בדקה האחרונה של הפרק של חתונמי, הופיע משפט אחד שהוא בעיניי הטרגדיה הכי גדולה של הקשר שנגמר בין מנור לבן ושל עוד כל כך הרבה קשרים שכשלו אצלי, ואני מאמינה שגם אצל עוד רבות אחרות. זה היה שלב הסיכומים של אחרי הפרידה - בזמן שבן אמר דברים כמו: "זה קשה, התאכזבתי", מנור אמרה משפט שלצערי, גם בשנת 2021, יושב כמו סלע של 100 טון בתת מודע של כל כך הרבה נשים: "קיוויתי שזה מה שיגאל אותי".
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
נעשה רוורס רגע. הבעיה בין מנור לבן הייתה שם מההתחלה. היא הייתה אש ותמרות עשן והוא היה שקט ורגוע, דני ויעל האמינו שהם יאזנו אחד את השני וזה לא קרה. אולי הציפייה לאזן אחד את השנייה קצת גדולה על שבוע של היכרות אבל בואו, זה לא באמת רלוונטי כי זאת לא באמת הייתה הבעיה. הבעיה האמיתית, כמו תמיד, ובטח בקשרים שמבוססים על "ממבט ראשון", היא המשיכה. ומצידו של בן היא לא הייתה שם מההתחלה.
המשיכה היא הבסיס להכל. אם היא קיימת, אפשר לסלוח על המון חריקות בדרך, לפחות עד שלב מסוים. אני בטוחה שאם בן היה נמשך למנור הם היו מחזיקים יותר משבוע, ואיכשהו הוא היה מצליח לגייס את היכולות להתמודד עם האינטנסיביות שלה. עבור מנור, כמו שהיא אמרה, זאת לא הייתה פעם ראשונה שאומרים לה שהיא יותר מדי, וכל אישה שאי פעם שמעה שהיא היסטרית, רועשת, וולגארית, אמוציונלית או מוגזמת יכולה להזדהות עם תחושת ההתכווצות הנוראית שמתלווה לזה. וכשאומרים לך בפרצוף שלא רק האופי שלך בעייתי אלא גם פיזית לא ממש נמשכים אלייך, ושגם ברגעים שבהם הייתם אינטימיים הוא "היה מהוסס" - זה בכלל שובר את הלב, בטח כשלא ראית את זה בא, בטח כשהכל מצולם.
אבל מעל כל זה מתנוססת, שלא לומר רומסת אותנו עד עפר, בעיה הרבה יותר קשה והיא שרובנו עדיין, לפחות בשלבים מסוימים של חיינו, בטוחות שאהבה שווה גאולה. וכשככה אנחנו מגיעות למשוואה, קשה מאוד לגרום לה להצליח, כי שום דבר לעולם לא יעמוד בציפייה.
אני זוכרת את עצמי ואת רוב החברות שלי בתקופת הרווקות, מדברות על למצוא כבר מישהו ו"להגיע לנחלה", כאילו שברגע שמצאת זוגיות - נפתרו כל הבעיות בחיים ומעכשיו את נישאת על ענן ורוד ורך של אושר ללא הפסקה. אנחנו כמובן לא אשמות בזה, אנחנו חיות בחברה שעדיין מחדירה לנו מגיל אפס שרווקות היא כישלון וזוגיות היא הצלחה (רק עבור נשים, כמובן, גברים יכולים להיות מאוד מצליחים גם בלי זוגיות ולא להיחשב כסחורה פגומה, בטח שלא באותה המידה). מעטות מאוד הנשים שזה לא חודר אליהן, באיזושהי רמה.
אצלי, החצי הראשון של שנות השלושים היה שילוב מנצח של "איך אף אחד לא לקח אותך" עם לב מרוסק אחרי פרידה קשה. הצורך שלי בגאולה בדמות גבר שיראה בי איזשהו ערך, כי אני בעצמי לא ראיתי אפילו טיפה, היה כל כך גדול, שכל מבט שנזרק אליי היה סיכוי לאהבה, כל דייט היה ניסיון מביך להרשים וכל דחייה הייתה מפלה.
אבל גם כשתחושת הערך שלך במקום הנכון, לפעמים קשה להתגבר על הקולות האלה, שטוענים שזוגיות היא זו שתגאל אותך, בגלל שאנחנו - והחברה - עדיין מגדירות את עצמנו באמצעותה. אני לא חושבת, למשל, ששמעתי אי פעם אישה שאומרת שהיא מחכה לקריירה שתגאל אותה (אולי רק בחופשת לידה), אבל על נישואין וזוגיות - בלי סוף.
בגלל זה נשים שמגיעות לתוכנית שבה מתחתנים בכאילו, מתפרקות על הספה בבכי כשאומרים להן שנמצאה התאמה. בגלל זה אישה כמו מנור, שהיא מלכתחילה דומיננטית (ושלא תפסיק אף פעם), מרגישה הכל עוד יותר חזק ותוך עשר שניות כבר מוכנה לצלול בעיניים של הגבר שזה עתה פגשה, ולא מצליחה לעצור את עצמה מלצפות כבר לאינטימיות, לסקס ולכל מה שכלול בפנטזיה שאליה היא נרשמה. בגלל זה כשהיא מרגישה דחייה, הפגיעה היא הרבה יותר קשה. היא לא רק מאוכזבת וכועסת, נלקחה ממנה האפשרות לגאולה.
לקראת סוף הפרק, אחרי שהם יצאו מהשיחה עם דני ויעל, מנור התקשרה לחברה וסיפרה שבן אמר שהוא רוצה להיפרד, ושמבאס אותה שהוא לא נלחם עליה. אולי פספסתי משהו, אבל בפרק שאני ראיתי, הוא לא היה זה שאמר שהוא רוצה להיפרד, אלא היא. נכון, הוא אמר דברים קשים, שהיה לא נעים לשמוע, אבל כששאלו אותו מה הוא רוצה לעשות - כל מה שהוא אמר זה שהוא רוצה לדבר, אם נניח שלא העלימו לנו אינפורמציה בעריכה. גם הפריימים האחרונים, שבהם הוא התהלך מאחורי הרכב שלה בחוסר אונים, נראו כאילו הוא עוד רגע מתחרט ועושה בדיוק את מה שהיא רוצה. אבל זה לא קרה, והיא נסעה.
אני לא אומרת שזה קשר שהיה עובד בוודאות, אלוהים יודע שחוסר משיכה זה משהו שקשה להתגבר עליו, למרות שגם כאן היו תקדימים - דנית והאיש שאף אחד לא זוכר את שמו החזיקו ככה עונה שלמה. אבל עבר שבוע בלבד מאז החתונה. שבוע. אם זה פשוט היה קשר התחלתי, ולא ציפייה לביאת המשיח, אולי היה יכול להיות כאן יותר מרחב נשימה, וזה כבר חלק גדול ממה שכל קשר צריך בהתחלה. זה, וטיפה פחות משקל.