רונית יודקביץ'. באדיבות המצולמים
צילום: , באדיבות המצולמים

"שכבתי עם רגליים למעלה, מסתירה את הסוד הנורא"

היו לה ארבע מערכות יחסים רציניות, אבל רק אהבה אחת טובה, ואצל רונית יודקביץ' היא הגיעה בגיל 50, אחרי שלושה כשלונות זוגיים שהשאירו אותה כמעט ללא תקווה. ואז היא הגיעה, ואיתה המסקנות, התובנות, וגם כמה טיפים שלא יסולאו בפז

בגיל 56, אחרי בעל אחד, 2 מערכות יחסים ארוכות ושלושה ילדים, סוף סוף, בגיל 50, חוויתי את הזוגיות הראשונה שלי. עכשיו אני מבינה שכל מה שקרה עד עכשיו לא היה הדבר האמיתי. אפילו לא קרוב. אולי אצל אנשים מסוימים זה קורה באיחור, ואולי פשוט לכל אחד יש דרך לעבור, ואין ספק שמטעויות מחכימים.
שום דבר לא היה לשווא - כל זוגיות לימדה אותי משהו חשוב על עצמי, ועל אהבה, וברבות השנים צברתי כמה תובנות חשובות שאני חייבת לחלוק.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

עוד בוואלה!

התחזו אלייך בטינדר? מצטערים, יש לנו חדשות רעות בשבילך

לכתבה המלאה

זוגיות מספר 1 - אנחנו מתכננים ואלוהים מגחך

"התחתנו כשהייתי בת 22, בשיא קריירת הדוגמנות שלי" (צילום: באדיבות המצולמים, דביר כחלון)

הכל התחיל בסיפור אהבה בין שני ילדים. בעלי הראשון, יואב היה בן 20 ואני בת 18, ובדיעבד אני מבינה שרציתי תיקון לבדידות שחוויתי בבית בו גדלתי, אצל הורים שורדי שואה שאכן רק ניסו לשרוד את הארץ החדשה, השפה ובליל התרבויות. רציתי בית יפה, כלים נאים והרבה ילדים שאגדל עם המון חברים, שיגיעו מתי שהם רוצים לבית פתוח וחם - הניגוד המוחלט לדרך בה גדלתי.

מה קרה בפועל? אכן התחתנו כשהייתי בת 22, בשיא קריירת הדוגמנות שלי, ומבחינתי הייתי מוכנה להפסיק אותה מיד ולהיכנס להריון. אכן חלומות נפלאים, אבל המציאות ממש לא. בית יפה סידרתי, כלים נאים קניתי - והריון לא הגיע.

טיפולי פוריות, בדיקות דם, מדידת חום, יש ביוץ אין ביוץ, זריקות, הורמונים, שאיבת ביציות בהרדמה מלאה, החזרתן אם יש בכלל מה, ולאט לאט הזוגיות החלה להיסדק. אחרי שנים בהם חשבתי וגם נאמר לי שאני מושלמת, עם הרבה הוכחות על גבי שערי מגזינים וכתבות - סטירת הלחי הגיעה. שכבתי עם רגליים למעלה, מסתירה את הסוד הנורא - אינני מושלמת. הסתגרתי, והאכזבות בכל חודש מחדש גרמו למריבות שחיסלו את מערכת היחסים. האמת, אינני יודעת אם הייתה שם בכלל אחת, ואולי בגלל זה לא שרדנו. נפרדנו אחרי 12 שנים יחד. האהבה המתוקה נעלמה כלא הייתה.

מסקנות:
תמיד לדבר על הכל בפתיחות, גם כשזה מפחיד וקשה ונורא, כי האמת בסוף מתגלה והכאב רק מצטבר בנתיים.

להתייעץ עם מומחים בכל נושא שלא לגמרי מבינים בו. לא הכל צריך להסתדר מעצמו, זה בסדר ואפילו מומלץ להיעזר.

עשייה תמיד עוזרת להחזיר את תחושת החיוניות ולהסיח את הדעת. עשייה חדשה בתחומים חדשים ומאתגרים, אפילו יותר

מותר לבכות ביחד, אבל לא כדאי להישאב למשבר. בכל סיטואציה יש אור - צריך לפתוח עיניים ולמצוא אותו.

זוגיות מספר 2 - ברזיל, לה לה לה לה לה לה לה לה

"אחרי חודש גיליתי שאני בהריון. וואט??? מי היה מאמין?" יודקביץ' והבן רוי (צילום: באדיבות המצולמים)

גיל 30. החלום התנפץ. כבר לא אהיה אמא צעירה. ואולי לא אהיה אמא בכלל. ואז הגיע פרננדו, (בנדרס אבל לא קשור לאנטוניו), מברזיל. האיש היה מאמן הטניס שאימן את יואב, בעלי הראשון, שהגיע לנחם אותי כשיואב ואני נפרדנו. זה לא הסתדר עם מקומי, אמרתי לעצמי - אז אולי ננסה אחד שלא מגיע מפה.

