בגיל 16 חברות שלי אירגנו לי מסיבת הפתעה לראשונה בחיי. ראשונה ואחרונה, כן? זה היה נורא. עמדתי שם לבושה בפיג'מה, כי הן אמרו לי שזו מסיבת פיג'מות, מסתכלת על הפרצופים המרוצים של החוגגים שדפקו הופעה ולא מבינה איך לעזאזל נקלעתי למסיבה שבכלל לא רציתי. ביאסתי את כולם עם הפרצוף הלא מרוצה שלי ומאז כולם יודעים שאפילו שיחת טלפון זה משהו שאיתי עדיף לתכנן מראש. כזו אני, סוחבת איתי את אותן חברות שהיה לי את האומץ לרכוש בגיל צעיר ואוהבת את אותו גבר כבר כמעט 20 שנה. קו יציב.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
מעדיפה לדעת מראש מה התכנית, מי נגד מי ומתי בדיוק זה הולך להגיע. אפקט ההפתעה שמגיע לאנשים אחרים בטוב, אבל אותי, מכניס לחוסר אונים ומפעיל לי את בלוטות הסטרס שגם ככה מוגדלות אצלי. אז כשזה הגיע, אני לא הייתי מוכנה. ממש לא מזמן חגגתי ברוב הוד ושמחה את יום הולדתי ה -40. הלם, אני יודעת, לא הייתם נותנים לי ולעור הפנים שלי יום מעל 24 .מסיבת יומולדת 40 שלי כללה את כל החבילה ההכרחית בדמות מוזיקה, חברים שאומרים לי שאני נראית מעולה ומספיק אלכוהול כדי להשכיח את העובדה שמעכשיו אני בגיל של אמא שלי.
עוד בוואלה!
אבל ההלם הגדול יותר הגיע רק כמה חודשים מאוחר יותר כשפתאום הבנתי שחם לי. אבל ממש חם לי.
לא חום כזה של יוני- יולי שלכולם חם ואיזה לחות פה בארץ יאוורדי. לא לא. אני מדברת על גלים של חום שתוקפים אותי בשעות הערב בעיקר כאילו מישהו פתח את הדלת של התנור עם הג'חנון בשבת בבוקר ישר על הפרצוף שלי. כאילו מישהו הניח אותי על מגש האלומיניום העגול של הפיצה והכניס אותי לטאבון. חם לי כמו בתוך לוע של הר געש. וכל כמה שעות הר הגעש הזה מתפרץ ולבה לוהטת של עצבים נשפכת החוצה. אני מרגישה את החום הפסיכי הזה עולה מתוכי, ואני יורקת אותו החוצה כמו דרקון מלווה בהתקפי זעם מרירים שהותירו את דיירי הבית שלי קצת בהלם. גם אותי.
וגם ככה קיץ, ולח וכולם עם עצבים חשופים כי מגיפה ותמ"א ואין חניה. ואני מסתובבת בבית כמו דרקולה, מתהלכת בלילות כמו זומבי מזיע, עצבנית, בוהה בפריזר ומורידה את טמפרטורות של המזגן לרמה שכבר שההוא לידי עבר למנח עובר מכוסה על הצוואר. והילדים המתוקים שלי, שלא עשו רע לאיש בעולם, התחילו להסתובב בבית על קצות האצבעות פן יעירו את המפלצת נוטפת הזיעה ששרועה על הספה בסלון והיא תשטוף אותם במשפטי פאסיב אגרסיב "אבל מה כבר ביקשתי???". אני חושבת שהקש ששבר את גב הגמל היה כשהקטנה שלי ביקשה ממני בננה והגדול מיהר להגיד לה
לאאאאאאאאאאא אל תכעיסי את אמא, אני כבר אביא לך". אז פחות או יותר הבנתי שמשהו מוזר מתחולל לי בגוף וכדאי לבדוק מה נסגר.
הרופאה שמעה את התלונות שלי, חייכה בהבנה ובאופן מעצבן ואדיש הסתכלה עליי ועל הפרופיל ההורמונלי שלי, רק כדי להגיד את המשפט ממנו חוששת כל כוסית אורבנית כמוני: "את בגיל המעבר". עכשיו אני יודעת מה אתם חושבים, איזה גיל מעבר בראש שלה, חיה בסרט, אני כולה בת 40, איזו הגזמה, זה יכול להיות מיליון דברים. אבל מסתבר שהבדיקות לא משקרות ושזו לא סתם אפיזודה קייצית שתחלוף עם בוא רוחות הסתיו הקרירות. לא לא - אני חלק מהסטטיסטיקה שפוגשת את גיל המעבר כבר בתחילת שנתי ה-40.
