חתונה ממבט ראשון, שני. קשת 12, צילום מסך
צילום מסך/קשת 12

כולכם צריכים ללמוד מדני איך מתנצלים בפני בת זוג

22.10.2021 / 11:10

אפשר להגיד על דני שהוא נראה עייף כל הזמן, שהוא מפחד מאינטימיות, ושהוא לא בשל לזוגיות, אבל אלה רק השערות - בריב האחרון עם שני הוא יצא הכי גבר בעולם, ועם העובדה הזאת אי אפשר להתווכח - רק לנסות ללמוד

"חתונה ממבט ראשון": הארוחה של דני ושני/קשת 12

"צריך ללמוד לריב". כולנו מכירים את המשפט הזה - הוא נכון, כמובן, אבל זה לא הופך אותו לפחות מעצבן או מתייפייף. הרי בסופו של דבר רובנו לא ששים לריב ומנסים להימנע מריבים עד כמה שאנחנו יכולים. אפשר להתעלם מהבעיה ולטאטא אותה מתחת לשטיח, אפשר להסכים לסבול דברים שלא מתאימים לכן רק כדי להימנע מקונפליקט, או פשוט להנהן בשקט ולקוות שהבעיה תעבור, אבל כמו שראינו בפרק האחרון של חתונמי בין שני לדני שעכשיו רק החלו להתקרב - זה בדרך כלל לא עובד.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

להיפך. עד כמה שזה קלישאתי, דברים אף פעם לא באמת נעלמים, וכפי שהוכיחה שני, להתעלם מבעיה, קטנה או גדולה ככל שתהיה, בדרך כלל רק יעצים אותה ויגדיל כל פגיעה או עלבון, גם הקטנים ביותר, לממדים מפלצתיים. כשדני אמר לשני שהוא לא מבין איך סידרו לו "רוחניקית" הוא לא באמת התכוון לפגוע בה, והאמת שהנושא יכול היה להיפתר הרבה יותר מהר וללא כאבים מיותרים, באחת משתי דרכים די פשוטות.

שני יכלה להגיד לדני, באותו הרגע, שהיא מרגישה שהוא שופט אותה - והדבר היה כנראה נפתר בחיבוק וחיוך בתוך כמה דקות, או שהיא יכלה לעמוד מאחורי מי שהיא ופשוט להבהיר לו שהרוחניות היא חלק ממנה. לא בריב, אלא בחיוך ומשפט כמו "כנראה שהבינו שמישהו מרובע כמוך צריך קצת רוחניות בחיים, למזלך."

אבל שני לא עשתה את זה - במקום, היא שתקה, אגרה, בנתה לעצמה בראש עוד ועוד תסריטים ולבסוף התפוצצה במה שנראה אולי כחוסר פרופורציות, אבל בסופו של דבר התברר כנקודה רגישה ומורכבת בהרבה - הרגשה שפוגשת את כולנו במקומות שונים בחיים: התחושה שאנחנו מאחרים לאיזו רכבת, שבזמן שכולם מתקדמים אנחנו מדשדשים ולא מצליחים להיות "כמו כולם", שהחיים שלנו לא מסתדרים כמו שציפינו. למרות שזה ברור שלכל אחד יש את הרכבת שלו, שנוסעת למקום אחר לגמרי, ואנחנו לא באמת מאחרים.

מה שהיה באמת מקסים ומרענן הוא לראות את התגובה של דני, שכנראה שהטיפול וגם היותו גבר די רגיש, או לפחות רגיש מספיק כלפיה, אפשרו לו לנווט את הסיטואציה בצורה הטובה ביותר שהיה אפשר, וכולנו יכולים ללמוד ממנו.

קודם כל, הוא הבין שעצם העובדה שהוא לא התכוון לפגוע בשני היא לא העניין המרכזי. הוא ויתר על האגו ופשוט קיבל את העובדה שיש לה את הזכות להיפגע גם אם לא היתה שם כוונה, וזה לא תמיד פשוט. בדרך כלל אנחנו נאחזים בעובדה ש"אנחנו בסדר" באופן די אובססיבי - מנסים להסביר שעצם העובדה שלא התכוונו לפגוע מספיקה, שלא הבינו אותנו נכון, שאנחנו בסדר.

אבל דני לא נפל לבור האגו וה"אני צודק". בעדינות וברגישות הוא לקח אחריות, והוכיח לשני שהוא לחלוטין גבר שאפשר להישען עליו, כזה שאולי טועה לפעמים, גם אם לא בכוונה, אבל בהחלט רוצה לתקן.

עצם העובדה שהוא פנה אליה, קירב אותה אליו, ולקח אחריות לפני שהסביר את עצמו היא כבר התחלה טובה. "אם אמרתי משהו שפגע בך אז אני מצטער" הוא אמר בפשטות נוגעת ללב, כל כך פשוט - אבל עבור הרבה אנשים בלתי אפשרי. לא "אם נפגעת ממני" או "אם הבנת את מה שאמרתי בצורה הזאת" שהיו מגלגלים את האחריות כלפי שני והופכים אותה לבעייתית, היסטרית ומגזימה, אלא הבנה ברורה שלמרות שהוא לא התכוון הוא טעה, ולה יש את הזכות המלאה להרגיש כמו שהיא מרגישה.

בכל כך הרבה מקרים אנחנו עסוקים בלפתור את הריב, לצאת בסדר ולהסביר לצד השני למה הוא פשוט לא הבין נכון. ברוב הריבים אנחנו בכלל לא טורחים להקשיב - אנחנו רק ממתינים בשקט (ובעצבים) עד שהצד השני יסיים לקשקש כדי שנוכל סוף סוף להגיד את מה שאנחנו חושבים ולהסביר למה הצד השני טועה, בלי להבין שזו בדיוק התחושה של האדם שעומד מולנו.

אבל לפעמים לא צריך "להסביר למה אני בסדר" או "למה הוא טועה" אלא פשוט לקבל את העובדה שיש מולנו אדם אחר שקורא סיטואציות בצורה אחרת, ואם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה, אנחנו צריכים להתגמש כדי לאפשר לו לחיות בנחת ובתחושת ביטחון. או, כמו שדני אמר - בלי להזכיר יותר לעולם את המילה שהוא אולי מוכן לאיית, אבל לעולם לא להגיד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully