מתוך הקליפ לשיר מי זאת של אנה זק. שי תמיר,
שי תמיר

הפשוטע עשתה לאנה זק טובה, וזה ממש לא התפקיד שלה

הגר אשתר

עודכן לאחרונה: 21.12.2022 / 12:59

כוכבות פופ מתמרמרות על כמה מבאס לקום בבוקר לשבוע של עבודה במשרד מתשע עד חמש'' הרבה יותר קלישאות ורפרנסים לשירים אחרים של עצמן מאשר תוכן אמיתי - ראשון בבוקר הוא בעצם שיר חנופה לפשוטע, וזה עבד

"ראשון בבוקר", החדש של נונו, אנה זק ועדן בן-זקן, יצא בראשון האחרון וכבר הספיק לחטוף ים של ביקורות. בעיקר על זה שזה מגוחך, ואפילו מעליב, ששלוש כוכבות פופ מתמרמרות על כמה מבאס לקום בבוקר לשבוע של עבודה במשרד מתשע עד חמש; וגם כי יש בו הרבה יותר קלישאות ורפרנסים לשירים אחרים של עצמן מאשר תוכן אמיתי.

אבל ביקורות תמיד יש, כמו אינסטינקט - יוצא שיר פופ חדש ואנשים מיד קופצים על ההזדמנות לקטול אותו. ואם הזמרת היא צעירה, כוסית ועפה על עצמה? אז בכלל חוגגים. מה כל כך כואב לפרגן להן? אולי זה נכון מה שאומרים, שנשים לא מסוגלות לפרגן אחת לשנייה, שאחת הבעיות של נשים בעולם, היא שלעומת גברים, הן פחות נוטות לשתף פעולה זו עם זו ולקדם אחת את השנייה. למרות שדווקא השיר הזה נותן דוגמא חיובית: שלוש זמרות, כוכבות, שלכאורה נמצאות על אותה משבצת ואמורות להיות בתחרות, משתפות פעולה. אבל זה לא מספיק, כי כדי להצליח הן צריכות גם קהל, צפיות ואהדה מהציבור.

ובכן, מי שעזרה להן לקבל אהדה היא דווקא הפשוטע, אותה דמות פופולארית מהרשתות החברתיות, שלמעשה הרבה יותר חשוב שהיא תאהב את השיר הזה, מאשר יתר המבקרים והמצקצקים. והיא אכן אהבה ולא במקרה. כי אם תשאלו אותי, כל מילה, כל משפט וכל תו בשיר הזה נכתבו בשבילה. היא הכוכבת האמיתית של השיר, ואני מנחשת שלגרום לה לאהוב אותו היה צעד שיווקי מודע.

זה מסביר, אגב, למה הן בחרו בנושא שכל כך לא קשור אליהן - הבאסה לקום בבוקר לעבודה. כי מי שעוקב אחרי הפשוטע יודע שהיא העלתה את המרמור ואת העצלנות לדרגה של אומנות, ושערימת הקלישאות הזאת בהחלט מייצגת את סגנון ההומור בעמוד שלה, והן עוד היו עדינות ביחס אליו.

גם הרפרנסים בתוך השיר לשירים אחרים של עצמן הם סוג של חנופה לפשוטע, שסוגדת להן בצורה עיוורת. כי בשבילה הן ממש לא צריכות לרדת אל העם, להיפך, שיעופו כמה שיותר גבוה. היא מצידה תרים להן ובכך תקנה לעצמה חלק קטן מה"תהילה" שלהן. היחסים האלה הם דו צדדיים, שכן בלעדי התמיכה שלה היה להן הרבה יותר קשה להצליח כאן. כאלה אנחנו, עם של ציניקנים שלא יודעים לפרגן. אבל הפשוטע הצליחה להפוך את הפרגון למגניב בניגוד לכל הסיכויים. היא זו שאפשרה להן להיות פצצות, תותחיות, בלתי נגישות ופשוט לעוף על עצמן - וכמה שיותר יותר טוב.

