ניר והגר מחתונה ממבט ראשון מאורסים 10 ביולי 2021. מתוך אינסטגרם, צילום מסך
צילום: מתוך אינסטגרם, צילום מסך

לא חתונמי: התוכנית המדהימה שבה מוצאים אהבת אמת

חתונה ממבט ראשון חוזרת הערב בעונה חדשה, ובטיימינג הזה בדיוק הגר וניר מודיעים על אירוסיהם, ממש כמעט כדי להזכיר לכולנו כמה השידוכים בחתונמי "מדעיים" ואמינים. אבל כשחושבים על זה, יש תוכנית אחת שממנה יצאו הרבה יותר זוגות שהחזיקו מעמד

בווידאו: משפחת נתניהו עוזבת את בלפור וגמר היורו - ירדן ויזל מתקתקת את חדשות היום (מערכת וואלה!)

מזל טוב לניר והגר על האירוסין! מלהקי ומומחי חתונמי בטח פותחים שמפניות. בכל זאת, זוגיות שעוברת מהריאליטי למציאות ומוכיחה שהתוכנית עובדת, שבאמת אפשר למצוא אהבה מול מצלמות. עם אדם שלא מכירים. שאיתו נערך טקס חופה שלא נחשב כנישואין. שאחריו מגיע משהו שמזכיר יותר דו-קרב מאשר סיפור אהבה. בכל זאת, אין לי ספק שהם שהגר וניר הם מדליה והוכחה לשיטה שעובדת. כמה חבל שיש תוכנית שמצליחה לשדך בצורה הרבה יותר מוצלחת בין אנשים, ויצאו ממנה הרבה זוגות שמדגמנים זוגיות עד היום. מהי אותה תוכנית שידוכים מדהימה שבה מוצאים אהבה אמיתית, אתם שואלים? האח הגדול, כמובן!

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

נכון, בין דנית גרינברג לאליאב אוזן זה לא הצליח (אבל היי, חמש שנים זה לא מעט, וכן הייתה חתונה, ועוד אחת שנחשבה ע"פ הרבנות), אבל הרזומה של האח כולל בין היתר את גל גברעם ותום חיימוב, וגם את האנטיתזה שלהם - יהודה ואלמוג. הזוגות הוותיקים יותר כוללים את מריה דומרק ורועי קורנבלום שמחזיקים בפז"מ מכובד, וגם אם לא שרדו עד לרבנות, עדיין יש זוגות כמו אביחי אוחנה ומעיין אשכנזי, קסניה טרנטול ועומרי בן נתן, שני גולדשטיין ועומר גורדון ואחרים שהגיעו למגורים משותפים והחזיקו מעמד חודשים ארוכים ואפילו שנים.

האמת שאם חושבים על זה, תחילתה של זוגיות בתוך בית האח היא הגיונית בהרבה מכזו שמתחילה על ספת הטיפולים של חתונמי, מכמה סיבות:

עוד בוואלה!

חיפשנו שמפו זול ומעולה לשיער בעייתי, ואשכרה מצאנו

לכתבה המלאה

בחירה חופשית
זה לא משנה אם מדובר בלהבה שניצתה ברגע הראשון שרואים מישהו, או התאהבות שמבשילה אחרי היכרות עמוקה - התחושה הזו, שאדם שעומד מולנו הופך למיוחד וחשוב, מוכרת לרובנו ממש כמו הרצון שמתעורר בנו למרוד כמו ילדים קטנים כשמישהו מנסה להגיד לנו מה לעשות. ובהרבה מקרים זה מה שקורה למשתתפים - אלו שמרגישים שהם "החליטו לבד" מתמידים בהחלטה שלהם ושומרים על הזוגיות, לעומת אלו שבני הזוג הוכתבו להם (למרות העובדה שמדובר בשידוך, "מדעי", כן?) שבהרבה מקרים מספרים למצלמה ולמומחים שהם נלחמים בעצמם למרות ההבנה שהאדם שנמצא מולם מתאים להם. לפעמים אנחנו פשוט לא מצליחים לקבל בהכנעה שאומרים לנו מה לעשות, בטח לא כשמדובר באדם שאנחנו אמורים להתעורר אתו בבוקר.

מצבי קיצון
פסיכולוגית, אנחנו מחווטים לאהוב אנשים שעברנו איתם חוויות קשות, משמעותיות ומפחידות. זו אחת הסיבות שגברים לא מוותרים על החבר'ה מהצבא ושכל כך הרבה פנטזיות וסיפורי אהבה מדברים על הרופא/ כבאי/ גיבור שהציל את העלמה במצוקה. באח הגדול המשתתפים חווים קשת מטורפת של רגשות, וכשאנחנו נמצאים בתחושה של רגשות חשופים, הדרך להתאהבות קצרה, בטח יותר מאשר בדייט סטרילי במסעדה.

אין לאן לברוח
בזמן שהזוגות בבית האח מבלים את זמנם מתחת לשמיכה, אלו של חתונמי מבלים בעיקר על ספת הפסיכולוג. הם מספרים מה מפריע להם, מה מפחיד אותם ומה מלחיץ אותם, ובעיקר עסוקים בלמצוא דרכים "לתקן" ו"לסדר" את התא הזוגי שלהם. נכון, חלקם מצליחים, אבל בדרך גם מתרגלים לקביים של הטיפול הזוגי, ולא מפתחים את היכולת לפתור סכסוכים ולשרוד משברים בלי עזרה חיצונית. באח הגדול, לעומת זאת, כל מה שיש לדיירים הוא אחד את השני בתוך סיר לחץ, בלי יכולת "לקחת אוויר" או "לצאת להירגע" בלי שבני הזוג שלהם יעשו להם מבטים כועסים מעמדת העישון. זה אולי משוגע, אבל זה מלמד אותם לריב ולהשלים, ולפתור בעיות בעצמם, במהירות וביעילות - יכולת שללא ספק עוזרת להם בהמשך.

לבד לעומת ביחד
בזמן שהזוגות בחתונמי מתכנסים בתוך עצמם ובתוך הבלבלה האישית שלהם ורואים זה בזו איום על חירותם חלק מהזמן, הזוגות של האח מוצאים אחד בשני בעיקר נחמה. כולנו זוכרים איך הדר קפאה בהתחלה שלה עם דניס, ואיך הגר בילתה ימים שלמים בשתיקה כעוסה. הן הרגישו לבד אל מול אדם זר, חנוקות מנוכחותו, בלי אף אחד שאפשר לפנות אליו לעזרה והקלה. בבית האח, לעומת זאת, מערכות היחסים מתחילות מחברות ומשיחות אל תוך הלילה, הם לומדים איך לתמוך ולעזור, ובעיקר איך לסמוך על האדם בצד השני. זה מזכיר יותר זוגיות שפורחת במשרד או בבית הספר, מבלי מישים, לעומת כזו שמתחילה בדייט שאמא סידרה - ככל שזה אולי מתאים, קשה שלא להרגיש אנטגוניזם.

דם מדמי
האדם הוא חיה של הרגלים. נכון, אנחנו יכולים להתלונן ולכעוס, אבל בסופו של דבר כולנו מתרגלים להכל, בין אם טוב או רע. ובזמן שהזוגות של חתונמי צריכים לקרוע מעצמם את הרגלי הרווקות (ארוכת השנים, בהרבה מקרים) ולהילחם בנטייה הטבעית שלהם לטובת זוגיות עם אדם שהם לא מכירים ואז ליפול בחבטה אל העולם, הזוגות שיוצאים מבית האח מוצאים את עצמם בהרבה מקרים בתחושה נוחה יותר ביחד - פשוט כי הם כבר לא רגילים להיות לחוד. זה אולי לא מאוד רומנטי, אבל בהחלט הגיוני.

מודעות יתר
התחושה הזו של "כולנו יודעים למה אנחנו פה ולמה כל אחד מאיתנו מצפה" יוצרת לחץ "להצליח במשימה" ואשלייה של "הכל או כלום" ושמביאה איתה תסכול, אכזבה והיסטריה, ובהרבה מקרים מפילה אותם אל תוך כישלון שיכול היה להימנע אם רק היינו מאפשרים לעצמנו ליהנות מהדרך. עד היום אני זוכרת את הצעד הראשון שלי לקראת החופה - אחד הרגעים הכי מלחיצים ומרגשים ומטורפים ומשוגעים שחוויתי - ההבנה שכולם מחכים, וכל העיניים עלי. למזלי אני ידעתי לקראת מי אני הולכת, וזה עזר. אני לא יכולה לדמיין מה עובר בראש של המשתתפים בחתונמי - מחשבות כמו "למה הכנסתי את עצמי", או "זה חייב להצליח" לעומת "אני צועד/ת לעבר האדם שגורם לי להרגיש הכי טוב בעולם". והציפיה הגדולה הזאת יחד עם התחושה שהזוגיות חייבת לעבוד כי כולם רואים, ללא ספק מוסיפה שמן למדורת ההיסטריה ומכשילה חלק מהזוגות. אולי זה מסביר למה הם נראים מבועתים רוב הזמן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully