"אפשר להגיד חמודה על אמא?" תוהה עומרי בנסיעה הביתה מהמפגש שלו עם אמא של מעין. "אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה" עונה לו מעיין בלי להסתכל תוך שהיא נמרחת בעייפות על המושב - בתשובה לא מתאמצת, שלא מנסה למצוא חן ולא מגיעה מתוך מחשבה - ובדיוק ברגע הזה עומרי מסתכל עליה נדהם ופולט "הו הו, מי זאת?!" מחויך, תוך שהוא מניח עליה יד ונראה, בפעם הראשונה אולי, ממש מאושר במקום בו הוא נמצא.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
הרגע המקסים הזה נדיר בתוכנית שבה הזוגות בעיקר "עובדים בלייצר זוגיות", וכשהם לא עסוקים בלייצר זוגיות, הם מדברים על הזוגיות, מנתחים את עצמם בתוך ומחוץ לזוגיות, שזה ההפך המוחלט ממה שבונה זוגיות.
אצל עומרי ומעיין רואים את זה הכי ברור - המון רגעים קטנים ונטולי מחשבה או מאמץ שגורמים לאדם שממול להיראות שונה מכל האחרים. נקודות קטנות של אופי ייחודי, חולשה, או מבוכה, שהופכים אותו מעוד רופא שיניים עם אזרחות זרה (ותואר אצולה) לגבר שלה, ואותה מעוד תל אביבית עם שיער שחור ועיניים כחולות לאישה שהוא יכול לדמיין את עצמו חי איתה.
מעיין לא מבינה את זה. בכל פעם מחדש היא מנסה להסתיר ממנו את כל הדברים שנראים לה לא מושלמים או לא מדויקים כדי להיות אותה אישה נחשקת שהוא ירצה לבלות איתה את חייו, ובכל פעם מחדש היא מגלה, להפתעתה, שמה שגורם לו להתאהב הוא דווקא הדברים המוזרים, המופרעים והלא-פוליטיקלי-קורקט שהיא מסתירה.
זה התחיל בנועה פילטר - אותה דמות שמעיין כל כך פחדה שעומרי יראה. עוד בחתונה היא סיננה "נדבר על זה אחר כך" מיוזע, כששאל אותה במה מדובר, וישבה בפנים אדומות כשהוא צפה בסרטונים, רק כדי לשמוע אותו אומר לה "נועה פילטר בהחלט העלתה לך את מדד המגניבות" ולהבין שלפני נועה הוא ממש לא ראה בה אישה מצחיקה שלא לוקחת את עצמה ברצינות, אלא כנראה פשוט עוד מישהי חמודה שעונה על רוב הדרישות בצ'ק ליסט שהוא הגיש למומחים. זה המשיך במפגש עם אמא של מעין, ובעיקר הוציא ממנה צד שלא פגשנו עדיין, צד אותנטי, רפוי, ומעט כאוב.
זה כנראה הגרעין של הדבר הזה שנקרא קרבה - התחושה שהאדם שמולנו הוא לא עוד אחד בתוך ים של אפשרויות שאפשר להחליק ימינה ושמאלה, בתוך שפע של דייטים טובים יותר או פחות, ואינסוף מפגשים עם בני ובנות זוג פוטנציאליים. מעבר למשיכה ראשונית או לקליק אנחנו צריכים להרגיש שהאדם שעומד מולנו הוא לא רק שיער יפה וחיוך נוצץ או רשימת תארים, אלא דמות עמוקה, מעניינת וייחודית עבורנו.
באופן כמעט אבסורדי, זה בדיוק ההיפך ממה שכולנו מנסים להציג כשאנחנו מחפשים אהבה. ממש כמו מעיין אנחנו מנסים לשדר אלגנטיות נינוחה ומשועשעת בציפוי טפלון מושלם, ולהסתיר את כל הפגמים שלנו, במחשבה שזה מה שיגרום לאדם מולנו לרצות בקרבתנו. אם זה היה נכון, זוגיות היתה דבר פשוט. הרי אנחנו מוקפים בדמויות שנראות מושלמות מכל עבר - ברשתות החברתיות ובדייטים, אז למה כל כך מסובך להתאהב?
עוד בוואלה!
כנראה בגלל שמה שגורם לאנשים לאהוב הוא דווקא היוצא מן הכלל, אותם דברים קטנים שהופכים את האנשים שאנחנו אוהבים למי שהם. דמות מטורללת ביוטיוב, האומץ להיפתח ולספר על דברים שעברנו, התמודדות עם קשיים ועוד התנהגויות לא פוטוגניות שהופכות אותנו למיוחדים. לא סתם אנשים מתחברים אחרי שעברו יחד דברים לא פשוטים - כשאנחנו רואים מישהו במצב פגיע, כואב או לחוץ, אנחנו מרגישים אוטומטית קרובים יותר, כאילו זכינו בהצצה למשהו פרטי שהותר לנו לראות.
זו אולי גם הסיבה שלדני קשה עם דיבורי הנחלים והזרימה של שני, או עם תנוחות היוגה המושלמות שלה. יכול להיות שאם היא היתה מפסיקה לרגע להיות אישה מכילה, אוהבת ותומכת, ופותחת גם את הקושי שלה, הוא היה נענה לאתגר ומתחיל להיות הגבר התומך והחזק שהיא רוצה. ממש כמו שאיתמר לא יאהב או יעריך את קארין יותר בזכות העובדה שהפנים שלה תמיד מאופרות, השיער תמיד מושלם, והיא תמיד עושה ואומרת את הדבר הנכון ומתנצלת אם היא מפשלת. להיפך - דווקא ברגע שהיא תעשה סצינה מטופשת, ואז תצא מהאמבטיה עם גולגול, טרנינג וכהויות מתחת לעיניים, הוא יתאהב יותר.
בתוך המרדף להציג דמויות וחיים מושלמים ברשתות החברתיות, בעבודה, עם החברים ולפעמים אפילו בתוך המשפחה, אנחנו שוכחים לפעמים שמה שאנשים באמת משתוקקים אליו זה להרגיש שהם זוכים להצצה מעבר לפילטרים ולחיוכים, ובהזדמנות לראות אותנו באמת. לאט לאט אנחנו מגלים שהזוגיות האמיתית - זו שאולי יש לה סיכוי להצליח, לא נבנית על חופשות מושלמות בסיישל או עור פנים אחיד, אלא דווקא על רגעים בהם אנשים אומרים 'פאק איט', ומתחילים להיות מי שהם.