אחרי חודש גיליתי שאני בהריון. וואט??? מי היה מאמין? אחרי כל זה מסתבר שאני אישה פוריה! אבל הריון בצד - לא הייתי בטוחה שפרננדו הוא "ה"גבר", וכאן מתחילה טלנובלה ברזילאית קורעת לב (הן מאוד מומלצות אגב), שנגמרה בכך שביקשתי מפרננדו שיכבד את רצוני להיות לבד.

הוא טס לברזיל בצער רב, ולא נפגשנו שוב עד החודש התשיעי, כשחזר שזוף, רזה, שרירי ואוהב. מושלם. קיבלתי אותו בזרועות פתוחות... איך לא? ההורמונים אשמים. שי בכורי נולד, ואחרי חודש הייתי שוב בהריון. השאלות לא הפסיקו לשגע אותי - מה, איך, ולמה לא עם יואב?

טסנו לחיות בברזיל, אני, הוא, הילדים והסלט שבתוך הראש שלי. אולי משנה מקום משנה מזל? שני תינוקות, בית חדש, שפה, אוכל מהמם, אנשים שמחים ומוסיקה - כן כן הכל מהמם אבל בסופו של יום הרגשתי קצת כמו הוריי, בארץ הזרה להם - מנותקת.

ניסיתי. באמת. היה לי בית יפה, היו גם כלים נאים, ושני ילדים מתוקים מדבש, אבל אני הרגשתי לבד בזוגיות. המרחק והבדלי המנטליות עשו את שלהם. אחרי שלוש שנים החלטתי לארוז הכל ולחזור עם הקטנים לארץ עם 2000 דולר בכיס, כשפרננדו יצטרף עוד שבוע. חיכיתי, אבל שבוע עבר ופרננדו לא הגיע.

גרתי אצל אימי בדירת חדר וחצי בפתח תקווה וחיכיתי שיחזור, שיעזור. הייתי נוסעת כל בוקר ברכב של חברים לצהלה לקחת שני קטנים שלא דוברים עברית לגן, חוזרת לפתח תקווה לצייר וחוזרת חלילה, להוציא אותם מהגן. אחרי כחודש חברה פתחה עבורי את ביתה, שם הצגתי את עבודותיי. כולן נמכרו, וכך התחלתי מחדש. קניתי רכב, שכרתי דירה, והכל לבד. פרננדו הגיע רק בשנים האחרונות לפגוש את ילדיו. קרנבל.

מסקנות:
ילדים זה החיים, אבל הם לא אמורים ולא יכולים לשמש דבק מחבר בין ההורים

ילדים זה החיים, ואפשר, גם אם קשה, לגדל אותם לבד

אם יש לכם אפשרות לחיות תקופה במקום אחר על הפלנטה הזאת - לכו על זה. תהנו, תטיילו, תאכלו תתפללו, ואחר כך תחזרו.

אפילו ברזיל האקזוטית והסקסית לא תמיד מצליחה לגרום לאהבה לפרוח

לעולם אל תרחמו על עצמכם, שום דבר טוב לא צומח מזה

אל תתגעגעו לעבר - במבט לאחור הכל נראה מושלם, בעיקר בתמונות

זוגיות מספר 3 - לא כל הנוצץ זהב

"הסיפור שלי עם אלי התחיל בחרוסת, והוא מתוק כמוה" (צילום: באדיבות המצולמים)

איזה מזל שהיה לי את עצמי. אחרי התערוכה קיבלתי שער ב"לאישה" ורצף ראיונות בטלוויזיה. פצחתי בקריירת משחק, שבזכותה הייתי מועמדת פעמיים לפרס אופיר על תפקיד ראשי ב"מתנה משמיים" וב"אדמה משוגעת", לא ויתרתי לעצמי לרגע.

ואז יצאתי לבליינד דייט עם כמה חברים, ביניהם יאיר, איש עסקים שחי בלוס אנג'לס. כשהכירו בינינו שאלתי את עצמי "למה לי? יש לו שיער שנראה כמו פאה, הוא לא מפסיק לדבר, וגם הגובה לא משהו, יאללה ביי" אחרי מספר ימים הוא התקשר להגיד שהוא טס מחר, שלא נעים מהחברים ששואלים מה איתך, אז בואי ניפגש. נפגשתי איתו. מה יש לנו להפסיד? מפה לשם, הוא לא טס למחרת.

