עוז פרץ. באדיבות המצולמים
צילום: , באדיבות המצולמים

הסוד הגדול: המעשה שגברים עושים בטינדר ולא מספרים

הרבה גברים משלמים עבור מנוי בטינדר ולא יודו בזה לעולם, אלא יחיו בבושה והכחשה. עוז פרץ מגלה את הסוד הכמוס ביותר שגברים רווקים מסתירים מכם, ורק טינדר יודע

מי ומה זה דוש? (AP, Reuters, Getty Images, Shutterstock)

ערב. חיי הרווקות שלי בת"א מנוכרים, אם לשפוט לפי כמות הימינה שלי בטינדר. ימינה, ימינה, ימינה. עד שנגמר המשחק ומתחיל להרגיש את השריר של האגודל. ואז טינדר מציע לי לשלם בשביל עוד לייקים. מברר בקבוצה של החברים אם מישהו אי פעם שילם על טינדר. נזפו בי על השאלה" לאאא, מה ניראה לך אני כזה נואש ורמוס? מה הבעיה להשיג פה, בתל אביב?". אז הרשתי לעצמי לצחוק לטינדר בפנים, "לך תזדיין יא קפיטליסט זבל, לא צריך אותך בשביל להכיר מישהי. אעשה את זה כמו שעשו את זה פעם, ולשם שינוי לערב אחד ארגיש כמו מומו מאסקימו לימון."

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אז החלטתי לצאת. כשאני מתארגן ומסתכל על עצמי במראה לבד, אני הבחור הכי חתיך בעולם. כל זווית שלא אסתכל, אני פשוט מושלם. לבדי מול המראה יש לי אסרטיביות של איתמר בן גביר מגיש הצעת חוק לעונש מוות למחבלים. אבל עכשיו, בבר, כשיש בחורה שמוצאת חן בעיניי, שאפילו עושה לי עיניים כבר כמה דקות, יש לי אסרטיביות של בוז'י הרצוג פותר סודוקו. מחפש ומוצא את כל הסיבות בעולם למה לא לגשת אליה:

"היא בדיוק באמצע שיחה עם חברה שלה. אה רגע, היא קיבלה הרגע הודעה בטלפון, אלך עוד מעט, לא רוצה להיות קרציה. אה נו בטח היא לא רוצה שאגש אליה עכשיו, היא בדיוק עושה ביטוח משכנתא דרך האפליקציה של דיסקונט".

עוד בוואלה!

אשת קונסול? פחות: אלה הדברים שאסור לה לעשות מעכשיו

לכתבה המלאה
"היי גם לך" הגרון שלי מרגיש כמו קבר של מומיה (צילום: ShutterStock)

חצי שעה אחרי, עדיין תפור לכיסא שלי בבר, מבקש מהברמן שוט של וויסקי, משהו להעביר איתו את הטעם של החוסר ביטחון. מסיים את השוט, צובר אומץ וצועד אל עבר הבחורה. בכל צעד, אני מרגיש שאני נהיה קצת יותר מכוער, וטיפה פחות אסרטיבי. הלב שלי דופק כאילו הוא ציפי שביט על אקסטה. אני כבר במרחק צעד תימני ממנה, יכול לזרוק לה מילה, לנסות לדבר איתה. אבל בסוף מחליט להמשיך עוד 5 צעדים לעבר השירותים. בתירוץ שאני צריך להשתין. פותח את הג'ינס מול המשתנה. אין פיפי, ברור שאין פיפי. כי הסיבה האמיתית שבאתי היא למשוך זמן, כדי שיהיה לי תירוץ לא לגשת. יוצא מהשירותים, וכופה על עצמי לגשת אליה. עם סקס אפיל של דובי גל הולך על מסלול דוגמנות אני ניגש: "היי" הרגשתי שנדף ממני סירחון של חוסר כריזמה.

"היי גם לך". הגרון שלי מרגיש כמו קבר של מומיה. איך קוראים לך? "בר" עוברות שתי שניות, ואני מקווה שהיא תשאל אותי בחזרה, אחרת זה נראה כאילו מתנהל סקר שמות באמצע הבר. היא שואלת. "רוצה לשתות משהו?" זה גלגל הצלה, כי אולי שוחד של משקה אלכוהולי יגרום לה להישאר איתי כמה דקות כי פחות נעים ללכת לגבר בפרצוף אחרי שהוא קנה משקה. "כן, יאללה בוא נעשה שוט של וויסקי." נחמד מצידה להגיד את המילה "יאללה" זה גורם לי להשתחרר. אנחנו מדברים, וכיף לנו. אבל עכשיו אני בסיטואציה שהפעלתי את הטיימר שעושה עלי לחץ. הטיימר הזה שאומר לי "קדימה, תבקש ממנה מספר, תנסה לנשק אותה, תעשה משהו! אם לא אתה הומו! היא כבר בעניין שלך, רק אתה אשם אם לא יהיה כלום!"

"אפשר את המספר שלך?" אני שואל ושולף את הטלפון.

"וואי האמת שאני בדיוק מתחילה לצאת עם מישהו, אבל אתה ממש חמוד, שתדע."

"וואי האמת שאני בדיוק מתחילה לצאת עם מישהו, אבל אתה ממש חמוד, שתדע." (צילום: ShutterStock)

'חמוד' היא אומרת לי.

היא מנסה להגיד דברים שירימו לי את המצב רוח, אבל היא לא מבינה שזה רק מחמיר את המצב: "אם הייתי פנויה נשבעת שהייתי הכי זורמת איתך ויוצאת איתך, אבל באמת לא מתאים לי." יופי, תודה שאמרת לי בפנים עכשיו שגם פספסתי משהו. היא הלכה כבר, בטח לגבר המכוער הזה שהיא יוצאת איתו. אשכרה עשיתי לבחור הזה טובה. קניתי לה שתייה כדי שהיא תהיה שיכורה איתו, ואם הם ישכבו פעם ראשונה היום, יש לי חלק בזה! אני נשאר בבר. מנסה אולי להוציא מהלילה הזה משהו, למרות שהביטחון שלי עכשיו בגובה ביוב.

רואה מישהי לידי, פצצה. פצצה מדי.

היא מהבנות האלה שיותר לחוץ לי לספר לכולם שהייתי איתה, מאשר באמת להרשים אותה. כי זה יעשה לי כל כך טוב לראות את שאר החברים שלי מקנאים בי. אין לי אומץ לגשת אליה, מה אני שמשון הגיבור? מי אני בכלל? ברור לי מה אעשה במקרה שלה. אכנס לאינסטגרם, אחפש תיוגים של הבר, ואולי אמצא את המשתמש שלה באינסטגרם ואשלח הודעה כמו איזה אידיוט בטבעיות של אשכנזי מנפנף בעל האש. ואז אחיה בסרט שהיא זוכרת אותי מהבר, אבל היא לא תזכור, וזה יעצבן אותי שהיא לא עונה לי, ואני אקלל אותה ואספר לעצמי שבטח בגלל שהיא כזאת כוסית היא מטומטמת, ואנסה לתת לגיטימציה לכישלון שלי. אבל לא, היא לא המטומטמת.

רואה מישהי לידי, פצצה. פצצה מדי (צילום: ShutterStock)

חוזר הביתה ברגל, מרגיש שעמוד השדרה שלי התקצר בשבע ס"מ. נכנס לטינדר בדרכי ברגל הביתה, עושה ימינה ראשון, הטינדר חוסם איתי כי עדיין צריך לשלם, וזורה לי עוד מלח על הפצעים של הערב הזה. עובר ליד המראה בדירה שלי. היא כבר פחות עפה עלי, לא מפרגנת לי כמו לפני שעתיים. נדמה שהיא אפילו מורידה לי, היא אומרת לי שאני כלום, סתם לוזר, ושכדאי מאד לעוף מהדירה הזאת בתל אביב ולהפסיק לתפוס תקן של מישהו עם יכולת לעשות עם הערב הזה משהו. נכנס לאינסטגרם, עושה לייקים ושולח עוקב לבחורות שבחיים לא יחזירו לי לייק או עוקב. לפחות זה בחינם. אני מנסה להירדם שעה ולא מצליח, לוקח את הטלפון.

מקליד:

Master card
4348 28329 382 9232
09/25
457

לוחץ אישור ומתפלל שלא יגנבו לי את הטלפון בתקופה הזאת ויראו את החיוב, וגם אם כן, אכחיש עד שתנשור לי הלשון. נרדמתי אחרי שעתיים וחצי עם אגודל תפוס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully