זה נורא, אבל הכלא הוא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לציפי רפאלי

ציפי רפאלי השתחררה מהכלא היום, אחרי שמונה חודשים ארוכים מנשוא, שבתחילתם אף אחד לא ריחם עליה. יותר מזה - חלק גדול מאיתנו שמחו לאידה והרגישו בסדר עם עצמם. אחרי הכל היא לא חברה אישית, אלא סלב ואמא של בר רפאלי ודור רפאלי. בעיננו הם היו בסך הכל משפחת דוגמנים פריבילגים ועשירים שמנהלים חיי זוהר שרובינו יכולים רק לדמיין.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

האחת סלבית בלונדינית בינלאומית שנחשבת לאמת מידה לכל מה שיפה בבחורה כבר שנים, ואחיה, אמנם קצת פחות סלב אבל גם נראה כמו אחד שצנח מתוך אימג'בנק, עשיר, בר מזל, אחד שכל שנייה עושה בחורה אחרת, האחת יותר כוסית מקודמתה. מעבר לעובדה שהאישיות של בר רפאלי תמיד עוררה אנטגוניזם כי היא פשוט לא טרחה להיות נחמדה בשום צורה, יש משהו באנשים האלה שמקשה עלינו לפרגן להם, או אפילו לראות אותם כבני אדם - כאלה שנפגעים, סובלים, מרגישים חוסר ביטחון, או עושים קקי.

אבל ישנם רגעים על ציר הזמן שמאלצים אותנו להאניש אותם חזרה, ולוותר על ההנאה המפוקפקת שבכתישתם, ובמובן הזה הכניסה לכלא של ציפי רפאלי עשתה טוב למשפחה, כמעט כאילו היה מדובר בצעד יחצני מכוון. אולי לא במקרה, בסנכרון מושלם, גם ההשתתפות של רפאלי ב"מחוברים", שחושפת דמות טראגית של בן כביכול מוצלח אבל בודד, שאבא שלו שהוא מגדיר כחבר הכי טוב שלו, מטפח את ה"גבריות" שלו באמצעות התעניינות האם ובאיזו מיטה זיין או לא. התמונה שנוצרת בתוכנית משקפת גבר שמבלה את חייו, אלא בחיפוש עקיף וחסר תוחלת אחרי תשומת הלב של האישה היחידה החשובה בחייו - אמא שלו, ללא הועיל. במיוחד אחרי התמונה שבה היא מחבקת את בנה הבכור, תנוחה שחושפת ציפורניים, לא של "ציפי רפאלי, אמא של בר" אלא של אישה מתבגרת שהייתה בכלא כמעט שנה, ואפילו ברגע השחרור בעלה מטר שלם לידה לפניה, הבת שלה בכלל לא באה, ואם לשפוט לפי הציפורניים - ספא לא היה שם.

נקודת הזמן הזו מסמנת את תחילתו של שינוי בדעת הקהל - על הסקאלה של קנאה-פרגון, עברנו רשמית מדאחקות על בר גורפת זבל ואמא שלה במערכת יחסים לסבית בכלא, למשהו קצת יותר חומל. במקום אישה כוחנית שקיבלה כל מה שרצתה בחיים ודחפה את בתה לקריירה שהיא עצמה פספסה, עכשיו אפשר לראות את תחושת הכישלון שהניעה אותה, תחושה שכולנו מכירים ויודעים להזדהות איתה. במקום אישה עשירה שלא צריכה לעבוד שמונה שעות ביום כדי לסגור את החודש אנחנו רואים עכשיו מישהי שהכסף וההצלחה ניהלו את הבחירות שלה בחיים, וסינוורו אותה עד כדי עשיית טעויות טיפשיות כל כך. במקום כאישה החזקה שמחזיקה את העולם בביצים, אנחנו יכולים לראות אותה עכשיו כפי שהיא באמת - אישה שנאבקה קשות כדי להשיג את מה שרצתה בחיים, התפשרה על הרבה, פיצתה את עצמה ממקומות אחרים, וסבלה לא פחות מכל אחת אחרת.

במקום לראות בבר דוגמנית מעצבנת ומתנשאת, שסגרה את השמיים כדי שלא יצלמו לה את החופה, אפשר עכשיו לראות גם את הכאב שלה, הצורך העצום שלה לעמוד בציפיות האכזריות של הסביבה ממנה וחוסר היכולת לעמוד בזה - במקום את בת זוגו לשעבר של ליאונרדו קפריו שלא נאה לה לדבר עם צלמים אנחנו יכולים לראות אותה כילדה שהתרגלה לסמוך בעיקר על המראה החיצוני שלה, וחטפה מטחי ביקורת בכל פעם שניסתה להתבטא בדרכים אחרות. אישה שכרגע נמצאת בגיל המפחיד שבו ההתבגרות ואבדן המראה מתחילה להיות אופציה ממשית. עכשיו, אחרי המשפט, עבודות השירות, והכלא פתאום אפשר להסתכל על בר רפאלי עם פחות קנאה והסתייגות, ולהבין שאולי היא לא מדברת עם צלמים לא כי היא מתנשאת, אלא כי נכוותה כל כך הרבה פעמים מהחפצה שלנו אותה בתקשורת, שסיגלה לעצמה מרחק ביטחון מוצדק. שאולי היא בוכה לפעמים על כך שהקריירה שלה התמקדה בעיקר בדברים חיצוניים וחסמה את ההתפתחות שלה בכל מובן אחר. אולי.

קיים ברשותי מידע מאד מוגבל מאד על חייהן של דוגמניות על, או על ישיבה בנווה תרצה אחרי שהרווחתי 16 מיליון שקל והעלמתי מיסים, ולכן אני לא באמת יודעת איך זה מרגיש ליפול משם. אבל אני כן יודעת איך זה ליפול מפחות גבוה וכמה זה צורב. כולנו יודעים איך זה מרגיש לאבד חברים, אהבה, הערכה, עבודה - כל מי שאי פעם איבד עבודה (פוסט קורונה במיוחד) הרגיש על בשרו עד כמה שבירה הזהות שטיפח במשך שנים - וכמה אבוד אפשר להרגיש כשנלקחים ממך הסממנים של מה שאנחנו קוראים לו "אני".

אז אני יכולה לתאר לעצמי מה מרגישה ציפי רפאלי היום, יחד עם השמחה והקלה על כך שזה נגמר, בוודאי יש שם כמות מכובדת של תחושת תלישות, אבדן ערך עצמי, צער וחרטה על בזבוז של שנה מהחיים, בושה, בדידות, דיכאון, כיעור, ובלות. חרא אמיתי, עם נקודת אור קטנה - שעל זה אנחנו יכולים לחמול, ועם זה אנחנו יכולים להזדהות - אמנם משפחת רפאלי עברה תקופה קשה מאד, אבל אפשר להגיד כמעט בוודאות, שהכלא עשה מהם סוף סוף בני אדם.