אחרי חודש טסתי אני אליו, ואחרי שנים בחו"ל הוא חזר להשתקע בארץ, יחד איתי. שוב היה לי בית יפה, כלים נאים ולא תאמינו - ילדתי את עדי בגיל 42, טבעי, הרגשתי נפלא - החיים היו טובים, היה לי כל מה שרציתי, והחלום התגשם במלוא תפארתו.

אבל גם חלומות יכולים להחמיץ, ומתישהו התחילו הבעיות. יאיר טס המון, ושוב לבד (סיפור חיי) והפעם הייתי כבר עם שלושה ילדים. האמת היא שכבר התרגלתי להיות אם חד הורית, אבל רציתי אהבה, חיבוק, רגש. נמאס לי לחיות לבד בארמון. באותו זמן גם עברתי תאונה קשה ושברתי את מפרק הירך. האמנתי שזה מסמל משהו גדול יותר, אות לבאות, ואכן יאיר, שהיה בסין באותה תקופה לא חזר לסעוד אותי. נפרדנו.

מסקנות:
לבד זה לא רע, אבל צריך איזון

אגב, לגור בנפרד זה לא רעיון רע, אבל רק אם יש זוגיות אמיתית שיכולה להכיל את זה

חשוב תמיד לראות תמונה מלאה של הדברים ולהסתכל למציאות/לאמת בעיניים

זוגיות שאין בה חברות, כבר מתחילה בחוסר

לשקוע בגידול הילדים לא מתאים לכולן - גם כאן המינון הוא חשוב. על עצמי למדתי שאני חייבת להיות בעשייה.

לא כל הנוצץ זהב. לפעמים זה רק נראה יקר

זוגיות מספר 4 - אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם

"אני עדיין אוהבת את הלבד שלי, אבל היום זה שונה, למדתי להיות לבד בתוך זוגיות" (צילום: באדיבות המצולמים, יוסי וקנין)

הסיפור שלי עם אלי התחיל בחרוסת, והוא מתוק כמוה. בערב פסח לפני חמש שנים הוא דפק על דלתי כשבידיו קערת חרוסת שהכין בעצמו.

כשרצו להכיר לי את אלי הייתי כל כך מיואשת מגברים שחשבתי לעבור צד, ונשבעתי שאהיה לבד עד סוף חיי. לא רציתי להיפגע יותר, לבכות, להרגיש שנכשלתי, לרחם על עצמי - האמנתי שאין לי את הכפתור המיוחד הזה שדואג לזוגיות טובה. טעיתי.

אלי שלי, אהובי, חבר שלי, חברה שלי, הוא זה שלימד ומלמד אותי יום יום, שעה שעה, דקה דקה, מהי זוגיות אמיתית, למעלה מחמש שנים של זוגיות מכילה, בועטת, צועקת, מבינה ואוהבת. חיבור בגיל מבוגר לא חף מקשיים, הילדים שלי, הילדים שלו, חברים, עבודה, משקעי עבר, בקיצור - שקים כבדים. אבל אלי טרף את כל הקלפים. הוא לא מוותר לי, הוא דוחף אותי קדימה, לעשייה ולהצלחה, ולא פחות קריטי - בכל בוקר כשאני מתעוררת, הוא אומר לי כמה הוא אוהב אותי ושאני הכי יפה בעולם, וככה חמש שנים. יום יום.

אני עדיין אוהבת את הלבד שלי, אבל היום זה שונה, למדתי להיות לבד בתוך זוגיות, בלי להיות בודדה בה. אלי מאפשר לי את הספייס שאני צריכה, ואנחנו מוצאים את נקודות המפגש האולטימטיביות עבורנו. הוא נותן לי המון, דורש המון וגם מקבל, ואני לומדת לתת. לא קל, אחרי שנים ארוכות של סירוס זוגי. לא קל, אבל לחלוטין אפשרי. אני לומדת לצעוד, חברים, כל יום צעד נוסף, וקערת החרוסת שוכנת במקום של כבוד במטבח שלנו, עד היום.

היום אני בת 55, אתם קולטים שאין גיל לאהבה? וזו לא קלישאה, אלו החיים עצמם.


מסקנות:

ילדים הם עדיין החיים, ותמיד יהיו

אסור להתחרט על כלום, רק להמשיך לשאוף קדימה. בסוף הכל מסתדר

רק חברות אמיתית יכולה להחזיק זוגיות לאורך שנים

לקום בבוקר למחמאות, זה החיים

לא משנה באיזה גיל, תמיד אפשר לגלות עולמות חדשים ביחד

להזדקן ביחד זה כל כך מרגש

בית יפה, כלים נאים, ואישה מאושרת זה לגמרי אפשרי

אין מושלם, אבל או-הו, יש שלם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully