פנים, אולם כנסים במשרד ממשלתי - יום. הבזקי מצלמות, רחש של מלמולים, החדר מלא עיתונאים שהגיעו לסקר את חילופי השרים במשרד התחבורה הישראלי. השרה היוצאת עולה לדוכן הנואמים: "למדנו מההיסטוריה שאיפה שיש רכבת יש חיים". החדר משתתק, אישה מבוגרת בקהל מתעלפת, יועץ פרלמנטרי צעיר יוצא מהאולם בריצה, ממרר בבכי. ערוצי החדשות בקאט מהיר לפרסומות, היישר לקמפיין החדש של משרד הכלכלה שנועד לעודד את החזרה לעבודה באמצעות הג'ינגל המדבק: "כל חל"ת בסוף נגמרת, אבל גם העבודה משחררת". סוף.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
טוב, אולי נסחפתי קצת עם הסיום של הסצנה אבל תודו שגם ההתחלה נשמעת יותר כמו חלק מהתסריט של פולישוק או של הגרסה הישראלית ל-"veep" מאשר משפט אמיתי שנאמר על ידי שרה במדינה שבה כמה מהאסוציאציות השכיחות ביותר למילה "רכבת" הן, מה לעשות - בדיוק ההיפך מחיים.
מירי רגב אחראית ללא ספק לכמה מהמשפטים והרגעים הזכורים ביותר בפוליטיקה הישראלית, ולאו דווקא מהצד המחמיא, אבל אל תטעו - היא ממש לא לבד בסיפור. אף אחד לא ישכח לגנץ את "אם בארזים נפלה שלכת, מה יגידו אזובי הקיר" (דוגמה אחת מתוך שלל רגעים קשים לצפייה), אנחנו גם לא נשכח לבוז'י, כבוד הנשיא החדש, את ההבטחה שלו "לשמור על נתניהו מאוחדת" ואם נלך ממש אחורה נגיע גם לבייגה שוחט, שר האוצר לפני כמה וכמה ממשלות ושנים, שבעימות עם ראשי מחאת הנכים בחר להשתמש דווקא במשפט: "לטענותיכם אין ידיים ורגליים" - או לפחות כך אומרות השמועות. לא מצאתי לזה שום תיעוד ואני צעירה מדי בשביל לזכור אם זה קרה באמת (זה לא קשור לכלום, פשוט הייתי חייבת להגיד את זה. אני. צעירה מדי. נמשיך).
אבל הפעם, בהשראתה של רגב, החלטנו למנות את הרגעים המביכים של נשים בפוליטיקה. כן, אלה ששברו את תקרת הזכוכית והגיעו הכי גבוה שיש, גם להן יש לא מעט רגעים מביכים שהן היו מעדיפות שכולנו נשכח. לצערן, מאז הימים של בייגה שוחט עברו המון קליקבייטים ברשת, והמשותף לכולם הוא שהם מתועדים לנצח ולא הולכים לשום מקום:
פנינה רוזנבלום
חלקכם אולי כבר לא זוכרים אבל לפנינה רוזנבלום הייתה בעבר גם קריירה פוליטית. קצרה אמנם, לא מאוד זכירה מבחינת פעילות פרלמנטרית, אבל עם כמה ציטוטים בלתי נשכחים:
"זה בא אליי בבומרנג" - כך הגיבה רוזנבלום בראיון ליאיר לפיד (בימים שבהם התואר "ראש הממשלה החליפי" היה הדבר האחרון שהייתם אומרים עליו) כשהוא שאל אותה אם זה הפתיע אותה שנכנסה לכנסת. יכול להיות שזה מסביר למה היא חזרה כל כך מהר לנקודת המוצא.
"אני רואה את עצמי לוקחת חלק במלחמה בסמים, בפשע, באלימות, בנוער" - אזרחי ישראל נדהמו לשמוע, בנאום הבכורה של רוזנבלום בכנסת, שהנוער הישראלי הוא יעד שחברת הכנסת החדשה מתכוונת למגר בכל הכוח, ממש כמו הסמים, הפשע והאלימות. שנים מאוחר יותר היא אמרה שהיא ממש התרגשה בזמן הנאום ופשוט התבלבלה, אני אומרת - רק ליתר ביטחון ולמען עתיד ילדינו - מזל שהכהונה שלה הייתה כל כך קצרה.
"לא בוכים על חלב שנשפך" - את הפתגם החמדמד הזה בחרה רוזנבלום להגיד כששאלו אותה על... השואה. הייתם מצפים שנושא כל כך רגיש ונפיץ בהיסטוריה של העם היהודי יטופל על ידי הפוליטיקאים שלנו עם קצת יותר רגישות ומודעות, אבל מסתבר שלא כך הדבר.
אוסנת מארק
ציפיתי להרבה יותר אקשן מאוסנת מארק, שמודה בעצמה שיש לה פה גדול, אבל כנראה שהיא יותר פורחת במדיום הטלוויזיוני/רדיופוני מאשר במדיום הכתוב - בכל זאת, שם יש ווליום. בסופו של דבר הסתפקתי בשתי אמירות, וגם הן לא מהמביכות ביותר שעוד יופיעו פה:
"אני לא צעקנית, אני מדברת ברור. הברור שלי נשמע חזק" - זאת הייתה התשובה של אוסנת מארק למראיין שהתפלא שצעקות מטרידות אותה, אחרי שאמרה שהצרחות של חבר הכנסת אלי אבידר ("צורח כמו משוגע") מביישות אותה כאזרחית. הגמל לא רואה את דבשתו, אתם אומרים? חכו למשפט הבא.
"אני יודעת מה הסטיגמה של חברי כנסת ועד כמה חשוב שישמרו על שפה נקייה, וזה דבר שחובה לשפר. מצידי אני תמיד שומרת ואשמור על שפה נקייה" - לכאורה, משפט לא מביך בשום צורה, אבל איך אני אגיד את זה, קצת פחות מתחבר לאישיות הלא מאוד ממלכתית של מארק ולדברים אחרים שאמרה, כמו המשפט: "אמרתי לה שהיא חוצפנית וכלבה ואין לי על מה להתנצל בפניה", שנאמר בראיון לרדיו על חברת הכנסת לשעבר מיכל שיר. אמרתי לכם שכשיש ווליום היא פורחת.
זהבה גלאון
היא כבר לא בכנסת ורוב מה שהיא עושה היום זה לנסות להיות מגניבה ברשתות החברתיות, אבל זה לא תמיד עובד לה, כמו בציוץ הבא: "לכל מי ששואלים איך זה מרגיש לקום בבוקר ולגלות שהגעתי ל-100 אלף עוקבים בטוויטר, אני יכולה לספר לכם שזה היה כיף עד שפתחתי את החלון ונזכרתי שאני עדיין גרה בפתח תקווה". היא בסך הכל רצתה לעשות את הפוסט הרגיל שמשפיענים עושים ב-100K אבל ניסתה לשמור על פאסון, ומכל הדברים בעולם שמשדרים פאסון היא בחרה דווקא בדחקה על פתח תקווה. חבל שכמה מהתושבים, בהם גם ראש העיר, לא ממש חשבו שזה מצחיק. אבל זה בכלל לא הרגע המביך שלה, אלא פליטת הפה הבאה:
בראיון לרדיו מלפני כעשור, בו דיברה על הרעיון שיהודים בחו"ל יוכלו להצביע בבחירות לכנסת, היא נשמעה כך: "קבוצות יהודונים" (ומיד תיקנה את עצמה) "יהודים מאורגנות מהגולה יקבעו לנו איך אנחנו חיים?" - ועל זה אני אומרת: הרי הבטחתי לכם שהשואה עוד תחזור נכון? פה בכתבה, לא במציאות, מצחיקים! וחוץ מזה, כאמור, מדובר באישה שבחרה לחיות בפתח תקווה. אולי באמת היה לה עדיף אם יהודים מהגולה היו קובעים איך אנחנו חיים.
תמר זנדברג
מי שהייתה היורשת של זהבה גלאון וכיום היא השרה להגנת הסביבה, נפלה איפה שנפלו רבים ומביכים והגיבה לעצמה - ולא פעם אחת. כך, למשל, בתמונה שעלתה לעמוד הרשמי של תמר זנדברג ובה מתועד ביקור שלה בבית הספר התיכון בליך שבו למדה, החמיאה זנדברג לעצמה בלי בושה: "כל הכבוד ליו"ר מפלגה שמסתובבת בין בתי ספר ופוגשת את הנוער!".
לא נעים אמנם, מביך, אבל כאמור קרה לאינספור אנשים אחרים, ואני אפילו מוכנה לקבל את זה כטעות תמימה של מי שמנהל לה את העמוד. א-ממה? ארבעה ימים אחר כך עלתה בעמוד תמונה של זנברג וציפי לבני. זנדברג שוב הגיבה לעצמה עם שלל מחמאות, אבל אז - טוויסט בעלילה - שוב תגובה מאותו היוזר, בה תמר מצהירה ש"הפעם" זאת באמת היא (וקוראת לעצמה תמי כהוכחה), אומרת שהיא מסכימה כמובן עם התגובה אבל מבהירה שמי שעומד מאחוריה זה הצוות שלה ושכדאי כבר שילמדו איך להפסיק להגיב מהיוזר שלה. ואז, תגובה שלישית ואחרונה מהיוזר שכבר נשחק מרוב שימוש: "הי תמי, צודקת. שלך באהבה, צוות הלשכה". בטח תמי, צודקת. אנחנו לגמרי מאמינים. שלך באהבה, המצביעים.
מירי רגב
וכעת, לאישה שהייתי אומרת שנתגעגע אליה, עכשיו שהיא מחוץ לממשלה, אבל אני בטוחה שנשמע אותה מספיק חזק גם מהכיסא שלה באופוזיציה, עם מבחר מייצג של משפטים שנכנסו לפנתיאון:
"עשיתי מהפכות שאני חושבת ששני שרים אחריי לא יצליחו לתקן" - על פועלה כשרת התרבות. ואת זה, כמו שאומרים - את אמרת, לא אנחנו.
"מי שמחליט מי יהיה ראש הממשלה זה הקדוש ברוך הוא. אני עוד לא יודעת שאנשים מחליטים מי יהיה ראש הממשלה" - מירי רגב על יסודות הדמוקרטיה (נאמר בראיון לפני כשנתיים, בתגובה למראיין שאמר שאביגדור ליברמן ישמש כלשון המאזניים ויחליט מי יהיה ראש הממשלה).
"הלוואי והיית עושה בכל הקדנציות שלך לא רבע, שליש ממה שאני עשיתי בשלוש שנים וחצי" - שליש, להזכירכם, הוא ערך גדול יותר מרבע.
"עמדתי על במה ואמרתי שהסודנים בחברה הישראלית הם כמו סרטן בגוף האדם, רבין אמר את זה על ההתנחלויות ולא קרה לו כלום" - אמרה בראיון לחנוך דאום, ואז גם הסבירה: "לא הרגו אותו בתקשורת". אההההה. תכלס הקדימה את זמנה. היום להסיר עוקב יותר גרוע מלנתק קשר באמת, אז מה הפלא שלהרוג בנאדם בתקשורת זה הרבה יותר גרוע מלהרוג אותו במציאות.
ולסיום, עם תקווה לעוד אלפי רגעים מביכים בעתיד, ה-משפט, זה שאמרה מירי רגב אבל מסכם עידן שלם ופשוט עושה היגיון בהכל: "אני חברת כנסת ואני אגיד את הדברים שאני חושבת שאני צריכה להגיד אותם. אני לא צריכה לחשוב פעמיים לפני כל מילה שאני אומרת".