השבוע החולף היה שבוע עמוס ציצים במרחב הציבורי. לא אצלנו, כמובן. אצלנו, הציצים גם מכוסים וגם נחשבים למיעוט, למרות שאנחנו מהוות 51% מהאוכלוסייה. אבל בעולם - חגיגה. זה התחיל בטקס האוסקר, או יותר נכון באפטר פארטי של ואניטי פייר, שבה נצפו הרבה לוקים ומעט בד, ובראשם החצאית וטופ הנוצה שלבשה השחקנית האנטר שייפר. זה המשיך בטקס פרסי המוזיקה של קנדה, שבו התפרצה לבמה אקטיביסטית חשופת חזה בזמן נאום הזכייה של אבריל לאבין, אבל השיא הגיע מברלין, שם הוחלט בשבוע שעבר לאשר לנשים לשחות בבריכות השחייה העירוניות עם פלג גוף עליון חשוף, ממש כמו גברים.
ההחלטה התקבלה על ידי מנהלת הבריכות הציבוריות בעיר, אחרי שאישה שלא הורשתה לשחות בבריכה בעיר בחזה חשוף, הגישה תלונה ללשכת היועץ המשפטי של הסנאט. מטעם הלשכה נמסר: "לשכת היועמ"ש מברכת על ההחלטה, משום שהיא מציגה שוויון זכויות לכל תושבי ברלין, בין אם הם גברים, נשים או א-בינאריים". מילים שכאילו יצאו מבית הנבחרים שלנו, אה?
בלילה בוכים, בבוקר מכסים: אדיר מזרחי עם איפור יומיומי לגבר
קריוקי האימים: מיש-מש מוזר בין רופא רגיש ומופנם - לתותית
"אני כל כך לוהט שזה נטל. נשים משליכות את עצמן עליי ואין לי זמן לזה"
טוב, מה אני משחקת אותה מתקדמת ונאורה, מבקרת את השמרנות של נבחרי העם. אם להיות כנה - המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשראיתי את הפרסום על ההחלטה הזאת הייתה: די, נו, זה מוגזם. אני מבינה את ההיגיון, אבל זה פשוט מוזר לי מדי. ואני עוד מחשיבה את עצמי לאדם ליברלי.
בעודי מנסה ליישב את הסתירה הפנימית ביני לבין עצמי ולהבין אם מדובר ב"טירלול פרוגרסיבי" או שאני פשוט הרבה יותר שמרנית ממה שאני רוצה לחשוב, מסתבר שבינתיים, בברלין עצמה, העיר שבה עברה ההחלטה ושלתושביה זה באמת נוגע - מגיבים לידיעה בשוויון נפש די מוחלט.
"ראיתי את הידיעה על זה בחצי עין", סיפרה לי נירית, ישראלית במקור, בת 44, שחיה בברלין כבר 17 שנה. "זה נון אישיו פה. גם ככה אם את הולכת לאגם את יכולה להיות טופלס ואין עם זה שום בעיה, וממילא אף אחד כמעט לא הולך לבריכה. עושים את זה רק בחורף וגם אז - הרבה פעמים זה בתוך סאונה שמלכתחילה את יכולה להיכנס אליה רק בעירום".
טוב, זה הרי ידוע שדין טופלס באירופה הוא לא דין טופלס בישראל, ועוד בברלין - עיר שעם סצנת המועדונים וחיי הלילה שלה, מה זה שדיים חשופים בבריכה. אבל האדישות להחלטה המדוברת לא מגיעה בגלל סצנת מין אזוטרית שקורצת לתיירים. למעשה, זה בכלל לא קשור למין.
"התרבות בברלין מאוד מושפעת ממזרח גרמניה, שבה הייתה נהוגה תרבות הגוף החופשי - FKK. זה משהו מאוד בסיסי שמדבר על קבלה של הגוף, ומתייחס לעירום בצורה מאוד טבעית", מסבירה נירית. "מעבר לזה שלהשתזף טופלס זה מאוד מקובל, תמיד יש חופים שנקראים "אזור חופשי מטקסטיל" שאפשר להיות בהם בעירום מלא, ואת יכולה ללכת לאגם ולראות משפחות שלמות ערומות על המים, לפחות עד גיל מסוים. אפילו לא משתמשים פה בהגדרה של נודיזם כי זה לא נודיזם, זאת פשוט התרבות. זה ממש בילוי נורמלי כאן, ללכת נגיד לאגם או לסאונה עם חברים או עם קולגות לעבודה, ולראות אותם ערומים. ועוד דבר מעניין זה שכשהגרמנים הולכים לחוף ורוצים להחליף בגדים - הם פשוט מסתובבים רגע, מתפשטים, מחליפים בגדים ויאללה, הולכים. אין שום עניין".
באמת אין שום עניין? זה לא מביך לראות זרים ערומים או לשבת בעירום עם חברים?
"תראי, אני זוכרת שבפעמים הראשונות זה היה לי מוזר נורא, אבל כאן הם גדלים וחיים ככה. לסאונה, למשל, את בכלל לא יכולה להיכנס בלי להוריד בגדים, זה נחשב לא הגייני. הן רובן מעורבות, גברים ונשים, ואף אחד לא עושה מזה ביג דיל. אז אולי לא תלכי עם כל חבר או עם כל קולגה, ואולי פשוט תשבו כל אחד בפינה שלו ותקשקשו כזה מרחוק, בלי להרגיש צורך להסתכל יותר מדי אחד על השני".
לא יכול להיות שלא מסתכלים.
"מסתכלים, בטח שמסתכלים. אבל בצורה מכבדת, לא מעליבה ולא מזלזלת. את כאילו רואה, אבל את לא מסתכלת. או שאת מסתכלת אבל לא רואה, אני לא יודעת איך לקרוא לזה. מעולם לא נתקלתי בהתנהגות לא הולמת מצד גבר. ובכלל, הסיטואציה במקומות האלה היא לא מינית. העירום, כשלעצמו, הוא לא מיני. הוא משהו אינטימי, הוא משהו רגשי, אבל מיני? לא. מה שמיני זה ההקשר של העירום, מה שעובר לך בראש, איך גדלת וחונכת ואיך הסוציאליזציה שלך גרמה לך לחשוב על העירום. מי שרואה עירום בכל סיטואציה, כמיני - זו בעיה".
אני מודה, זה כמעט בלתי נתפס עבורי לדמיין כזאת פתיחות וטבעיות בכל הנוגע לגוף ולעירום במרחב הציבורי, ובינינו - מה רע לנו עם איך שהדברים נראים אצלנו היום. כלומר, חוץ ממה שרע באיך שהדברים נראים אצלנו היום. אולי לא היה מזיק לנו לאמץ קצת מהפתיחות הזאת, בייחוד כיוון שהיא מגיעה עם כמה "תופעות לוואי" חיוביות.
הראשונה קשורה לתחושת הביטחון האישי במרחב הציבורי, או במילים אחרות - לעובדה שלדבריה של נירית, אין כמעט תופעה של מציצנות ברחוב הברלינאי. "יצא לי לחשוב לא מעט על זה שבארץ הייתה תקופה שהיו מלא מציצנים בתל אביב לדירות בקומות קרקע, ופה זה לא קיים", היא אומרת. "אני לא יודעת אפילו איך אומרים מציצן בגרמנית. כי בתכל'ס, אתה לא צריך להיות פה מציצן. אתה יכול ללכת לאגם בקיץ או אפילו סתם לפארק ויש שם אנשים שמשתזפים בעירום, נשים בלי חזייה. זה פשוט שם. אז סף הגירוי פה הוא אחר".
יש מי שיגידו, בלי שמות, שככל שסף הגירוי גבוה יותר, כך יהיו יותר סטיות.
"מה זה סטיות? האנשים פה הרבה יותר פתוחים מבארץ. זה מאה אחוז. אין מה לדבר. זה גם כי הם גדלים ככה וגם כי אין פה את תחושת הקולקטיב שיש בארץ. הגרמנים מאוד אינדיבידואלים, הם מפחדים מקולקטיב. יש לזה גם חסרונות, הם מאוד קרים, מרוחקים, מאוד שונים מאיתנו. אבל כשאת מגיעה לפה, כל המוסכמות שיש לך כישראלית נשברות. אין מוסכמות פה. יש 20 דרכים להיות בזוגיות, 20 דרכים ללכת לבריכה. כל דבר לגופו ואי אפשר לעשות הכללות. אף אחד לא מכתיב לך מה לחשוב, מתי להתחתן, עם מי לשכב לישון בלילה. אין את השכנה שמסתכלת לך ואין את האמא והאבא שמתקשרים ושואלים מתי תתחתני כבר, אנחנו רוצים נכדים. זה לא מקובל לשאול שאלות כאלה במשפחה גרמנית. הכל פה נורא אינדיבידואלי".
האינדיבידואליות הזאת היא מה שמאפשר את "תופעת הלוואי" החיובית השנייה, שקשה לי שלא לעשות את ההקשר לאקלים הנוכחי ברחוב הישראלי ולקוות שיום אחד נצליח לאמץ לפחות אותה - הגישה של "חיה ותן לחיות".
"את יודעת", מספרת נירית, "לפעמים אני הולכת לסאונות המעורבות ויש תמיד ישראלים שיושבים בצד ונותנים ציון לכל אישה שעוברת על התחת ועל הציצי ועל הצלוליטיס. אני בדרך כלל עונה להם, כי הם חצופים בצורה לא נורמלית ובטוחים שאף אחד לא מבין. לא מתנהגים ככה פה. יש פה משהו מאוד יפה באיך שמתייחסים לעירום, מין משהו מאוד בסיסי בקבלה של הגוף, שמאפשר לכל אחד לקבל את עצמו. את רואה אנשים מכל הגדלים ובכל הצורות והכל סבבה. אף אחד לא בוהה בהם, אף אחד לא נותן להם תעודת הערכה על איך הם נראים או לא נראים, הם פשוט נהנים מהחוף או מהסאונה, בלי בגדים. יש פה משהו מאוד פתוח אבל גם מאוד לא פולשני. תעשי מה שאת רוצה, תעופי על עצמך, הכל בסדר. שכל אחד יעשה ויהיה מה שמתאים לו, כל עוד הוא מכבד ולא פוגע באחר".