אנחנו חיות בתקופה לא פשוטה. כאילו, כל התקופות היו לא פשוטות, אבל עכשיו אנחנו יודעות באמת מה קורה בחדרי החדרים של לימודי המשחק, של קליניקות לריפוי רגשי, ברחובות אפלים ובמקומות עבודה שטופי פלורוסנט. האכזריות על צורותיה המגוונות כלפי נשים נמצאת בכל מקום. החל באביעד משה, המשך בהארווי ויינשטיין, משה איבגי, ביל קוסבי, וכלה באנשים כמו אבא של עדי ביטי, אבא של בריטני ספירס, ועוד אין ספור אנשים, רובם ממין זכר שמפגינים צורות שונות של אלימות ושנאה, וחייבים להוקיע אותם ולשנוא את מה שהם עשו, וגם את כל מה שייצגו לפני שידענו את האמת המכוערת.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
אבל, ותהיו איתי רגע לפני שאתם משתלחים לכל עבר - עצם העובדה שאדם מסוים עשה מעשים רעים לא מגן עלינו, הצופים מהצד, מפני הרגש הטבעי שעולה בנו כשאנחנו רואים מישהו סובל, כמו למשל איבגי בוכה בחוסר אונים בראיון, הארווי ויינשטיין מדדה עם הליכון ונראה כמו מישהו שעומד לנפוח נשמתו בפנימית ג', או קוסבי בן ה-83, כפוף ושבור, למרות הניסיון שלו להעמיד פנים שהוא ניצח כאן. הוא הפסיד, והוא יודע את זה. הוא הפסיד את כל החיים שלו, ומגיע לו. מגיע לכולם. צריך להעניש את השניים האלה, ואפילו בחומרה גדולה יותר. ועדיין, אני מוצאת את עצמי מרחמת עליהם.
עוד בוואלה!
כי בואו, מה זה מפלצות? כשהילד קורא לנו לבדוק אם יש מפלצת מתחת למיטה שלנו אנחנו אומרים לו שאין דבר כזה מפלצות, שמפלצות זו המצאה של אגדות, והנה אנחנו בעצמנו מאמינים בקיומן. הרי לכולנו יש אנשים שעברו בחיינו שבטוחים שאנחנו עצמנו אנשים רעים, כי בגדנו בהם, או העלבנו אותם, או עזבנו אותם, או לא חזל"שנו להם בטלפון. לי בוודאות יש כמה כאלה. אלא אם כן אתם חולי נפש, אם תנסו להיזכר בעצמכם בתקופה הזאת שבה הייתם "רעים" ופגעתם באנשים (או שאולי בדיוק עכשיו אתם שם), תמיד תמצאו שהסיבה להתנהגות המחרידה שלכם הייתה לא רוע אינהרנטי וטהור שאינו תלוי בדבר, או איזה סאדיזם אכזרי נטול רגש, אלא ניסיון להגן על עצמכם מפני חורבן עתידי כלשהו, או ניסיון נואש להימנע מפגיעה בעצמכם.
כל מי שאי פעם היה "רע" ועכשיו הוא לא, יודע שבסופו של דבר, כל מעשה רע נובע מאותו מקום - אומללות. רק אנשים אומללים הם אכזריים, רק אנשים מבוהלים הם תוקפניים, ורק חסרי ביטחון מרגישים צורך להשפיל את הסביבה כדי להרגיש טוב עם עצמם, רק אנשים שחיים בתחושת חוסר הם קמצנים, ורק אנשים שיש להם בעיות עם הגבריות שלהם יישנאו נשים. אנשים שסבבה להם אף פעם לא ירגישו צורך לפגוע במישהו סתם, אדם שלא חי בתודעת חסר יכול להרשות לעצמו להיות נדיב, ואדם עם ביטחון עצמי יכול להרשות לעצמו לחזק ולהרים לאנשים שמסביבו.
ברור שאי אפשר (ולא צריך) להשוות בין מישהו שמרגיש צורך לזיין את כל הבחורות האשכנזיות כדי להעניש אותן על הנרטיב לפיו הן חושבות שהוא לא שווה מספיק בשבילן, לבין גבר בעמדת כוח שמנצל נשים לצורך סיפוקו המיני, או אנס, או אבא שמטריד בחורות בגיל של הבת שלו, או אפילו מישהו שטוען שיש לו בעית התמכרות לסקס ולכן הוא שולח הודעות מרתיחות לבחורות בפייסבוק.
ברור גם שהציפיות שלנו משתנות בהתאם לגיל ולמצב הכללי של האדם, כי אנחנו מצפים מאנשים מבוגרים לרמה התפחותית מספקת שתאפשר להם לנתק את מה שכפי הנראה עבר עליהם בילדות, מההווה שבו הם אנשים עם כוח, חיים טובים וכסף, ולא ילדים מסכנים שזקוקים להגנה ואהבה שהם לא מקבלים.
אז מצפים.
כמה פעמים קרה שאנשים אכזבו אתכם קשות כי ההתנהגות שלהם לא עמדה בקנה אחד עם הפוטנציאל שאתם יודעים שיש להם, או ליחסים ביניכם? כמה פעמים נוכחתם לדעת שיש פער עצום בין רעיון אידאליסטי של חברות לבין המציאות? כמה פעמים נפגעתם מאנשים קרובים ועד היום אתם לא מבינים מה קרה שם? אז אני אגיד לכם מה קרה שם, כי זה תמיד אותו הדבר בדיוק - מי שפגע בכם הרגיש חלש, ומתוך הצורך ההישרדותי להגן על עצמו, הקדים תרופה למכה ו"פיצה" את עצמו. אם זה מנחם מישהו, האנשים האלה עושים את זה לכל מי שהם פוגשים, לא רק לכם - זה תמיד דפוס שחוזר על עצמו. ה"רוע" הוא אף פעם לא חד פעמי - אנשים שמרגישים צורך בלתי נשלט לקרבן אחרים, ימשיכו לעשות זאת עד שישנו את תודעת הקורבן של עצמם. כי אין אנשים רעים - יש רק אנשים אומללים שעושים דברים רעים כי הם מנסים כל החיים שלהם להפסיק להרגיש ככה, ועל מסכנים אפשר, וגם רצוי, לרחם.