יש משהו נורא מבאס בידיעה שהגוף שלי ביקש להרים דגל לבן ולהגיד "להתראות נעורים, שלום אוסטופורוזיס" כל כך מוקדם. היה נחמד אם הוא היה נותן לי איזו קריאת השכמה דקה לפני. איזו התראה מוקדמת ומהבהבת כמו לפני שהבטריה של הטלפון הולכת להיגמר. באיזה קטע הוא מוריד לי פתאום את השאלטר והופ, גיים אובר. ובכלל מה זה המושג המבאס הזה "גיל מעבר". מי בכלל ביקש לעבור לאנשהו, אני מעוניינת להישאר בדיוק באותו מקום, תודה.
אבל כך יצא. ביום בהיר אחד, בגיל 40 וקצת, נכנסתי עמוק לתוך גיל הבלות. זה בעצם אומר שמבחוץ אני אמנם בת 40 חיה ובועטת, אבל מבפנים, סלט חצילים. או בעגה המקצועית "מנאפוזית". הדברים עובדים לאט יותר, מעט חורקים וזה בא עם אנחה ברגע שאני מתיישבת על הספה. הגוף שלי והתהליכים שבו, שפעם לקחתי כמובן מאליו ושהיו לי ברורים מאליהם, הפכו פתאום למשהו שחייב איזון גלגלים.
ברגע שגיליתי שתאריך התוקף על הנעורים שלי הולך ומתפוגג לו, הופיעו אצלי באופן טבעי חמשת שלבי האבל על הימים הטובים שחלפו ביעף. תחילה הכחשתי. ומיד רצתי לקנות בגד ים ברזילאי כדי להוכיח שעדיין יש לי את זה, אחר כך כעסתי כי אין כמו קצת כעס בתיבול רחמים עצמיים כדי להעביר יום בכיף. עברתי להתמקחות עם בורא עולם שאם יתן לי עוד 5 שנות חסד אני מבטיחה להפסיק לאכול ביסלי גריל לעולמי עד, ולבסוף גם שקעתי לדיכאון שכלל בליסה של המון ביסלי גריל. ואז הגעתי לשלב האחרון שבו, כך אומרים המומחים, שבו אני צריכה לקבל את מצבי, את גילי ואת מה שהגוף שלי מנסה להגיד לי.
אני עדיין לא ממש שם, אבל מתקדמת לא רע. בעצת הרופאה הלכתי על חבילת גיל המעבר הקלאסית שכוללת דיקור, קצת הורמונים מאזנים שירדימו את המפלצת, תזונה טובה יותר (ביי ביי ביסלי) מדיטציה להרגעת הרוח, וסקס, המון סקס. כי בכל זאת, גם לזקנות כמוני מגיע עדיין לעשות חיים. ולאט לאט מגיעה גם גם ההבנה שזה כאן. גיל המעבר ואני לומדים להכיר אחד את השני אבל עדיין חושדים ולא נותנים עד הסוף. אני מצידי מזיעה קצת פחות ועצבנית בדיוק במידה, והוא נותן לי מדי פעם לצאת לאיזה דרינק בלי להירדם ב- 00:22 על הבר. כי עם כל הכבוד לגיל המעבר, פאק איט - אני מתכננת להיות הזקנה הכי לוהטת בסביבה.
לא ברור למה כולם מדברים על איך הילדות של היום מתבגרות ומפתחות מהר מדי, אבל לא מספיק מדברים איתנו על זה שגם אנחנו מתבגרות בדיוק באותה המהירות. לא הגעתי לזה מספיק מוכנה, אולי אם הייתי יודעת שגיל 40 הוא קו הגבול שלי, הייתי לוקחת כמה פניות אחרות בדרך. אז אתן תתכוננו. אל תחכו להפתעות. אל תפחדו ממילים כמו "שימור ביציות" או "פרופיל הורמונלי" ותקשיבו טוב טוב לגוף שלכן. עד אז, אם מישהי מחפשת אותי, אני משחקת ברידג' עם הבנות בקאנטרי.