מורן אטיאס לא חברה שלי. אפילו לא מכרה (למרות שטעם מפוקפק בגברים היה יכול לחבר ביננו בקלות), ועדיין, היה משהו שמאד ריגש אותי בהודעה שלה על הריון ראשון בתור רווקה בגיל 41. בלי להכיר אותה אני די בטוחה שהיא דמיינה את עצמה עושה את זה עם בן זוג ולא ככה, ובגיל צעיר יותר, ואני ממש מתרגשת בשבילה שעשתה את ההחלטה האמיצה הזאת. הרבה נשים נמצאות בהתלבטות הזאת בעשור שבין 30 ל-40, ותנו לי להגיד לכם - זה מצב מאד מלחיץ שכמעט בלתי אפשרי להתנהל בו בצורה אינטליגנטית - לעשות בחירה טובה באמת, אחת שלא נובעת רק מהפחד "לפספס" את ההזדמנות.
לפני שמונה שנים הייתי במקום שלה. לא בדיוק, מן הסתם, אבל בערך. רווקה, בת 41, שאין לה מושג אם היא רוצה או לא רוצה ילדים. לא כי אני "אל הורית", או כי אני שונאת ואוהבת ילדים כמו רזי חלבונים, אלא כבת להורים שהתגרשו הכי מגעיל שאפשר, אחרי חיים שלמים של הסתובבות בעולם בהרגשה של חוסר בתחושת ביטחון שחיונית לניהול חיים תקינים, אחרי שנים של התקפי חרדה עקב פוסט טראומה לאחר ניסיון אונס, ובנוסף לכל - בדיוק בשלהי מערכת יחסים עם גבר שקיוויתי לבלות איתו אם לא את החיים, אז לפחות עוד איזה עשור.
נסיבתית, זו היתה התקופה הכי גרועה בעולם לחשוב על זה בכלל, אבל מה לעשות שיש לנו חלון פוריות מוגבל ואנחנו נאלצות לעשות החלטות קשות שנוגדות לעיתים את ההגיון עצמו? אז עשיתי את המצופה ממני, וערכתי כמה בירורים. בדקתי אופציות להורות משותפת עם חבר טוב, אופציה שנפלה כי הוא התעקש שזה לא יקרה במעבדה וחלחלה אחזה בי משום מה. בדקתי עם חבר גיי, אבל משהו בי לא הרגיש בנוח. בדקתי את אופצית בנק הזרע וזה הרגיש לי נורא מנוכר, ואפילו טיפה מגעיל. חוץ מזה הייתי גם עצובה נורא מהפרידה, ולגמרי לא הרגשתי כאילו אני יכולה עכשיו לשנס מותניים ולהיות בהריון, ללדת, ולגדל ילד לבד.
מעבר לעובדה שלעשות החלטות גדולות מתוך מקום כל כך פצוע עלול להזיק לכל המעורבים בדבר, כולל הילד התיאורטי שייוולד מכל הטרלול הזה, באמת שלא הייתי בטוחה שאני בכלל מתאימה לתפקיד החשוב הזה. בעיני, במיוחד כבת לשני הורים שהיו צריכים לחכות לפחות עוד עשור כדי להביא ילדים, וגם אז להיות מלווים בטיפול פסיכולוגי קבוע - מבחינתי זה לא היה פשוט "יאללה, תעשי ילד, זה כיף". ֿ
יכול להיות שזה נורא כיף (לא תמיד, אם לשפוט לפי כל האימהות טרוטות העיניים ששמבלות את זמנן כשראשן תקוע בסירים ובאסלה לסירוגין), אבל מבחינתי, במיוחד אחרי שחוויתי את הצד הגרוע של הדבר - להיות הורה זה ביג פאקינג דיל. זה מפחיד להיות זה שאחראי לחיים של מישהו חדש בעולם, להיות הדוגמה שלו להתמודדות תקינה עם דברים, ללמד אותו את מה שצריך לדעת כדי לשרוד את הטירוף הזה, ולמען האמת אני בכלל לא בטוחה שהייתי צריכה "לעשות את זה וזהו", כמו שרבים סביבי חושבים.
בחרתי נכון? לא יודעת. עברו הרבה שנים מאז, ועכשיו זה כבר לא רלוונטי. בכנות? לפעמים אני מרגישה כאילו לא מימשתי איזה פוטנציאל - איזה ייעוד שמגיע עם הגוף שנולדתי איתו. ברור שלפעמים אני תוהה איך החיים היו נראים אם הייתי מחליטה אחרת.
האם אני מתחרטת? אי אפשר להגדיר כחרטה את תחושת הצער האמורפי על משהו שלא קרה, אבל אני מרגישה גם אותו לפעמים. יש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי "מה אם". יש לי גם רגעים שאני מודה לאל שאינני מאמינה בו שלא עשיתי את זה, כי יש סיכוי שחסרו לי הכישורים האימהיים הדרושים כדי להצמיח אנשים בריאים, וגם, כי אני מאד קשורה לחופש שלי להחליט להקדיש סופ"ש שלם לנטפליקס וקססה.
האם עשיתי את ההחלטה הנכונה זו כבר שאלה אחרת - לא רגשית, והתשובה עליה היא "כן, חד משמעית". רק עכשיו, כמעט עשור אחר כך, אני מתחילה לסמוך על עצמי שאני יציבה מספיק כדי להועיל למישהו מלבדי. יכול להיות שעכשיו הייתי יכולה להיות אמא מופלאה, ואני אומרת את זה בגאווה ענקית על האדם שהפכתי להיות למרות הכל. כנראה שלעולם לא נדע אלא אם כן אמצא את עצמי עם מישהו שכבר יש לו ילדים, כי נשים רווקות נמצאות בתחתית שרשרת המזון בכל מה שקשור לאימוץ. החוקים מעדיפים למקם ילדים נטושים אצל פסיכופטים מאשר לאפשר לאישה רווקה (טפו, חלילה וחס!) לאמץ. לא ניכנס כאן לכמה שכל העולם מנוהל בצורה מטופשת, זה רק אחד הדברים שחייבים להשתנות.
אני כותבת את הטקסט הזה רק כדי להגיד לנשים שנמצאות במקום הזה של ההתלבטות - אפשר לא לעשות ילדים ולהיות בן אדם מבסוט, אפשר לעשות לבד כמו אטיאס ולהיות באקסטזה ולעשות עבודה מדהימה, אבל אפשר גם, כמו שכולנו יודעים, לעשות הכל "כמו שצריך" - להתחתן בזמן, להיכנס להריון שלוש פעמים, לחזור כל יום בארבע הביתה ולהרגיש שהחיים שלך הם פספוס אחד גדול. להיות הורה זו זכות מדהימה, לא החלטה שעושים מתוך חרדה ולא וי שעושים בגיל 30, אז בבקשה תהיו חזקות - אל תתנו לשום רעיון חברתי לשחק לכן במוח. אין "צריך" במקום הזה. גם לא "כדאי" ולא "חבל". רק "נכון".