דיברנו קודם על הנטייה של נשים לא לפרגן אחת לשניה, ודווקא בהקשר הזה מעניין לחשוב על ה"זהות" של הפשוטע, כ"אישה" שהתברגה מספיק טוב בדעת הקהל כדי להרים אחרות. ועדיין, מדובר בדמות פיקטיבית, עמוד ברשתות החברתיות, שייסד אותו דווקא בחור, בר אלמליח, הומו. ואם כבר הזכרנו קלישאות, אז חייבים לדבר על הסטיגמה שאומרת שמי שהכי מפרגנים ומרימים לנשים מכל הלב הם דווקא גייז. כנראה בגלל שלעומת הגברים הסטרייטים, הם מצליחים בקלות יותר להזדהות עם נשים ולהעריך את מה שהן עושות, ובניגוד לנשים אחרות, הם לא מקנאים בהן, מתחרים בהן או מרגישים מאויימים מהן.

יש קשר בין העובדה שזו דמות פיקטיבית, ושלא עומדת מאחוריה מישהי אמיתית, לבין זה שהיא מצליחה להרים ולפרגן ברמה של מקצוענית. וכן, זה בוודאי גם קשור בעובדה שמי שעומד מאחוריה הוא בחור. השאלה מה מונע מבנות "רגילות", אמיתיות, להיות קצת יותר כמה הפשוטע, הכוונה לנטולות יומרות, כנות, פגומות ולא מתביישות בזה. זו שאלה קלה מאוד, כי כולנו יודעים כמה ביקורת סופגת כל בחורה באשר היא, לא משנה מה היא עושה. את לא מספיק יפה, את לא מספיק רזה, את לא מספיק צעירה, את לא מספיק משכילה ואת לא עושה מספיק כסף, למה אין לך זוגיות ומתי תעשי ילדים כבר. אם בעבר הציפיות מאיתנו היו להיות יפות ולהתחתן, היום זה לא בוטל ורק נוספו על זה עוד ציפיות: להוציא תואר, להרוויח טוב ותוך כדי גם להיות מאושרת. ואין תירוצים יותר, כי הרי אנחנו שוות וכל אחת יכולה לעשות הכל אם רק תרצה.

הפשוטע וכוכבות הפופ בעצם מייצגות שני מודלים מנוגדים. האחד של הבחורה השווה והמצליחנית, והשני של הבחורה שמרשה לעצמה להיות קטנה, פגומה ועייפה. שני המודלים הם בלתי מושגים. אבל המודל של הפשוטע עוד יותר. כי אפילו אם היינו רוצות, לאף אחת בעולם אין את הלגיטימציה להיות הפשוטע. זה אבסורד, כי הרבה מאיתנו הרבה יותר דומות לה מאשר למודל של הקרייריסטית המהממת שכובשת כל פסגה. אבל לסגת, להוריד את הרגל מהגז, ולהיות מרוצות מאיפה שאנחנו זה פשוט לא מקובל. מה שכן מקובל זה להמשיך במרדף האינסופי של ביקורת עצמית ו"התקדמות אישית".
קל להבין גם למה יש תחרותיות דווקא בין העוקבות לבין כוכבות הפופ. גם כאן הרשתות החברתיות הן חלק מהעניין. אנה זק, למי שזוכרת, התחילה את הקריירה שלה במיוזיקלי (השלב הקודם באבולוציה של טיקטוק). הרי גם אנחנו היינו יכולות להצליח כמוה אם רק היו לנו עוד כמה עוקבים. כולנו בקבוצת השווים, וזה מלבה את הקנאה. כשהפופולאריות של כל אחת מאיתנו נמדדת במספרים, וכל אחת היא כוכבת בפוטנציה - כולנו בתחרות. גם זו עם זו וגם עם הכוכבות.

באקלים הזה, ברור למה קשה לנשים לפרגן, ואיך רק דמות פיקטיבית שעומד מאחוריה גבר יכולה להיכנס למשבצת הזאת של הפשוטע. וגם אם בר אלמליח עושה היום עבודה מצויינת בלקדם כוכבות בכל מיני תחומים, זה לא רע, אבל האם אנחנו לא רוצות להפסיק להיות תלויות בפרגון הגברי?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully