כבר זמן מה שאני יודעת שאני הולכת לכתוב על גיל המעבר. אני חושבת שזה חשוב שאני אכתוב על זה, כי אף אחד אחר הרי לא יכתוב על זה. ונראה לי שהגיע הזמן שיתחילו לדבר על זה, טכנית כדי שמישהי כמוני שמגיעה לגיל מסוים ומתחילה להרגיש דברים מוזרים תוכל לדעת שזה קורה, לקרוא לזה בשם, ולטפל בעניין. אמנם אי אפשר לרפא את זה, אבל אפשר להתמודד, ואפילו בסבבה, אם רק נותנים לך את הכלים.
דווקא אני הגעתי מוכנה יחסית לאירוע, כי קרה לי פעמיים בחיים שחוויתי גלי חום לתקופה ארוכה יחסית, של חודשיים שלושה. פעם ראשונה בגיל 31, ופעם אחת בגיל 41 (כל עשור, אם חושבים על זה). אמנם גם לפני מחזור יש גלי חום, ובהריון, אבל אף אחת לא ממש עושה מזה עניין כשזה נמשך יומיים. במקרה שלי התקופות האלה נמשכו מספיק זמן כדי שזה יהפוך מטריד ויגרום לי ללכת לבדיקות. בגיל 31 בכלל לא בדקו אותי, רק אמרו לי את המילים "הפרעה הורמונלית - יעבור. אפילו לא הוצע לי טיפול. בסוף הלכתי לדיקור סיני (על חשבוני כמובן) וזה באמת עזר. בפעם השנייה שזה קרה, כבר התייחסו אלי יותר ברצינות. עשו לי פרופיל הורמונלי, וגילו שיש לי רמות נמוכות או גבוהות של משהו, אבל זה עבר בבדיקות הבאות, וגם גלי החום עברו.
התאומות הלסביות שחיות ביחד מגיל 0 - ובנות הזוג גרות איתן
לא חרמנית - "חשקנית": קורס השדיים שמלמד נשים לעוף על עצמן
לא ככה, טמבל: ארבעה טיפים שיעזרו לכם להתחיל עם עדן פינס
את יודעת שאת מלכה כשמאוברול ב-30 שקל הגעת לטירה בדובאי
עוד עשור עבר, והנה, זה באמת מתחיל עכשיו - נדמה לי. עוד לא הלכתי לוודא. בנתיים התחלתי לחפש מידע על גיל המעבר כדי לנסות להבין מה זה, איך מזהים את זה, האם הסימפטומים של זה ייחודיים או שאפשר להתבלבל, ומה אתם יודעים? לא מצאתי כלום. מלבד מאמרים טכניים, חצי רפואיים ומאד מאד עניים במידע, כתובים ברמת הברושור שלוקחים בקופ"ח מהקיר השקוף הזה. יסלחו לי כל מדורי הבריאות בעולם, אבל היעדר המידע הוא מביך.
הייתי בהלם. לא היה ברור לי איך כמעט אין מידע על תקופה בחיים של כל אישה בעולם, אמנם טבעית, אבל כזו שמצריכה התמודדות לא פשוטה בכמה אספקטים של היום יום, שלא לדבר על הרבדים של הנפש, הרגש, והדימוי העצמי. איך יכול להיות שאף אחד לא טורח להתעמק, שכל המידע נשאר ברמה השטחית וניסוחים סתומים כמו "תופעות הורמונליות שונות יכולות להיגרם עקב פוסט טראומה מינית, וטראומות פיזיות (הפלות, למשל), בגילאים שונים, ולאירועים הללו יש פרשנויות שונות בכל שלב בחיי נשים".
סיריילי? מה אנחנו אמורות לעשות עם משפט כזה, ומי היא האישה שלא עברה טראומה מסוג כזה או אחר - שתצביע. מוטל עלינו להסביר לעצמנו לבד את ההבדלים בין מחזור שמדלג בגיל 20, לבין בעיה הורמונלית שחייבים לבדוק ולאזן כי הזנחה שלה יכולה לפגוע בגוף? האם כל מה שידוע לרפואת הנשים הוא שיש דבר כזה "וסת", יש דבר כזה "הריון" עד ש"אין וסת" - ושום דבר מכל אלה לא דורש עיון נוסף? למה? כי "בעצב תלדי בנים"?
