיות עדיין לגיטימיות, חשובה בפני עצמה. אין משמח יותר מלראות אנשים שמתחילים את המסע המפרך לקראת אהבה עצמית, ומתרחקים עוד צעד מבזבוז הזמן הזה שקוראים לו "מה יגידו". אבל אם אתם חושבים שהצגת היח"צ הזאת והמילים היפות שנאמרות למצלמה הן האמת, אתם חיים בסרט. אנשים פשוט מתייחסים לאירוע הזה כמו אל עוד וידוי מרגש מול המצלמות של משחקי השף, ובדיוק עוד שניה הם ישכחו את המילים היפות ויחזרו לעצמם.
ההתגברות הראשונית הזאת שבטח סיפקה לה הקלה שלא תתואר אחרי שנים של הסתרה, לא אומרת שנכונו לה מעכשיו חיים קלים יותר - זו רק המשוכה הראשונה, ואירונית, גם הקלה מכולן. יחד עם הדברים החיוביים שקרו ועוד יקרו בהקשר הספציפי הזה, יקרו עוד הרבה דברים פחות נעימים. הולך להיות מבלבל, קשה, לא הוגן, מפחיד, ומשפיל. לא בקטע אישי, פשוט כי בעולם שלנו, זה מה שזה באמת אומר, להיות אישה.