עברו כבר כמעט שבועיים מבוקר יום ראשון בו נמצאה גופתה של צ'סלי קרייסט, מיס USA לשעבר, והתקשורת האמריקאית והעולמית לא מצליחה להניח לנושא. הסיפור על הצעירה היפהפייה, המשכילה, המצליחה, זאת שהיה לה הכל אבל כנראה הרגישה שאין לה כלום, הוא טרגדיה שוברת לב בפני עצמה, אבל הוא גם סיפור גדול יותר שמצייר תמונה מאוד עגומה על המציאות בה אנו חיים.
קרייסט, שנבחרה להיות מיס USA בשנת 2019, הייתה עורכת דין וכתבת בתוכנית בידור. היא התגוררה בקומה התשיעית של מגדל יוקרה בן 60 קומות בניו יורק, טיילה בכל העולם והגיעה בדצמבר האחרון גם לאילת, כחלק מצוות השידור של תחרות מיס יוניברס האחרונה. היא הייתה בת 30, מלאת כריזמה ואישיות, עם מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, אבל הרושם החיצוני שלה היה כנראה שונה לחלוטין ממה שהתחולל אצלה בפנים. היא נראתה לאחרונה בסביבות השעה 7 בבוקר של אותו יום ראשון, במרפסת הקומה ה-29 של הבניין בו התגוררה. זמן קצר מאוחר יותר היא קפצה מאותה המרפסת אל מותה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
קרייסט השאירה מכתב בדירתה, בו היא מעבירה את כל רכושה לאמה (שהייתה מיס צפון קרוליינה ומועמדת בתחרות מיס USA בעצמה), אך לא הוסיפה הסברים למעשיה. עם זאת, במספר הזדמנויות סיפרה שמאז זכייתה היא מתמודדת עם מקרים רבים של בריונות ברשת.
עוד בוואלה!
כאישה המבוגרת ביותר בהיסטוריה שזכתה בתואר מיס USA - בגיל 28 המופלג - שמעה קרייסט מיד לאחר זכייתה שמעריצי התחרות מוחים על הבחירה בה, ודורשים להוריד את רף הגילאים המקסימלי להשתתפות בתחרות. בנוסף, היא ספגה שלל עלבונות על צבע העור שלה, על השיער המתולתל שלה ועל מבנה גופה השרירי, ורבים טענו שהיא נבחרה לא בשל יופייה אלא רק מטעמי גיוון. "אני לא יכולה להסביר לכם כמה פעמים מחקתי מעמודי הסושיאל מדיה שלי תגובות עם אימוג'י מקיא ועלבונות שאומרים לי שאני לא מספיק יפה בשביל להיות מיס USA או שמבנה הגוף שלי הוא מבנה גוף של גבר", היא כתבה במאמר שפרסמה במגזין allure בתחילת מרץ, רגע לפני יום הולדתה ה-30 וכמעט שנה לפני שהחליטה לסיים את חייה.
באותו מאמר היא גם מתארת, בצורה מטרידה לא פחות, את תחושותיה לקראת גיל 30. היא אומרת שהגיל שלה הוא תזכורת קרה לכך שהרלוונטיות שלה בעיני החברה הולכת ונעלמת, שהיא נמצאת במרוץ נגד הזמן ולא מצליחה לעמוד בציפיות מבחוץ, ושהחברה מעולם לא התייחסה בחמלה לאנשים שמזדקנים, בייחוד לנשים.
לאחר פרסום הידיעה על מותה, פרסמה עיתונאית בשם מורין קלהאן טור דעה בניו יורק פוסט, בו היא האשימה את הבריונות ברשת במותה וטענה כי על אף שכבר ידוע לכל כי השימוש ברשתות החברתיות עלול לגרום לנזק נפשי כבד, איש לא עושה דבר על מנת לעצור זאת. היא קראה להתייחס לרשתות החברתיות כמו אל חברות הטבק הגדולות - להוקיע אותן, לתבוע אותן על הנזקים שהם גורמות ולחוקק תקנות שיגבילו את השימוש בהן למען בריאות הציבור.
כדי לנסות להבין איך אישה שיש לה לכאורה הכל מגיעה למצוקה גדולה כל כך וכיצד זה קשור לרשתות החברתיות ולעיסוק המוגבר שלנו במראה החיצוני, החלטתי לפנות לד"ר אילן רבינוביץ', רופא פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט.
"הדבר הראשון שצריך לשאול הוא למה נשים היום עדיין הולכות לתחרויות יופי", הוא אומר, "בעבר התחרות היוותה קרש קפיצה לנשים רבות אבל בעשור האחרון ההילה שלה דעכה כי בעידן הרשתות החברתיות יש דרכים הרבה יותר מוצלחות לזכות בתהילה, כסף או פרסום. כיום, נשים שמגיעות לתחרות מלכות יופי הן בעיקר נשים שיש להן צורך לקבל הכרה או גושפנקא על הנשיות והמראה שלהן, כי אולי הן עצמן לא מאמינות בזה וזקוקות לחיזוקים".
למרות שתחרויות היופי הן כבר לא מה שהיו בעבר, הן עדיין יכולות להיות מהנות ואפילו לשרת את המשתתפות, בתנאי שאלו יגיעו בגישה ספורטיבית, בשביל החוויה, כשהן שלמות עם המראה שלהן ומבינות שבסך הכל מדובר במשחק. אבל מי שרואה בתוצאות התחרות ובתגובות שהיא מקבלת את האישור שלו היא זקוקה, ומגיעה מלכתחילה ממקום של חוסר ביטחון ורצון להכרה, עבורה ההשתתפות עלולה להיות הרסנית.
יכול מאוד שזה מה שקרה במקרה של קרייסט?
"אין עוררין שבחורה שנוטלת את חייה בגיל 30 כשהיא קופצת מקומה 29 במודע, נמצאת במצוקה מאוד קשה", אומר ד"ר רבינוביץ', "אין עוררין גם שהיא הייתה בחורה יפהפייה, מלאת תוכן, איכותית, לכאורה היה לה הכל, בלי שום קשר לכתר שלה. הבעיה הייתה שהיא כנראה לא הרגישה ככה. כי אם היא הייתה מרגישה ככה היא לא הייתה נפגעת כל כך מהתגובות ומהטוקבקים. פעמים רבות אין הלימה בין האיכויות האובייקטיביות של אדם לבין איך שהוא רואה את עצמו. מבחינה אובייקטיבית אולי יש לו את כל החבילה, אבל הוא לא מרגיש ככה, וככל שהפער בין המציאות האובייקטיבית לתחושה האישית יותר גדול, כך נוצרת ריקנות, ונוצר סבל נפשי גדול מאוד".
איך נוצר פער כל כך גדול?
"אצל אנשים מצליחים, ההצלחה מגיעה בדרך כלל מתוך איזשהו חסך, סובייקטיבי או אובייקטיבי, שיוצר ביטחון עצמי נמוך וצורך בהמון חום, אהבה ותשומת לב כדי להרגיש שהם שווים וקיימים. אני מטפל כבר 25 שנה בהמון אנשים מצליחים מכל התחומים, והרבה פעמים המקום שממנו מגיע הדרייב שלהם, הטוטאליות והמצוינות, הוא אותו החסך שבגללו הם גם מאוד רגישים. מאוד קל לפרק את הקרקע שעליה הם דורכים והתגובה שלהם לכל ביקורת או תגובה שלילית עלולה להיות לא פרופורציונלית. זה דבר שאני נתקל בו בקליניקה כמעט עם כל מטופל שני, וזה בכלל לא משנה מה הטייטל שלו. גם כשהוא מגיע לפסגה וכולם מכירים בערך שלו, הוא לא תמיד מכיר בזה בעצמו".
הנזקים הנפשיים שנגרמים בעקבות השימוש ברשתות החברתיות אינם נחלתם הבלעדית של מפורסמים ומפורסמות, שנמצאים במוקד תשומת הלב הציבורית ומתמודדים עם טוקבקים מרושעים. עצם ההתעסקות היומיומית והבלתי פוסקת שלנו במראה, בדימוי חיצוני ובהשוואות בלתי פוסקות לאחרים, עשוי לגרום לפערים דומים בתפיסת העצמי, וההגעה לתחרות יופי בסדר הגודל של מיס USA שחושפת את המועמדות לעיני הציבור, עלולה להפוך את המתמודדת למטרה עבור טוקבקיסטים, שמסתתרים מאחורי אנונימיות המאפשרת להם להביע ארס, רוע, שנאה, קנאה או תסכול.
השיח לגבי תפקידן של הרשתות החברתיות במניעת הבריונות עוד רחוק מלהסתיים, ובוודאי שלא מועיל לאחת התופעות המטרידות בתחום דימוי הגוף - הפרעת גוף דיסמורפית. אדם הסובל מדיסמורפיה יראה מאפיינים מסוימים במראה החיצוני שלו כפגמים, והדבר יפריע לו עד כדי תיעוב עצמי, הימנעות מקשר עם אנשים ועוד. באופן אבסורדי, רבים מהאנשים הסובלים מההפרעה הם דווקא אנשים בעלי מראה חיצוני אטרקטיבי, כיוון שהמראה שלהם מקבל יותר התייחסות מהסביבה, ועל אף שמדובר בהתייחסות חיובית, הם מרגישים שבוחנים אותם בזכוכית מגדלת. הבעיה היא שכיום, בעידן הרשתות החברתיות, לא רק נשים כמו מיס USA נמצאות תחת בחינה מתמדת - כולנו בוחנים כל הזמן את המראה ואת הדימוי החיצוני של עצמנו ושל אחרים.
היום זה יותר נפוץ שאנשים תופסים את עצמם בצורה מעוותת למרות שאין להם שום סיבה להתבייש במראה החיצוני שלהם?
"זה קורה הרבה יותר כי המדדים לא נכונים. רף הייחוס הוא לא נכון. לצעירים של היום, ואני מדבר על גילאי 10 עד 30-40, הרבה יותר קשה מכפי שהיה בדור שלי. זה מתחיל מזה שלילדים מגיל 7 כבר יש סמארטפון והם צופים בתכנים פורנוגרפיים וכל הדימוי גוף שלהם והיחס שלהם למיניות הופך למעוות. דבר שני שקורה זה שהרשתות, בייחוד האינסטגרם, הפכו את הנראות לערך עליון, אבל מה שאנחנו רואים שם זה פילטרים, פרופורציות לא אמיתיות, רפרנסים לא מציאותיים ורף שהוא לא אנושי בכלל. זה שם גברים ונשים בעמדות נחיתות מאוד קשות ואני כל יום רואה מטופלים שנפגעים כתוצאה מכך. יש עלייה דרמטית בכמות האנשים שאני פוגש שאין בכלל הלימה בין הנראות שלהם לבין איך שהם תופסים את עצמם, יש עלייה דרמטית בבעיות בדימוי גוף, בהפרעות אכילה, בהיעדר ביטחון עצמי. אלה דברים שקיימים היום במאות אחוזים יותר מכפי שהיה לפני 15 שנה".
לקשיים הנפשיים מתווסף פעמים רבות ממד הרסני לא פחות - ההסתרה. במקרה של קרייסט, כלפי חוץ היא שמרה על תדמית ייצוגית כמו שמצופה מכל מלכת יופי, ולא שיתפה את תחושותיה אפילו עם הקרובים לה ביותר. "היא ניהלה חיים פומביים ופרטיים", אמרה אמה לאחר מותה, "בחייה הפרטיים היא התמודדה עם דיכאון בתפקוד גבוה שאותו היא הסתירה מכולם, כולל אותי, עד זמן קצר מאוד לפני מותה".
"יכול להיות שהטייטל של מלכת היופי, שמחייב את מי שנושאת אותו להציג שלמות נטולת פגמים, הכביד עליה והקשה עליה להראות חולשה, ולכן היא חששה לספר אפילו למשפחה שלה שהיא במצוקה קשה", מסביר ד"ר רבינוביץ', "אבל אנשים שמסתירים את הדיכאון שלהם סובלים הרבה יותר ממי שמשתפים ומחצינים אותו. ההסתרה גובה מחיר מאוד קשה, כמו שאנחנו רואים במקרה הזה, כשהיא פשוט הגיעה לנקודה שהיא לא יכלה לשאת יותר".
למעשה, ה"רמז" היחיד למצבה נמצא בפוסט האחרון שפרסמה, שעות ספורות לפני מותה, בו כתבה: "May this day bring you rest and peace", בחירת מילים מכוונת, יש להניח, הרומזת לביטוי "Rest in Peace", שנאמר על אדם שהלך לעולמו.
"באותו מקום בו קיבלה קיתונות של לעג היא נפרדת, ואומרת שאולי בעולם אחר היא תזכה לשקט ושלווה", מפרש את המשפט ד"ר רבינוביץ', "אף אחד הרי לא חזר מהמוות, זה שאנחנו מספרים שיש גן עדן ומנוחה ונחלה, זה מתוך הרצון שלנו להאמין בחיי נצח. אנחנו לא באמת יודעים, ומה שקרה זה עצוב נורא. יש גרפיטי שאומר שאובדנות היא פתרון קבוע לבעיה זמנית, וזה נכון - כל בעיה נפשית כזאת ניתנת לפתרון, בטח היום בשנת 2022".
מילת המפתח להתמודדות עם רגשי הנחיתות, הספקות העצמיים והקשיים הרגשיים והנפשיים שעולים כתוצאה מהשימוש ברשתות החברתיות היא מידתיות, אומר ד"ר רבינוביץ'. על כל אישה יפה תהיה אישה יפה יותר, על כל אישה מצליחה תהיה אישה מצליחה יותר ועל כל גבר משכיל יהיה - הבנתם. הציפייה להיות "הכי" שיש, בכל תחום שהוא, רק מכניסה אותנו ללופ אינסופי ומיותר ומעצימה את התחושות הקשות.
"צריך להפסיק למדוד ולדרג, להתחיל לחיות ולהנות מהרגע, ולהתייחס ללייקים ולעוקבים בתור כלי, לא בתור היעד", מסכם ד"ר רבינוביץ', "המטרה שלי בחצי היובל האחרון היא שאנשים יבינו שחולשה היא כוח, שזה נורמלי להיות רגיש ושברירי ושאף אחד לא מחוסן מפני תחושות קשות. אם יש מצוקה, לא משנה מה הסיבה ולפעמים זה גם ללא סיבה, חשוב לפנות לטיפול ולעזרה כי הסבל הנפשי הוא נוראי, וללא טיפול נכון זה עלול להסתיים באסון".