מתוך הפגנת תומכי הרפורמה התבלטה תמונה אחת שהציתה דיון סוער ומתגלגל, הלא היא תמונת המפגינה הדתייה הצעירה הנושאת את השלט: "אנחנו בנות של מלך! שפחה אחותכן". לקינוח המנה המקסימה הזו, הוסיפה בקטן, "והבג"ץ דופק". לדברי אתר "סרוגים", "אנשי השמאל הזדעזעו מהתוכן", אבל דווקא זעזוע, זעזוע לא ראיתי. ראיתי עייפות גדולה. הרי איך אפשר להזדעזע מההתנשאות הכה מוכרת וידועה של דתיים על חילוניים? היא מזעזעת בערך כמו ההתנשאות החילונית על דתיים, כלומר, לא מזעזעת כלל. כך אנחנו חיים עשורים. אין זעזוע, רק פחד עמוק ומוצדק מפני הפיכה שמרנית-דתית בישראל.
"חבל שאת לא כנה": העוקבים יוצאים על ויקטוריה בקהאם
אין ניילון נצמד גדול מספיק בעולם: תנוחות שמתאימות לסקס במטוס
רק פאן וכיף? הלוואי. מאחורי הפרידה מרסקת הלב של ניר ויובל
וזה, אולי, מה שנשים רבות לא מבינות במיצג השפחות: הוא לא לועג לנשים דתיות, למעשה הוא לא אומר עליהן דבר. הוא מרפרר לסדרת טלוויזיה דיסטופית על עלייה של משטר דתי, שמרני ודכאני, כדי להתריע מפני הקיצון המר שישראל עלולה להגיע אליו באם תהפוך למדינת הלכה, כיוון שאליו גורמים בממשלה אכן מושכים אליו ובגלוי. המחאה של "בונות אלטרנטיבה" איננה נגד נשים דתיות, וגם לא המחאה שלי - אין לנו כל בעיה עם מי שבוחרים ובוחרות באורח חיים דתי, כל עוד איננו נכפה עלינו. המחאה היא נגד נציגי ציבור. אותם נציגי ציבור שמאמינים שאישה תפקידה לייצר ילדים ותו לא, שמדירים נשים ממפלגותיהן, שממנים ראש מועצת כלכלה מיזוגן, שמאיימים להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים ומקדמים חוקים שמאפשרים אפלייה. לא כזו היא המחאה של עומר דהן, הצעירה מאחורי השלט, שבחרה שלא להתנגח בנציגי ציבור אלא באזרחיות אחרות - דווקא אלה שנאבקות על זכויות נשים.
לדויד ליפשיץ, תסריטאי שביקר אותה על תמיכה במפלגות מדירות נשים, השיבה בטיעון ההסגברה. "הכי פמיניסטי זה להגדיר לאישה במי לתמוך ולהסגביר לה כמה היא מדוכאת", כתבה. כמה נוח לזלזל במאבק הפמיניסטי ביום, ואילו בלילה - להיעלב שאומרים לך שאת לא כזו. כמה נוח להשאיל ולברור לך מושגים מעולם הפמיניזם המודרני על פי התאמה אישית ולזרוק את היתר לפח. באיזה עולם מוזר אנו חיים, באמת. נשים נלחמות על זכותן הפמיניסטית להדיר נשים, ואזרחים סוג ב' ביום הן בנות של מלך בלילה. ליפשיץ מסגביר, כנראה, אז אגיד כאישה:
גברת עומר דהן, לא מעניין אותי כהוא זה איך את בוחרת לחיות. באמת שלא. אני מאמינה באופן מלא ב"חיה ותן לחיות", ועל כן, אשמח מאוד אם יחזירו לי באותו מטבע. אודה מאוד למדינה אם תוציא את ידיה מהצלחת שלי, מיחסי האישות שלי ומהרגלי הבילוי שלי בסופי שבוע ובחגים, ושהמפלגות שאת תומכת בהן יפסיקו להגיד לי מה תפקידיי המסורתיים. על כך המחאה שלי ושל נשות "בונות אלטרנטיבה". היא לא נגדך, היא בעדנו. היא גם בעבורך, אך קודם כל, בעבור אותן נשים שלא מעוניינות לקבל על עצמן ערכים פטריארכלים. נשים כמוני, שלא רוצות להיות "בנות של מלך". שלא רוצות להיות כלום של אף אחד.
השלט של דהן עורר סערה כי הוא מבטא במדויק את אי-ההבנה המוחלט לפחדים החילוניים, שנתפסים כשנאת דתיים נטולת הקשר וטעם. לא יודעת למה זה, אגב. דתיים מתנשאים על חילוניים בדיוק כמו חילוניים על דתיים, כאמור, ולמרות זאת, ביקורת חילונית ממוסגרת כ"שנאת חינם". אבל מתחת לסרקזם ולזעם, יש פחד אמיתי, פחד עמוק, אותו פחד שעומד בלב מצעד השפחות. מבלי להתכוון, בדיוק על הפחד הזה השלט הויראלי מנגן, כשהוא מבשר לנו על אוטוקרטיה מלוכנית מתקרבת, בה איננו נשים העומדות בפני עצמנו עוד, אלא בנות-של. רק חסר היה לחבר את המילים "שלמלך" כדי שהאירוניה תשלים סיבוב ירח מלא.
השימוש דווקא במושג "בת של מלך", חסר את המשכו - "כבודה פנימה", מושג מצמצם ומקטין נשים בבסיסו, הלקוח מאותה תקופה שהכשירה שימוש בשפחות, כאנטיתזה למושג "שפחה". המילה "מלכה", כמובן, לא באה בחשבון, וגם לא "בת מלכה", כי בשפה שלנו, אם אתם בן או בת של מישהי, יש לה מקצוע מאוד ספציפי, ובואו נאמר שזה לא עורכת-דין. שאיפת השאיפות שהז'רגון היהודי מייעד לך, הוא להיות הבת של גבר כל הגברים שבשמיים. זה לא סתם, שהביטוי מדמה את אלוהים למלך, ולא, נאמר, למלכה. אלוהים משווה למלך מפני שמלך כתב אותו ומפני שגברים כתבו את ההיסטוריה. באותם ימים, אגב, בנות של מלך כפופות באופן מלא לרצון אביהן, ונסחרות על פי צרכיו הפוליטיים, כך שבמושגים מודרניים, גם הן שפחות. אולי שפחות יוקרה. כך, בטעות, שלט שאמור היה לייצר הנגדה, רק חיזק את טענתן של "השפחות": זה מה שמחכה לנו אחרי הרפורמה, אומר לנו השלט, להיות "בת מלך". הגשמת סיוטיה של האישה החילונית המודרנית.
רבות חשבתי, במהלך הטור הזה, איך לנמק את עמדתי נגד מחאת בנות-המלך, מבלי לפגוע בנושאת השלט באופן אישי. קשה שלא להיכנס לדיון אישי סביב שלט אישי כל כך, שמציב את הדימוי העצמי של המוחה כטיעון פוליטי. כמעט בלתי אפשרי לענות לו מבלי לפגוע, במידה כזו או אחרת, ברגשותיה כלפי זהותה. לכן אגדיש ואומר: אין לי כל טענות כלפי הדרך שבה הסטודנטית הצעירה עומר דהן בוחרת לחיות את חייה. יתכן שמדובר בבחורה מקסימה וטובת לב שאף מרווה את צמאונם של חתולים בימי הקיץ החמים. אמונותיה לא רלוונטיות לי ולא נוגעות אליי, עד שהן פולשות לחיי ומצדיקות את הפולשין לחיי, ואל מול זה, מצטערת - אין בי טיפת הכלה ליברלית.