לא מזמן טעמתי את טעמו המר של חוסר הפירגון. עברתי לדירה חדשה, והשקעתי מאוד בעיצוב שלה. במשך חודשים חיפשתי את הריהוט הכי מרשים והתוצאה, אם יורשה לי לעוף על עצמי, הייתה בית שנראה כמו קטלוג. הזמנתי זוג חברים כדי להשוויץ קצת, וכשהם נכנסו הבחור מיד נפעם מהבית והחמיא לי. אשתו מצד שני, התבוננה מסביב, לא אמרה כלום, ואחרי שעשתה סיור בכל החדרים היא אמרה "החדרים לא כל כך גדולים". פשוט ככה. בלי שום מחמאה שתרכך את המכה. הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. למה היא לא מפרגנת לי? חשבתי. מה כל כך קשה לה להוציא מחמאה? ולמה אין פילטר בין המוח לפה שלה?
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
אז מה בעצם הסיפור? למה נשים מרכלות, מקנאות, ופשוט לא מפרגנות אחת לשנייה? מצד אחד אנחנו עוסקות בהעצמה נשית, מקימות מעגלי נשים, מביעות אמפתיה וסולידריות כשמישהי עוברת משבר, ומצד שני, ברגע שהחיים של מישהי נראים יפים כמו באינסטגרם, מיד אנחנו מנסות להוריד אותה ולא מסוגלות פשוט לומר לה: "כל הכבוד".
למרות שהמשפט "נשים לא יודעות לפרגן אחת לשניה" מעצבן אותנו כשהוא יוצא מפה של גבר, צריך להודות שזה קורה כל הזמן. לדוגמה, לאחרונה הוכרז על כך שגל גדות נבחרה לגלם את המלכה הרעה בעיבוד הקולנועי החדש של דיסני ל"שלגייה".
עוד בוואלה!
שיטוט קצר בטוקבקים שהופיעו בכתבות על גל גדות הרגיש כמו להתפלש בחירייה - הרבה לכלוך וגועל: החל מ-"סתם מכוערת. מזלה שהיא גבוהה. חוץ מזה כלום" "מעניין למי גל ירדה כדי להשיג את התפקיד" "שחקנית גרועה. לא ברור מה הוליווד מצאה בה", המשך ב:"אישה מתנשאת עוכרת ישראל", וכלה ב:"למה מפרסמים אותה כל כך? היא כבר לא ישראלית, סתם עוד יהודייה מטומטמת. שחררו אותנו ממנה". "גל גדות היא מרשעת ובוגדת - אז התפקיד של המלכה הרעה תפור עליה".
זה מאד מזכיר את התגובות שעוררה הזוגיות של זילברשלג-סער: החל מ-"מה אתם עושים ביחד?", "מה הקשר ביניכם?" "הזוגיות הכי מוזרה שיש", המשך ב:"אלונה סער צריכה צומי. פעם חרדי ופעם ערבי. הכל בשביל לזעזע", וכלה ב:"הגברת סער אינה שחקנית, אינה מוכשרת ומכוערת מאוד". "ברור שהבת הכעורה של סער אוהבת אותם ביזאריים - רק ככה היא מקבלת יחס מהתקשורת". אלו רק חלק מהפנינים של הטוקבקסיטים שרובם הופנו נגד גל ואלונה. סליחה, אמרתי טוקבקטיסטים? התכוונתי לטוקבקיסטיות, כי מסתבר שרבות מהתגובות נגד הנשים האלו, נכתבו בידי נשים.
כן, דווקא בנות המין היפה והעדין כביכול, מרשות לעצמן להתבטא כמו בהמות ולצאת נגד אותה בחורה שכל חטאה הוא שהצליחה להשיג את הבחור הכי חתיך של "כאן". אז נכון, היא לא נראית כמו בר רפאלי, אבל האם לא מגיע לה גם לאהוב ולהיות נאהבת? מה יש באותן נשים שכל כך מזדעזעות לראות מישהי, שיכולה להיות החברה שלהן, מאושרת?
חוסר הפירגון הזה לא שמור רק לסלבס. כל אישה חוותה בחייה קנאה וצרות עין מנשים אחרות, ומי שטוענת שכולן תמיד מחמיאים לה פשוט משקרת. אישה שמתקדמת בעבודה ומצליחה לשבור את תקרת הזכוכית, מיד תעורר תהיות בקרב הרכלניות של המשרד -"האם היא פרצה את תקרת הזכוכית באמצעות רומן עם הבוס?". מצד שני, אם מדובר בגבר שהגיע לעמדת מפתח, העובדות מיד יפרגנו לו ויטפחו לו על הגב. כי ככה זה - לנשים קשה לראות נשים אחרות מצליחות. אישה מצליחה היא בגדר איום, ואיום כזה צריך להנמיך עם תגובות צוננות.
לפי הפסיכולוגית פרופסור פיליס צ'סלר שמתמחה בבריאות הנפש של האישה, יש לנשים יחס אמביוולנטי אחת כלפי השנייה. מצד אחד נשים רוצות לקבל תמיכה מנשים אחרות, ומצד שני הן מאוד תחרותיות. צ'סלר טוענת בספרה "Woman's Inhumanity to Woman" שכאשר מתגלים פגמים או כישלונות אצל גברים, נשים נוטות לסלוח להן, בעוד שנשים שומרות טינה ולא סולחות לנשים אחרות כשהן מאכזבות.
במאמר "קשה כשאול הקנאה", טוענת ד"ר מירה חניק שגם גברים מקנאים בגברים, אלא שאצלם יש כללי משחק אחרים. גברים למדו לאורך השנים שאם הם רוצים להשיג משהו הם צריכים לפעול בגלוי ולצאת לדו קרב. הם מכבדים את היריב שלהם, וגם אם הם מפסידים, הם לוחצים ידיים, יוצאים לשתות בירה וממשיכים הלאה בחיים שלהם.
אנחנו הנשים, מנגד, חונכנו להיות עדינות ולא תחרותיות. אישה תחרותית נתפסת כגברית. לכן, אנחנו מתעלות את השאפתנות שלנו למקומות לא טובים. אנחנו אמנם לא יוצאות למלחמה, אבל במקום זאת אנחנו פועלות בפאסיב- אגרסיב ומתנהגות בתכננות, מרכלות ולא מפרגנות לנשים אחרות.
אגב, המילה "פירגון" באה מהמילה "פארגינען" ביידיש. המשמעות שלה היא "לשמוח בהצלחה של אדם". אז ברוח הפמיניזם והעצמה הנשית, אולי כדאי לנו להבין שאנחנו לא מפסידות שום דבר בכך שאנחנו מפרגנות, להפך. ככל שנפרגן יותר אחת לשנייה, נרגיש מועצמות יותר. ממש כמו שאנשים מתנדבים מרגישים תחושה של סיפוק אחרי שהם מסייעים לאדם במצוקה. במקום לבזבז אנרגיה וזמן על כתיבת טוקבקים רעילים, בואו נשקיע אותו בלמצוא את הדברים החיוביים שיש בכל אישה ואישה. כן, אני יודעת, זה אולי נשמע קלישאתי ונדוש, אבל נו, מה אכפת לכן? תפרגנו לי. מבטיחה לפרגן בחזרה, או לפחות לנסות.