כשעינת אמרה בפרק של אתמול שהיא צריכה לדעת שלירון "אול אין", זה בדיוק מה שרציתי להגיד לה. זאת אומרת, רגע אחרי שאני אצרח עליה: "אתם מכירים רק שבוע, תירגעי". רציתי להגיד לה שזה נפלא לדעת שבן או בת הזוג שלכם מרגישים שהם רוצים להיות איתכם לתמיד, שזה מה שכולנו רוצים לשמוע ושזאת כנראה הסיבה שאנשים מתחתנים, אבל שההבטחות של היום, כנות ואמיתיות ככל שיהיו, לא יכולות להעיד על העתיד. בהיגיון, אני בטוחה שהיא מבינה את זה, בדיוק כמו שכולנו מבינים, אבל זה כבר לא עניין של היגיון. עינת נמצאת עכשיו בשלב הכי מתסכל של הקשר: כל תא בגוף שלה משתוקק להתמסר לתחושת ההתאהבות, אבל מנגנוני ההגנה שלה לא יתנו לזה לקרות בחיים, או לפחות עד שיזהו שכבר אין סכנת דחייה.
גם אנחנו מפחדות מדחייה, אז תעשי לנו לייק בפייסבוק ובאינסטגרם
אני מבינה אותה לגמרי, כי גם לי, כמו לכולנו, זה קרה. כשהייתי בת 26 נגמר, בשיברון לב גדול, הקשר הראשון שריסק אותי. לפניו היו לי שני קשרים ארוכים שנגמרו ביוזמתי, דבר לא נעים בפני עצמו שביצעתי בצורה עקומה להפליא מרוב פחד לפגוע, אבל עם כל כמה שקשה לדחות מישהו אחר, בסופו של דבר זה קושי רגעי. התחושה הנוראית של לקבל דחייה, לעומת זאת, שהגיעה אליי בקשר השלישי, הכתיבה את כל ההתנהלות שלי עוד שנים אחר כך. מבחוץ - בונקר. מחזיקה את כל הרגשות בפנים, לא מראה שאני מתאהבת, לא מראה שאני מתלהבת, לא מתמסרת. מבפנים - עלה נידף, גוש של פחד מעוד דחייה שממנה היה לי ברור שכבר לא אצליח לקום. אז עטפתי את עצמי במיליון חומות של הגנה, ולא הסכמתי להוריד אותן עד שהרגשתי בטוחה.
עוד בוואלה!
הקשר המשמעותי הבא שלי היה שלוש שנים אחר כך, כשהכרתי מוזיקאי חתיך ומסתורי עם שיער שחור ועיניים בצבע של הים. רק שלושה חודשים לתוך הקשר, אחרי שהוא הציע שנעבור לגור ביחד, כשהיה לי ברור שהוא מאוהב והרגשתי שהפעם זה לתמיד, רק אז שחררתי והתמסרתי. שנה ומשהו אחר כך, כשהוא החליט להיפרד באופן פתאומי, כתבתי על עיני הים שלו ש"הייתי צריכה לדעת, תמיד פחדתי להיכנס לעמוקים".
אחרי הפרידה הזאת לקח לי שש שנים להיכנס שוב לקשר רציני, שטפו-טפו חמסה מלח מים מחזיק עד היום, אבל היום אני יודעת שאין כזה דבר להיות בטוחה ואין שום אפשרות לדעת שזה לתמיד. אהבות לפעמים נגמרות, אנשים משתנים, החיים מורכבים.
אז כשעינת אומרת ללירון שהיא רוצה ביטחון, היא רוצה לדעת אם היא יכולה להוריד את המחסומים ולהיכנס בעצמה "אול אין" בלי להידחות על ידו, כי אם הדחייה תגיע דווקא כשהיא סופסוף החליטה להתמסר, זה לא רק יכאב אלא גם יהיה ממש מעליב. הבעיה היא שלירון בעצמו נמצא בדיוק באותו המצב - גם לו יש את אותן מגננות וגם הוא יהיה מוכן להיכנס אול אין רק אם הוא ידע שהוא הולך לנצח את היד ולא לקבל דחייה בעצמו. אבל בזוגיות, כמו במשחק פוקר, אי אפשר לנצח בלי לקחת סיכון, והצד הראשון שהולך על כל הקופה אף פעם לא יודע מראש מה הקלפים של הצד השני. אי אפשר ליצור מערכת יחסים אמיתית בלי להסכים להתמסר, ואי אפשר להתמסר בלי להסכים להסתכן בדחייה. היום, עוד שנה או עוד עשר שנים - הסיכון תמיד קיים, והיכולת להכיר בו ועדיין לבחור להיות שם אול אין, היא כל הביטחון שאנחנו מסוגלים לתת ולקבל מהצד השני, וכנשים כדאי גם לזכור שגם הצד השני קיים פה, והוא מפחד בדיוק כמוך - גם לו היה יותר קל אם היית לוקחת את כל הסיכון והוא היה צריך רק להסכים, נכון? אזקחי את זה בחשבון כשאת מצפה ממנו למחוות אהבה גרנדיוזיות.
במובן מסוים, זה קצת מה ששי עשה אתמול כשהוא העז לשאול את הדס אם היא נמשכת אליו. כמו שהוא אמר, הייתה לו תחושה שזה, איך לומר, לא ממש הכיוון שאליו הדברים מתפתחים, כי כולנו יודעים לזהות מתי מישהו נמשך אלינו ומתי לא. אבל רובנו גם יודעים לשקר לעצמנו ממש טוב, בייחוד לגבי דברים שאנחנו מאוד רוצים, וכמו שהוא הודה בכנות, כל עוד הוא לא קיבל תשובה רשמית הייתה לו עדיין תקווה. אז במובן מסוים, לשאול את הצד השני איך הוא מרגיש זה להצהיר שאכפת לך, זה להסכים להיפגע ויותר מזה - לבקש לקבל את הדחייה בפנים.
מצד שני, כשאתה מרגיש ויודע שהצד השני לא בעניין, מה כבר יש לך להפסיד? הדחייה כבר נוכחת, פשוט לא מדברים עליה, אז גם הסיכון לא כזה רציני. עדיף לשים את הקלפים על השולחן מאשר להמשיך לבלף כשברור שאתה הולך להפסיד.
ואולי מה שבאמת צריך זה כמו שאמרה אמא של שני, איך לא, בפרסית: "אצלנו אומרים - האוכל שאתה מכין, אם הוא מתבשל על אש קטנה הוא מאוד טעים, עד שהאש תגדל". כי דווקא אצל דני ושני, שהתמודדו כבר שניהם עם דחייה זה מזו (שני אצל דני הפסיכולוג כשדני החתן אמר שאין ניצוץ, ודני באותו לילה, כששני החליטה לישון בחדר נפרד) דווקא אצלם פתאום דברים קצת קורים ומשהו אולי מתחיל להיפתח.
דחייה במערכת יחסים היא הרי לא רק משהו סופני של "להיות ביחד או להיפרד" - היא מרימה את הראש בעוד המון סיטואציות גדולות וקטנות. כל התמודדות עם דחייה כזאת עשויה אולי להוביל לסוף של הקשר, אבל כל התגברות עליו יכולה לחזק אותו ובעיקר לחזק את היכולת שלנו להתמודד עם הפחד שזה יקרה. כי בסופו של דבר, הביטחון היחידי שאנחנו יכולים לקבל "לנצח" בתוך קשר, הוא הידיעה שהדחייה קיימת, ושמתישהו ניאלץ להתמודד איתה. מצד שני אחנו יודעים גם שאם היא תגיע, אנחנו נתגבר. זה אמנם לא סוגר לנו בוודאות את הפינה של "לנצח", אבל אי אפשר לבקש מהצד השני לקחת סיכונים שאנחנו לא מוכנים לקחת בעצמנו.