סימפטומים: אשמה, עייפה, ופוגשת רק דושים? זו האבחנה

בדיוק היום לפני 25 שנה הלכה לעולמה אמא תרזה: האישה שהפכה לסמל לנתינה ואלטרואיזם, שקיבלה פרס נובל לשלום, הוכרזה כמבורכת על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני 6 שנים אחרי מותה, ו-13 שנים אחר כך קיבלה מהאפיפיור פרנצ'יסקוס תואר של קדושה.

אלא שמסתבר שאף אדם אינו מושלם ושאפילו לאמא תרזה היה צד אפל. כבר במכתבים שכתבה לאורך השנים (ופורסמו למרות שביקשה לגנוז אותם כי, כאמור, אף אחד לא מושלם, כולל מי שטיפל בעיזבון שלה) התגלו דעותיה הקיצוניות נגד הפלות ונגד גירושים, שאותם היא קראה להוציא מחוץ לחוק. בשנים האחרונות החלו לעלות עדויות של נזירות מהמסדר שלה, שחשפו אורח חיים שמזכיר התנהלות של כת וכולל תזונה לקויה, מניעת שעות שינה, מניעת חופש בחירה וגישה למידע מבחוץ, יצירת תלות כלכלית, השתקה של תקיפות מיניות ועוד. יש שטענו גם שהיא הייתה מקורבת לטיפוסים מפוקפקים כגון רודנים ועבריינים ושאפילו שמרה לעצמה חלק מהתרומות שקיבלה לצורך מימון פעילותה ההומניטרית.

אבל מהן כל הזוועות הללו לעומת ה-תופעה שהיא הכניסה לחיינו, תסמונת שנשים כה רבות, כולל אותי, מכירות באופן אישי: תסביך אמא תרזה. מדובר בשם לא רשמי לתופעה המוכרת יותר בשם תסביך המושיע, או The Savior Complex. אצל גברים רואים את זה לפעמים כ"תסמונת האביר על הסוס הלבן" - הגבר בעל הצורך הבלתי נשלט להציל את הנערה. על אותו משקל, נשים עם תסביך אמא תרזה ירגישו תמיד את הצורך להציל את הגבר שנמצא לצידן.

את שני המינים, אגב, לא תמיד מעניין אם הצד השני באמת רוצה את עזרתם, וכאן, ממש כמו בחיים, נכנס שוב הצד האפל של אמא תרזה היקרה. כי הנתינה, עם כל הסיפוק העצמי שבה, לא באמת עוזרת לצד המקבל אם הוא לא מעוניין בה, וכתוצאה גם באה המון פעמים על חשבונו של הנותן. זה יכול להתבטא בזה שאנחנו מושכות לחיינו את האנשים הלא נכונים, נשארות בקשרים לא מתאימים ובאופן כללי מוותרות על עצמנו לטובת אחרים.

לרגל יום השנה למותה של אמא תרזה, הגיע הזמן לשלוח גם את התסביך שקרוי על שמה למנוחת עולמים. לטובת המטרה גייסתי את עדי דרורי - שחקנית, יוצרת, זמרת, קומיקאית ומתרגמת, שאותה הכרתי דרך פרק בפודקאסט (המצחיק והמעניין - ממליצה!) שבו התארחה: TALK OFF SHAME של טל זולטי - גם היא שחקנית, קומיקאית ו"חובבת חקירת מערכות יחסים", כהגדרתה.

הפרק המדובר נקרא "גלאי הדושים של אמא תרזה", הוא הוקלט לפני קצת יותר משנתיים והוא כולל לא מעט תובנות על התסביך, ואפילו גם כמה יתרונות שבאים איתו כמו היכולת שעדי פיתחה, לזהות דושים מרחוק. אבל לפני שנבין איך מפיקים ממנו תועלת, בואו נדבר קודם כל על איך מזהים אותו.

• כדי להבין אם גם בך חבויה אמא תרזה קטנה והרסנית, עני על השאלות הבאות:
• 1. האם את מרגישה שאת מקריבה יותר מהצד השני? נותנת יותר מכפי שאת מקבלת בחזרה?
• 2. האם יש לך תחושה שאת נלקחת כמובן מאליו?
• 3. האם את מרגישה מרוקנת ועייפה?
• 4. האם את נוטה לפתור בעיות או לתת עצות לאחרים גם אם לא התבקשת לעשות את זה?
• 5. האם תחושת הערך העצמי שלך מושפעת מאוד מפידבק של אחרים?
• 6. האם את מרגישה אשמה אם את מקדישה זמן רק לעצמך?
• אם ענית על רוב השאלות ב"כן", את כבר מבינה מה התשובה.

כש"לא מספיק" הופך ל"יותר מדי"
עדי, בת 35, רווקה, נפרדת בשנים האחרונות מהאמא תרזה שבתוכה, אבל מודה שזה דורש עבודה. "אחרי שחציתי את גיל 30, כשאני כבר כמה שנים ברווקות די מוחלטת, כולל תקופות בתל אביב של רווקות קצת הוללת וכל מיני מערכות יחסים קצרות ולא הכי בריאות", היא מספרת, "ניסיתי להבין איזה סוג גברים אני מושכת אליי, מה מאפיין את הקשרים שלי ולמה הם לא מצליחים להבשיל לזוגיות. שמתי לב לתמה כזאת של להיות מאוד מאוד מכילה, לקחת תחת חסותי, באיזשהו מקום, את הגברים שאני יוצאת איתם, לפעמים על חשבון של גבולות אישיים או הכלה לעצמי. אז אחרי שיצאתי מקשרים כאלה לא טובים שגם לקח לי קצת זמן להשתקם מהם, ניסיתי להבין מה אני עושה כדי שהקשר הבא לא יהיה כזה, והתשובה הייתה להתחיל להסתכל על מה אני רוצה וצריכה בקשר, ולראות אם הבנאדם תואם לזה או לא".

אם להסתכל קודם כל על מה אתם רוצים נשמע לכם טריוויאלי, אתם כנראה לא סובלים מתסביך המושיע, וכנ"ל אם אתם לא מבינים מה יכול להיות רע בנתינה.

ללא ספק, כשנתינה נעשית ממקום מאוזן היא נפלאה. גם ה"תסביך" שלנו מגיע בדרך כלל עם תכונות נהדרות כמו אהבה לזולת, רצון לעזור, פתיחות, ויכולת הכלה. אבל לצד כל אלה, בבסיסה של כל אמא תרזה יש איזשהו מחסור שגורם לה להרגיש שהיא עצמה לא מספיקה, שהיא צריכה לצאת מגדרה כדי להרוויח את האהבה, ושרק אם זקוקים לה - באמת יש לה ערך.

מהמקום הזה, נתינה הופכת לריצוי ובאופן אבסורדי, אלה גם בדיוק המקומות שבהם את, שמרגישה תמיד שאת "לא מספיק", הופכת ל"יותר מדי". יותר מדי טובה, יותר מדי מתמסרת, יותר מדי מהר מצפה או מגיעה לאינטימיות גדולה וגם יותר מדי לוקחת שליטה והובלה על הקשר, בעיקר עם גברים שמסיבותיהם שלהם (דיכאון, פסיביות, עצלות, ילדותיות, יו ניים איט) מחפשים מישהי שתנהל אותם.

"אני יכולה לספר לך על דברים שעשיתי במסגרת קשרים", אומרת עדי כשאני שואלת איך האמא תרזה שבה מתבטאת בתוך קשר. "מישהו ביקש שאני אקרא לו ביומן, ואז כמובן לא יכולתי שלא להעלות לשיחה את הדברים שקראתי, עשיתי לגברים שיצאתי איתם רשימת משימות, אפליקציות משימות, שיפצרתי להם קורות חיים, אני גם מתרגמת אז אני הרבה פעמים עושה גם שיפצורי אנגלית, ממש ממיטב שירותיי. קואוצ'ינג, ליווי רגשי אינסופי. הייתה לי פעם פרידה שישבנו ודיברנו ופתאום אני קולטת מה קורה ואומרת לו: אני לא עושה איתך עכשיו ליווי רגשי לאיך להיפרד ממני. כאילו, מה מטרת הפגישה? להכיל אותך? אני לא פנויה לזה כי כרגע זרקת אותי בצורה מחרידה".

"זה המיינד פאק בסינדרום הזה", היא ממשיכה, "כשאת רק חומלת ומבינה את הצד השני כל הזמן, את לא מתפנה להבין את הצד שלך בסיטואציה. כל התדר שלך מול עצמך יורד למקום השני, הופך למשהו שראוי להתגבר עליו למען מישהו אחר. מקום של להכיל דברים שלא נכונים לך באיזו אוטומטיות או לתת להכל הצדקה מתוך מקום שמבין את הצד השני, כשבעצם את לא אמורה להצדיק את זה, זה לא משהו סביר שקורה בין בני אדם".

זה שאת נשארת בקשרים שלא עושים לך טוב, עם גברים שלא עושים לך טוב, מתחיל בלהימשך מלכתחילה לגברים שזקוקים ל"הצלה", שנמצאים במשבר או שזקוקים לאיפוס על החיים של עצמם, מכל הסיבות שכבר ציינתי לעיל ועוד.

ספוילר: את אף פעם לא באמת תצליחי להציל אותו, וזה גם ממש לא התפקיד שלך (וממילא אם הוא במצב כל כך בעייתי כרגע, לא תהיה לו שום יכולת להכיל את הקשר איתך). אבל מבחינתך - הוא זקוק לך, רק את רואה מי הוא באמת, ורק את יכולה לעזור לו. ומה לגבי התועלת שאפשר להפיק מהתסביך? בואו נגיד שכשאת נמשכת בעיקר לגברים שלא עושים לך טוב, בסופו של דבר את מצליחה להבין בדיוק ממי כדאי לך להתרחק.

זה נשמע לכם מוכר? כי לי זה ממש מזכיר את הצורך שיש כמעט לכל אישה, לפחות עד גיל מסוים, "לביית" את הפלייר התורן. להיות זו שתגרום לגבר שהכי נמנע ממחויבות - להתיישב. למה? כי זה הופך אותה ליחידה שהצליחה. אצל נשים עם תסביך "אמא תרזה" זה בדיוק אותו דבר, רק עם יותר מאמץ, כי את הרי לא מאמינה שעצם היותך זה מספיק בשביל לביית אותו. אבל אם את היחידה שתצליח לעזור לו? אחותי, הוא שלך.

להגיד לכם שההשוואה שעשיתי כאן היא תאוריה מבוססת ומוכחת מדעית? היא לא. אבל מה שאני יכולה להבטיח זה שגם הצורך לביית וגם הצורך להציל נחלשים עם הזמן. בסופו של דבר, פשוט נמאס לך לעבוד כל כך קשה, וכמו שעדי אומרת, זה לא הוגן - לא כלפי עצמך ולא כלפי הצד השני:

"זה אינסופי. את יכולה להכיל הכל ולרצות להציל את כולם, השאלה היא אם בקשר זוגי המטרה שלי היא לנסות להציל את הבנאדם השני. יש בזה גם מידה של לא לראות עד הסוף את עצמך וגם לא לראות אותו עד הסוף. מי אמר שהוא רוצה את זה? אלה הנחות שאת מניחה. אני, למשל, מרגישה הרבה פעמים שאני מזהה אנשים במין חוש עכביש כזה, כי כאדם מאוד רגיש אני כל הזמן קולטת נתונים. זה לפעמים מייצר תחושה כזאת שאני יכולה להבין אותו יותר משהוא יכול להבין את עצמו. אז לא. מספיק לי להבין אותו ככה. כמו שנוח לו לתת במודע שלו ובמילים שלו ובמעשים שלו. זה לא מקומי להיכנס עד מאחורי הנפש".

כדי להיפטר מהתסביך, כמו שכבר אמרנו, צריך לעשות עבודה, אבל יש לא מעט דרכים: טיפול, מדיטציה, עבודה פנימית, כל מה שיאפשר לכם להקשיב ולתת מקום לקול הפנימי שלכם. בנוסף, רצוי להתאמן בלהגיד "לא", בלי להרגיש מחויבים לתרץ אותו - מותר לכם להגיד "לא" גם בלי סיבה. עוד כדאי: לקחת זמן לעצמכם ולעשות פעילויות שעושות לכם טוב, להפסיק להתנצל, לנסות לא לעזור או לייעץ בלי שהתבקשתם לעשות את זה, ולעמוד מאחורי ההחלטות שלקחתם, גם אם הן נוגדות את ההחלטה של בן הזוג, של החברים או של המשפחה.

"זה קשה מאוד ויש בזה גם בדידות גדולה בהתחלה, בייחוד כשזה מול קבוצה. זה פתאום להיות פשוט פרט בעולם. אבל הכלה תמיד צריכה לבוא עם גבולות, אחרת את לא באמת מכילה. יש לי הרבה יותר יכולת לעזור לבנאדם כשאני לא רק מיכל ולא רק נשאבת להזדהות עם המקום שלו, כי זה באמת שואב ממך. אז אני פשוט צריכה להיות מיכל יותר ברור. נגיד בגודל של כוס. זהו. מה שחורג מזה אני לא יכולה. אין מקום. אולי מחר אני אהיה קנקן". מסכמת עדי.