מכירים את זה שאתם עצבניים רצח על מישהו אבל לא בא לכם להיכנס איתו עכשיו לריב אז אתם אומרים משהו הרבה יותר מרוכך ממה שבאמת עובר לכם בראש? שמתם לב פעם שאם במשפט שאתם אומרים בסיטואציה כזאת יש את האות ר', היא תמיד תצא לכם מהפה במבטא אמריקאי?
רבע שעה אחרי תחילת הפרק, כששניר בעיצומה של סאגת ה"איך לא הביאו אותי למלון בראשית אשר לו אני ראוי" ומור אומרת לו "אני יוצאת לנשום קצת אוויר". המשפט הבא שיוצא לה מהפה הוא "אתה מוזמן להצטרררף", עם אותה ר' אמריקאית שרק חושפת עד כמה ההצעה הזאת היא הדבר האחרון שהיא רוצה שיקרה כרגע.
בכלל, כפי שזה נראה, מפגש הזוגות הזה הוא חתיכת נקודת מפנה עבור מור, שעד כה שום דבר בשניר לא שבר אותה. לא המראה שלו, שמנוגד לכל מה שהיא ביקשה, לא התגובה שלו בחופה, לא הפדנטיות המוגזמת, הרצינות התהומית ואפילו לא זה שהוא לא נמשך אליה. אבל הסצנה שהוא דפק כשגילה שהוא לא בדרך למלון הבוטיק "ארץ ערבה" ולא הולך לעשות מסאז' תאילנדי של שעה וחצי במלון כרמים הייתה טו מאצ' אפילו בשבילה.
מיה קיי מי? גילינו את מאגר הנשים הכי סקסיות בארץ דווקא פה
רותם צודקת: אי אפשר כל כך לסבול ועדיין להיות כל כך בטוח בקשר
אוהבת את עצמך? יופי. אם תפסיקי לצרוח את זה אולי גם נאמין לך
כשהוא תמיד משלם עלייך, בסוף זה עולה לשניכם בהצלחת הקשר
קודם כל, כי להתנהג כמו דיווה זה לא מושך, לא אם את אישה, ואולי אפילו קצת יותר אם אתה גבר. עם כל אהבתי לזה שהעונה נחשפים יותר צדדים ששמורים בדרך כלל לאחורי הקלעים, להרים טלפון למפיקה או אשת צוות כלשהי ולאיים שיעשה סצנה באמצע הלילה זה ממש לא מגניב. גם ככה אתם מגיעים לסיטואציה לחוצה ומלחיצה, למה אתה צריך להכניס עוד סטרס למשוואה?
יכול להיות שזה חלק מהדרך שלו להתמודד עם הלחץ, להפנות את הסטרס למוקד אחר שקל יותר לפרוק את התסכול לגביו, אבל התוצאה של זה היא שהוא פשוט מעכיר את האווירה. וכשבמקום לקבל את זה הוא ממשיך להתלונן ולא נרגע ורוצה לעזוב את המקום כאילו החוזה שהוא חתום עליו יאפשר לו, זה גם ילדותי, עקשני, לא פרופורציונלי ומפונק - תכונות נוספות שגם הן רחוקות מלעורר משיכה.
דווקא בגלל שמור כל כך זורמת ומכילה, קשה לה להכיל את הרגע הזה. הצד הזה של שניר מראה עד כמה הם שונים בתפיסת העולם. בעוד מור חיה את "זה מה יש ועם זה ננצח", וזה גם המוטו שליווה אותה מרגע הפגישה שלהם בחופה, שם - אני מזכירה שוב - היא לא קיבלה את מה שהיא רצתה, שניר לא מוכן לקבל שום דבר שלא נעשה בדיוק בדרך שלו. לא בעשיית הכביסה, לא באופן קיפול המגבות, לא במה שנחשב בעיניו לחופשה ראויה וגם לא במה שנחשב בעיניו לבת זוג ראויה.
"עשו 180 מעלות ממה שביקשתי או שלא שמעו אותי, אבל אני מדבר ברור", הוא יגיד יותר מאוחר, בסוף הפרק, ויגרום לי לתהות ביני לבין עצמי האם הוא באמת לא נמשך למור או שהוא פשוט עקשן. כי האופן שבו הוא מגיב למקום האירוח זהה לחלוטין לאופן שבו הוא הגיב לכלה שהוא קיבל. וכשאתה כל כך עסוק בזעם ומרמור על ההפקה, אתה לא יכול לראות את היופי והקסם שנמצאים ממש מולך. עם הנוף זה טיפה הצליח בסוף, אז אולי יש סיבה לאופטימיות של מור, אבל אני כבר לא קונה אותה.
זאת הסיטואציה הראשונה שבה היא איבדה את הסבלנות כלפיו. זה אמנם היה רק לרגע אחד, אבל הרגעים הללו מצטברים בסופו של דבר, בייחוד אחרי שמגיע רגע מביך נוסף בארוחת הערב. לא הייתה פה דרמה כמו שמחלקת הפרומו אוהבת לייצר, אבל זה בהחלט לא נעים לשמוע כמה רון עף על טל, כשאת יודעת שבן הזוג שלך לא נמשך אלייך וכשהוא גם מוסיף חטא על פשע ומכריז מול כל השולחן שהוא ראה שחור בחתונה. "עד שהיא נכנסה, אתה מתכוון", משה מציע לו גלגל הצלה, אבל שניר פשוט מפנה את הראש וממשיך בשלו, ורק מור נוקטת במגננה העתיקה ביותר ואומרת בעצמה את מה שהיא חוששת שכל השולחן חושב באותו רגע: גם כשנכנסתי הוא הרגיש אותו דבר.
המבט שלה כבוי, היא נראית מהורהרת ולא שמחה ואני לא מאשימה אותה בכלל, אבל בסיום הפרק היא מציגה תמונה אחרת לחלוטין מכפי שנראה שהיא מרגישה. "למרות שאנחנו הכי פחות לאבי דאבי אני מרגישה הרבה יותר בטוחה", היא אומרת, כשבמקביל גם העורכים מעבירים לנו מסרים ומניחים בין דבריה את אותו מונולוג של שניר על המשיכה שלא קיימת ועל כך שההפקה התעלמה מהעדפותיו. "מה שפתחנו אחד בפני השני לא גרם לאף אחד לפגיעה בביטחון של הצד השני. אנחנו עדיין מאמינים שיכול לצאת פה משהו אמיתי ואנחנו באמת רוצים לבדוק את זה", היא ממשיכה בחיוך, וכמו שאני רואה את זה - מנסה לשכנע בעיקר את עצמה.
אף אחד לא מגיע לתוכנית הזאת כדי למצוא ידידות נפש, וכשגורם משמעותי כמו משיכה לא קיים, זה חייב להטריד, בייחוד במפגש מול הזוגות האחרים ואף עוד יותר כשבן הזוג שלך רומז על אי שביעות הרצון שלו ממך מול כל השולחן.
קשה לי בכלל לתפוס איך אדם, בטוח בעצמו ככל שיהיה, לא מתערער אפילו מעט מול בן זוג שמציב בפניו שוב ושוב מראה של חוסר משיכה. אבל להודות שזה מערער לה את הביטחון זה לערער את הקלף הכי חזק שיש למור - הקסם האישי והווייב שלה. בנוסף, זה לשים את עצמה בעמדת חולשה שלא פשוט להיות בה. כרגע, היא יוצאת סופר חזקה - היא גם מודה שהיא רוצה אותו למרות שהוא לא רוצה אותה, וגם, לכאורה, לא מאבדת את הביטחון ואפילו צוחקת על זה בכל הזדמנות.
אבל כל מי שהיה בילדותו קצת חריג או שונה או סתם הרגיש ככה, אפילו בלי סיבה, יודע שככל שאתה מרגיש חלש, כך אתה חושש יותר שאחרים יצחקו עליך, וככל שאתה חושש שאחרים יצחקו עליך, ככה אתה דואג יותר להקדים אותם ולצחוק על עצמך. זה פשוט פחות כואב ככה, לכאורה.