יתכן שפוסט הפות עלה בשיחותיי השבוע יותר מכל פוסט שפורסם אי פעם. הכוונה היא כמובן לפוסט שהעלתה מדריכת המיניות לירי אמבר דווי, בו סיפרה בגאווה שחשפה את ואגינתה בפני שלושים גברים על מנת ללמדם, כשירות לציבור הסטרייטים, כל מה שכדאי לדעת על איבר המין הנשי בבואם לחדר המיטות.
"איזו מדהימה, וואו", אמרה לי סיוון, חברה שלי, כשנפגשנו על הבר בסוף אותו שבוע. קצת נבוכתי, כי התגובה שלי הייתה מסויגת מזו, בלשון המעטה. כשנתקלתי לראשונה במשפט, "זו אני, מראה ל 30 גברים את הפות שלי", העיניים שלי התגלגלו אחורה עד שנתנו כיף לטראומות ילדות מודחקות.
אבל סיוון לא נבהלה בכלל. "הגיע הזמן שמישהי תעשה את זה", היא המשיכה. "כן", הסכמתי איתה, כדי לשמר את הטייטל הליברלי שלי, ואחר כך הוספתי, בזהירות: "זה לא נראה לך קצת מוגזם, לחשוף את הפות שלך ל'צרכים לימודיים', מה שנקרא?". "אני לא הייתי עושה את זה", סיוון משכה בכתפיים שלה, "אבל עדיין, איזו מדהימה היא!". "ואם הפוסט היה בהיפוך מגדרי", שאלתי, "עדיין היית לוקחת את זה בכיף?". "לא", ענתה סיוון, אבל לא מהסיבה שחשבתי: "כי זה יהיה פשוט חצוף מצדם לחשוב שצריך ללמד אותנו איך לתפעל את האיבר הדבילי הזה שלהם. מה כבר יש ללמוד?".
תוך כדי השיחה חזרתי אל הפוסט ההוא וקראתי שוב. מוזר, מוזר שזה מפריע לי. דו-ערכיות משונה מאוד. הרי אני עצמי, וסיפרתי על כך בחופשיות, הולכת למסיבות ולמפגשי BDSM, שם לא נדיר למצוא אישה חושפת את איבר מינה לכל וגם לראות פעילות מינית מרובת משתתפים. מעבר לזה, כפי שלמדנו לאחרונה, גם העולם הזה איננו חף מצילוק הנפש.
אז מה העניין, בעצם? למה כאן אני מקבלת את המיניות הפומבית בשוויון נפש, ושם היא מערערת את יסודותיי? מאיפה הפוריטניות? בפוסט ההוא דובר על הסכמה יותר מפעם אחת וכן על הסבר מפורט שניתן לכל אחד מהמשתתפים. כולם ידעו היטב לקראת מה הם באים. ההדרכה המינית איננה כוללת מגע, והמתפשטת יושבת, על פי התמונה, במרחק ניכר מהתלמידים. היא נשמעת מקסימה, למען האמת.
אם כן, מה מפריע לי? אולי זה הפתאומיות שבה הפות הזה קופץ לפנים, על המשפט הראשון, מבלי התראה. אולי זה ריבוי סדנאות הוואגינה שהציף בשנים האחרונות את הפיד שלי, כתל אביבית מן המניין, וקצת שבעתי מזה, קצת עד בחילה, כמו מי שנתקל בפרסומת למקדונלדס אחרי שנה שלמה שבה אכל רק מקנאגטס. תביאו סלט בבקשה. אולי זה מיאוס מעצמי אפילו, מעצמי הצעירה יותר שנשקפת לי מדמותה של אמבר-דווי, שבמשך שנים ישבה על טייטל "הנועזת" ופירסמה סרטוני סקירת אביזרי מין, עד שהנושא הזה יצא מכל החורים, ובלי בדיחות חורים, בבקשה, אין לי כוח לזה. ואולי זה משהו אחר, לגמרי אחר.
פניתי לרופא הסקסולוג ד"ר דניאל דריי כדי להבין מה כל כך הסעיר אותי, אותנו, בפוסט הפות, והאם אנחנו פשוט שמרניים מדי - או שיש סיבה אמיתית לדאגה. ד"ר דריי, מצדו, מסתכל על הסערה בשעשוע. "התגובה הראשונה שלי לפוסט הייתה - מדהים שעדיין ב-2023 אנחנו עדיין מופתעים ושעירום כל כך מרגש אותנו", לדבריו. "למרות השימוש המאסיבי בפורנו, אנחנו עדיין מתלהבים מחצי פטמה שבורחת מבגד ים. וגם, מדהים לחשוב שמה ההבדל בעצם בין מישהי שמדגמנת בעירום, שזה אמנם מרגש אבל מקובל, לבין מי שפותחת את הרגליים שלה מול שלושים גברים? מה ההבדל?".
אני מניחה שדוגמנות בעירום, אם הכוונה למודל-עירום, זו בכל זאת נחשבת עבודה למען מטרה נעלה - אמנות. לפתוח רגליים כדי להסביר על סקס, זה נשמע לנו אחרת. אולי לא-מוצדק.
"אם אנחנו רוצים ללמד על איבר המין הנשי, מלבד הבעיה האתית, להראות מישהי בעירום זו בבירור השיטה הכי טובה. יש פה בליינד ספוט גדול אצל גברים, וגם אצל נשים. אגב, היא הייתה יכולה לבצע מול נשים את אותה פעולה, והיה להן המון מה ללמוד. אני לא בטוח לגבי שלושים גברים, אולי הסבר יותר פרטני יהיה יותר יעיל, אבל לדעתי זה מאוד מאוד יכול לעזור, שיטה נהדרת. אפשר ללמוד גם דרך תמונות, ציורים - אבל אין תחליף למציאות. זה גם לא בדיוק חדש: יש גם קבוצות של טנטרה וקבוצות רוחניות, כל מיני סדנאות שעושים בהן דברים כאלה, שכל אחד מסתכל על איבר המין של השני".
דבריו האחרונים של ד"ר דריי הצליחו לגעת, אולי, בקצה הנושא שמטריד אותי. טנטרה, קבוצות רוחניות, סדנאות מיניות, כל אלה מילים שמדליקות עבורי אזהרת טריגר. אני אוהבת את הדברים ברורים, מוגדרים, בלי מקום לשאלות ופרשנויות. לכן, בין היתר, קסם לי עולם ה-BDSM, אף על פי ששוב, למדנו לאחרונה כי גם שם גבולות נחצים, וכי יש מי שלא מאמינים בהם בכלל. אני כן, אני מאמינה גדולה בגבולות. בתוכם קל לי יותר להשתחרר ולאלתר, במין קצת כמו בסטנדאפ. על כל פנים, ומבלי לבטל או לגרוע במיל מהחוויות האיומות שעברו נשים אחרות, החוויה שלי בעולם השליטה הרגישה על פי רוב בטוחה, ויותר מזה, בהירה. בממשקים המועטים שלי עם עולם המיניות המקודשת, לעומת זאת, חוויתי ערפול גבולות עוכר שלווה. אף פעם לא ממש ברור מה זה: טיפול, לימוד, סקס - מה אנחנו עושים עכשיו? הכל ביחד, אין שחור ולבן, כולנו רקמה אנושית אחת גדולה, עיסתית ודביקה, אלוהימישמור איפה הדלת החוצה.
"נורא הייתי רוצה לחשוב על עצמי כליברלית", אני אומרת לדוקטור, "אבל יש משהו שמטריד אותי בערבוב בין לימוד וטיפול למיניות". "ברור", הוא עונה, "כי יש כל מיני סיפורים על טנטרה של 'לקלף את השכבות' ואז כולם מתפשטים ונוגעים. וקורה שמישהו פתאום מתעורר, ובצדק, כי לא היה מוכן נפשית, וחווה את זה לבסוף כחוויה של אונס. גם זה קיים. לכן צריך לעשות את הדברים האלה עם המון זהירות. לכן אני גם אומר, לשיטה של חשיפת איבר המין יש פוטנציאל בעייתי אתית, אבל מבחינה לימודית, זה יכול לעזור מאוד. גם אצל רופאים, סליחה על ההשוואה, לומדים על גופות".
אני מבקשת לפרק את הבעיה האתית לגורמים. הרי על פניו, אם חוזרים וקוראים את הפוסט אחרי ששתינו כוס מים, הגבולות ברורים ומוגדרים. מצד אחד של החדר - חושפת פות, מהצד השני - תלמידים. המרחק ברור, המרחב ברור. בפוסט הבהרה שפירסמה אמבר-דיווי לאחר מכן, היא מסבירה שלכל מדריכה מתלווה אסיסטנט שדואג לבטחונה האישי, ושתי המדריכות מקבלות אליהן את המשתתפים לאחר שהן מסננות אותם בתהליך קפדני הכולל תשאול בכתב ושיחת טלפון פרטנית. הן לא מענגות את עצמן בזמן ההדגמה ולא מביאות עצמן לגירוי מיני.
אם כך הכל נשמע נקי ומהוגן למדי, אבל ד"ר דריי מזהיר, "תמיד יכולה להתעורר אצל המטופל או המטפל תחושה של ניצול, ואין דרך באמת לדעת מתי התחושה הזו תתעורר". לדבריו, באופן עקרוני ("אני לא אומר ספציפית עליה", הוא מדגיש), אפשר יהיה לטעון שהיא נהנית מהחשיפה בצורה מינית, כך שהפוטנציאל לטשטוש גבולות קיים. "זה הופך את כולנו לקצת פוריטנים מה שאנחנו אומרים פה, אבל אין מה לעשות", לדבריו, "בתחום הטיפול והלימוד חייבים להיות סופר פוריטניים. כי הגלישה לאזורים בעייתיים קורית מאוד בקלות. אבל אין ספק שהקונספט שהיא מציעה הוא קונספט מעניין".
סביב השאלה המגדרית, תשמח סיוון חברתי לשמוע שתשובתו של הדוקטור דומה לשלה. "גם אם גבר היה מראה את הבולבול שלו זה כנראה היה מעניין, אבל אצל האישה, כל המערכות מוסתרות", הוא מסביר, ומי שלא שמע את ד"ר דריי אומר בולבול במבטא צרפתי, לא יודע מה הוא מפסיד. "איבר המין של האישה הוא מיוחד: רוב הזמן סגור, יש שפתיים גדולות שמכסות את הקטנות - ופתאום הכל פתוח. ואז אתה מגלה שעדיין אתה לא רואה הרבה", הוא צוחק. "הרי רואים חלק קטן מהדגדגן, 3% ממנו, וכל השאר בפנים. לא רואים מאיפה יוצא הפיפי, כי לא רואים את הפתח של השופכה. לא רואים את החור של הנרתיק, כי הוא לא חור באמת, אז גם שם לא רואים באמת - אלא רק רואים שאתה ליד הדבר האמיתי. אז כאן בעצם מתחילה בעיה נוספת".
השיח על גבולות ההדרכה והטיפול מוביל אותנו להרהר במקצוע הסרוגייט, בו נשים משמשות כמעין בנות זוג חלופיות, למשך תקופה מוגבלת בזמן, עבור גברים שמתקשים לקיים מערכות יחסים רומנטיות ומיניות עם נשים. כחלק מהיותן "בנות זוג" הן גם מקיימות יחסי מין עם המטופלים, מה שגורר ביקורת רבה כלפי השיטה. בעיניי רבים, נשות הסרוגייט הן הלכה למעשה נערות ליווי. ד"ר דריי מצדו התנגד לשיטה נחרצות בבואו לארץ, אי אז בשלהי שנות התשעים, אז לדבריו זכתה השיטה לפופולאריות רבה. "אני תמיד אומר, אני מעדיף ללמד מישהו שישכב עם מישהי אחרת מבלי לשלם לה או לו כסף, לכן בקליניקה שלי אני לא משתמש בסרוגייט", לדבריו. "מצד שני אני אומר, אנחנו גם ככה מדינה מאוד פוריטנית, אז מי אני שאגיד 'אל תעשו'. אף על פי שזה קצת בעייתי בעיניי".
מאיה (שם בדוי) עובדת כסרוגייט מעל לעשור, במסגרת המרכז לטיפול מיני של רונית אלוני, החלוץ בתחום הסרוגייט בארץ ולדברי של אלוני גם היחידי שעוסק בתחום על פי כללי האתיקה העולמיים. גם היא נתקלה בפוסט המדובר, ולדבריה, התפעלה עמוקות מהאומץ והחדשנות. "ולמרות שזה מאוד חיובי בעיניי", היא מסייגת, "אני מסכימה עם הקולות שאומרים שזה מוקדם מדי, גדול מדי על המדינה השמרנית שלנו".
תסבירי.
"בארץ יש השפעה חזקה של הדת, גם על אנשים חילוניים לגמרי שלא יודו בזה. הטאבו על המיניות מגיע משם. אנחנו תקועים קצת, ולדעתי זה לא הולך להשתפר, אם כבר להיפך. אני חושבת שהיא הייתה יכולה לעשות את זה באופן עדין וקל יותר לעיכול מבחינת איך שהיא תקשרה את זה לעולם החיצון, למרות שהסדנה עצמה נשמעת מדהים. הדבר עצמו הוא בעיניי קדוש".
למה קדוש?
"בואי נאמר שבמקום שבו אני נמצאת, אני רואה כמה סבל אנשים חווים מהריחוק שיש לנו ממיניות ומשטיפת המוח שאנחנו עוברים סביב זה. אומרים לנו שזה דוחה ומגעיל. וזה מוזר, כי כולנו אוהבים סקס, נכון? אבל הדבר הראשון שאומרים לנו כשתופסים אותנו נוגעים בעצמנו, זה שזה מלוכלך ולא יפה ואיכס. ואני חושבת, איזה עולם מדהים היה לנו בלי כל הרעל הזה מסביב. מעבר לזה, חוסר השוויון בין המינים לדעתי יוצר היום הרבה בעיות במיניות בין גברים ונשים. אם לנשים הייתה הלגיטימציה להיות מיניות יותר, לגברים היה פחות עול על הגב - ליזום, לעשות ולרדוף. בעולם יותר סימטרי והדדי הייתה גם פחות אלימות".
אני בטוחה שיש הרבה הרמות גבה כלפייך, אבל לא רק מתוך שמרנות. יש גם חשש אמיתי לניצול.
"אני באה לעבודה הזו מתוך אהבה אליה. אני לא מרגישה שמשלמים לי על אקטים כאלה ואחרים, אלא על הזמן שלי, ואני כמובן בוחרת אם לקחת מטופל או לא. ומה שלירי עושה, להבדיל, אין שם מגע. היא גם לא נוגעת בעצמה, היא רק מראה איך נראים הדברים, אז אני לא רואה איך יכול להיות פה ניצול. היו אנשים שהגיבו לה שזה מסוכן בשבילה, אבל אני חושבת שזה סתם תירוץ לכעוס".
מה, כמו האנשים של "את שמנה וזה לא בריא"?
"בדיוק".
ד"ר רונית אלוני, מנהלת המרכז הטיפולי שבו עובדת מאיה, המהווה חלק ממרפאת "אישי" לטיפול מיני וזוגי בשכונת נאות אפקה בתל אביב, חושפת כי טל איזק, שותפתה של אמבר-דיווי לפרויקט, היא סטודנטית שלה בקורס "מין, מיניות ומה שבניהם", באוניברסיטת ת"א. "ברגע הראשון שראיתי את הפוסט, הייתי קצת בשוק", מודה המטפלת המוסמכת. "קראתי אותן ואת התגובות, ולאט לאט התגבשתי עם זה". ומהי דעתה המגובשת? ובכן, כיאה למרצה, התשובה של ד"ר אלוני חובקת עולם ומתחילה בתרבויות רחוקות.
"ככל שאני מעמיקה בזה, אני רואה שהתרבות היא ההשפעה העיקרית על מיניות האדם: המגבלות שהתרבות משיתה עלינו או מה שהיא מרשה לנו", טוענת ד"ר אלוני. במסגרת מחקרה, למדה גם על תרבויות מטירליניות, בהן נשים מהוות את מרכז החברה. שם, לדבריה, נראה אצל נשים מיניות בצורה האותנטית שלה ופחות מהמיניות שמטרתה לרצות גברים. "כשמדברים מהכיוון הזה אנחנו מסתכלים על מיניות נשית באופן לגמרי אחר ממה שאנחנו מכירים אותה בתרבות המערבית, שמטרתה היא בעיקר לסיפוק מיני, כחלק מהחוזה הזוגי", היא חותמת.
יש לזה מגוון משמעויות. אחת מהן היא שמיניות בחברות מטירליניות איננה משמשת רק ליחסי מין. קחו רגע לעכל את המשפט הזה. למשל באי ג'אווה שבאינדונזיה, נשים מנהלות טקסי שירה ומיניות בשם warangana, שמטרתם לתרגל את יכולת האיפוק של גברים. "הנשים שרות ומתלבשות באופן פתייני, לא במובן שאנחנו חושבים", לדברי ד"ר אלוני. "הכל סקסי - המילים, התנועות. והגברים שמקשיבים. המטרה שלהם להקשיב ולא להתפתות, ומי שמתפתה הופך להיות מגוחך על ידי החברה, ומי שמתאפק זוכה בתהילה. זה משרת את החברה במובן הזה שכאשר מתרגלים איפוק החברה פחות אלימה".
רגע לפני שאני תוהה בקול רם איך זה מתקשר לנושא שלנו, סוגרת ד"ר אלוני את המעגל, ואומרת, "על הקונטקסט הזה אני רוצה לראות את הסדנה הזו". פתאום הרעיונות מתחילים להתחבר לי, ואני מתחילה לרדת לסוף דעתה. "יש פה שתי נשים שמגייסות את המיניות הביולוגית שלהן, ויש פה 30 גברים שלומדים על מיניות נשית, לומדים, מקשיבים, רואים שואלים", היא ממשיכה. "יש סוג של ריחוק שנשמר, ותהליך של הבניה חברתית מכבדת, שמלמדת אנשים לראות את האחר ולא רק את עצמם. במובן הזה אני נותנת להן לקרדיט. הן שתי נשות מקצוע שעברו תהליך של למידה ולקחו את התהליך למקום הזה".
ללמד איפוק והקשבה, את זה אני מבינה. אבל למה בעצם חשוב בעינייך להדגים על האיבר עצמו, ולא להסתפק למשל בדגם?
"גוף החי הוא חוויה שונה מבובה או ממודל, כמה שהוא יהיה קרוב למציאות. היום הלמידה של גברים היא בעיקר דרך הפורנו, וזה לא קרוב למציאות בשיט. אז פה יש משהו שהוא אמיתי. בצבע, בצורה, במרקם, בברק. הם רואים איבר לא מהודק, לא מאופר, לא בפוטושופ. פורנו כולם רואים, וזה זבל. כאן את רואה שתי נשים שעושות משהו ברגישות, במחשבה, בתהליך. למה עדיף לראות מעוות ומהונדס? אנחנו דו פרצופיים, עם דאבל סטנדרט".
גם את הזדעזעת בהתחלה. למה?
"ברגע הראשון את בשוק - זה מזכיר יותר סצנת ניצול מיני מאשר סצנה לימודית. אבל כשחושבים על זה רגע, אז אפשר לצאת מהשבלונות שלנו ומהתגובות הראשוניות ולהסתכל על זה באופן עמוק יותר וחושב יותר ולצאת מהטבואים שאנחנו חושבים בתוכם. וזה כנראה לא מתאים לכל הגברים, אבל לפחות לחלקם זה יסדר את הראש באופן מאוד חיובי".