אז מחזור זה טבעי, אם הוא ארוך יתנו לך גלולות. אם הוא מדלג לך זה גם טבעי, יחליפו לך גלולות, אם המחזור שלך קשה ואת משוגעת לגמרי, זה טבעי, ויחליפו לך גלולות, ואם את מתה מכאבים כל חודש זה טבעי, ו-נחשו מה - יחליפו לך גלולות. וזה ממשיך. גם הריון "זה לא מחלה" אבל חלק מהנשים ליטרלי חוות תשעה חדשים מגוון תופעות שמרגישות לגמרי כמו מחלות - יש לי חברה שלא יכלה לבלוע את הרוק של עצמה במשך תשעת חודשי ההריון, וחייתה בתוך סיוט של דיכאון משולב בוירוס הקאות שנמשך שנה ואף אחד לא ידע איך לעזור לה. הם בטח היו מחליפים לה גלולות, אבל עדיין לא המציאו את הגלולות שלוקחים כדי לא להקיא בהריון, כי זה, ובכן "טבעי".
נראה לכם הגיוני, שאת הדבר הזה שכל כך מעודדים אותנו לעשות - ה"ייעוד" שלנו, אף אחד לא טרח לחקור מספיק בכדי למצוא דרך להקל על מליוני המכאובים ואי הנוחות שלנו בזמן הזה? כי זה "טבעי"? גם סרטן זה טבעי, גם שלשול, וגם זיהומים בשיניים. אז אנחנו לא מתאמצים למצוא להם פתרונות? מישהי יודעת מתי מתחיל גיל המעבר? כמה זמן הוא נמשך? מה קורה לנו בתקופה הזאת? מה צריך לקחת, מה מסוכן? מישהי בכלל הצליחה אי פעם לקבוע תור ל"אנדוקרינולוג"? כי אני עדיין לא.
מישהי חייבת לדבר על גיל המעבר. מעבר למידע החשוב שאפילו לרפואה אין מספיק ממנו, נראה לי שהגיע הזמן לשחרר מהכל. לקח הרבה זמן עד שכל זה התאפשר, ועדיין יש בעולם הנשי, דברים שלא מדברים עליהם, ולא בגלל שהם לא נעימים לשמיעה - עם זה אין לנו בעיה - אלא בגלל הרעה החולה שנקיה רבים מספור - בושה.
מקור הבושה בנוגע לגוף הנשי הוא קדום מאד. מאות שנים הרגילו אותנו לצמצם נוכחות עד כמה שאפשר, לשלב רגליים, להיות חמודה, לסתום את הפה, להכיל, ולהרגיש לא בנוח לתפוס מקום בעולם הזה. זה הגיע לכדי כך שאנחנו מסתירות דברים שאין איתם אפילו בעיה - אסתטית, או בכלל. אפילו בין חברות מתקיים קשר של שתיקה סביב הנושא. נשים מתביישות בזה כמו שהיו פעם מתביישות להגיד בנות כמה הן, וכמו שעד היום חלקן מתביישות להודות שעשו חומצה היאלרונית מתחת לעיניים, ולא סתם "ישנו טוב". ממש חבורה של מטומטמות, בחיי.
מישהי חייבת לפרוץ את המחסום המטופש הזה, ובאין זמיר, גם התחת זמיר - למרות שרק התחלתי להיכנס לנושא ואני לא באמת יכולה להועיל לכן, אין גם אף אחד אחר שיכתוב על זה בגוף ראשון, ישאל שאלות ויחקור את הנושא, כי הבעיה עם כל הקטע של הבושה היא שתחתיה תמיד קבורה עוד בושה. את מתביישת במשהו, ואז מתביישת שאת מתביישת, וככה זה ממשיך עד שאת עושה עם עצמך תהליך אמיץ, או עד שהגוף שלך מייצר התקפי חרדה ולא משאיר לך ברירה, אלא לעבור תהליך אמיץ. בכל מקרה צריך לעבור את זה, ואחרי שכבר התביישתי במוצא שלי והבנתי מה ההשלכות הנפשיות המזיקות והבלתי הפיכות של הסתרה וסודות, החלטתי שאין ברירה. מה גם שאישית אני בזבזתי את מאגרי הבושה שלי לגלגול הזה - עשיתי את זה כל כך הרבה שהנשמה שלי פיתחה גאג-ריפלקס לתחושה.
אנחנו חיות בעולם מטורלל, באמת. באיזה קטע משהו טבעי שקורה לכל אישה הוא סוד מביך? נראה לכם שגברים נבוכים מזה שהביצים שלהם מגיעות לברכיים ושערות גדלות להם מהאוזניים? נראה לכן שהם מרגישים לא בנוח להסתובב ערומים ליד בת הזוג שלהם אם השמינו כמה קילו? מה פתאום?? גם אם היא דוגמנית על והם גמדי גינה, הם מרגישים בנוח עם עצמם וחיים בהשלמה עם פגמיהם בעוד אנחנו מורטות כל שערה, מרדדות כל קפל גוף, ובעירום יושבות רק ממש ממש ישר, ועם ידיים למעלה כי הציצים נראים יותר מורמים ככה. איכשהו גרמו לנו לחיות במציאות שבה לנשים לא להיראות טוב זה פשע שדינו מוות, שההתבגרות היא אשמתנו - וגיל המעבר הוא בכלל כישלון אישי של כל אחת, ואין בכלל מה לדבר.
נראה כאילו העולם לא מחפש פתרון או הקלות (חוץ מגלולות) עבורינו - ומתקיימת הנחת בסיס שמשום מה מקובלת עלינו, שכשזה קורה, זה ה'קיו' שלך שנגמרה ההצגה והולכים הביתה. את מצופה לסגת לאחור, ולהשלים עם כל התופעות המאמללות, כאילו אנחנו בתקופה הויקטוריאנית.
את לא במצב להשריץ יותר ילדים? אז סתמי. אל תתלונני, תשמיני בשקט מאחורי איזה וילון מעופש, שלא נראה אותך, יצור בלתי נחשק שכמוך, ותאכילי חתולים עד שתמותי.
אז יש לי משהו להגיד על זה. ת-מ-ו-ת-ו אתם.
אין סיכוי שאני אסתובב בתחושה לא נוחה בעולם, אשלים עם סבל של שנים ותופעות משונות ומביכות, (ידעתם שהחרא הזה נמשך שנים? לא יודעים כמה שנים, אצל כל אחת זה אחרת, וגם זה טבעי, ותשאלי את אמא שלך) אתם לא תמכרו לי את ה"טבעי" הזה ולא תדחפו לי גלולות לגרון, ולא תאלצו אותי לחיות בכלא של סטיגמות מטומטמות, אין סיכוי שכל זה יעבור עלי ואני ארגיש לבד וחסרת אונים, אין סיכוי שאני אקום כל בוקר עם מידת חזייה אחרת ולא אתלונן על זה. או אצחק. ברצינות, הציצים שלי נהיו היי-מיינטננס ברמות. גם ככה אף פעם לא הייתי חובבת עטינים גדולה, אבל עכשיו זה בלתי נסבל, ואין סיכוי שאני אשב בשקט. אני מתכוונת לדבר עם מומחים, לבדוק תיאוריות וטיפולים, לשאול שאלות ולחקור פתרונות, ולא לנוח עד שנבין מה רוצה מאיתנו גיל המעבר, ולאיפה בדיוק עוברים.
נראה לי גם סמלי וגם הגיוני לחגוג ככה את יום הולדת 51 - בעשיית דבר טוב ומשחרר עבור עצמי, ועל הדרך לשדרג את ההתנסות הזאת עבור נשים אחרות. אז קחו אוויר, תוציאו את הראש מהפריזר (כי זה ממילא לא עוזר), ותתכוננו, כי זו הולכת להיות חפירה.