לא מזמן הייתי בהצגה "גידול בשם בועז". אמ;לק - נועה, רווקה נוירוטית, מגלה שהתלבש לה על הלב גידול בשם בועז, שנוצר כתוצאה מאהבה נכזבת. לדברי הרופא, הדרך היחידה להסיר אותו היא לרצוח את בועז, שמתגלה כדוש הממוצע. בלי הרבה ספוילרים - ההצגה מעולה בעיניי. היא מצחיקה (עד דמעות), מרגשת וכל הניואנסים הקטנים של עולם הדייטינג המודרני, כמו גם התחבטויות הנפש של הדמויות, באים בה לידי ביטוי בצורה מדויקת. יש בה טוויסטים בעלילה, שפה ישירה ולא מתייפייפת ומסרים ברורים. בקיצור, ממתק תיאטרלי.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
אבל מה שהכי תפס את תשומת הלב שלי, הוא המפגש המפתיע של נועה עם דמות נוספת: בחור שסוחב טראומה לא קטנה משל עצמו. מצד אחד, נועה משתדלת להיות לא שיפוטית. היא הרי יודעת מקרוב מהי טראומה ומתמודדת בעצמה עם מטען כבד. מצד שני, התגובות שלו לחלק מהסיטואציות ביניהם, גורמות לה לאי נוחות שקשה לה להסתיר. מה שהוביל אותי לחשוב: מה קורה במציאות במצב כזה? הרי כל אחד מגיע לכל זוגיות עם משקעים, שריטות וגידולים מטאפוריים. עד כמה הם משפיעים ועד כמה המצב מורכב בישראל, שבה נדמה שכל גבר שני (או ראשון) סוחב PTSD ברמה מסוימת, כתוצאה מהשירות הצבאי?
עוד בוואלה!
גם לנשים יש PTSD
"גם לנשים יכול להיות PTSD", ממהרת להבהיר לי אידה ואנונו, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ותואר בפסיכותרפיה CBT. "ההבדל הוא בסיבות. כמובן שיכולים להיות הרבה טריגרים ולכל אחד יש את הסיפור שלו. אבל בגדול, גברים בישראל לוקים יותר בפוסט טראומה על רקע השירות הצבאי ונשים כתוצאה מחוויות חיים קשות כמו אונס, תקיפות מיניות, הטרדות מיניות וכולי".
ואיך זה ברחבי הגלובוס?
"מחקרים מצאו שההפרעה היא אותה הפרעה, אצל גברים ואצל נשים. ההבדל הוא בתגובתיות. אצל נשים, זה מתבטא בעיקר בחרדה: התקפי פאניקה, פחד קהל, התנהגויות של הימנעות. אצל גברים, לעומת זאת, זה מתבטא יותר בהתפרצויות והתקפי זעם כתוצאה מהטראומה. גם שיעורי ההתמכרויות לאלכוהול ולסמים כתוצאה מפוסט טראומה, יותר גבוהים אצל גברים".
בשלב הזה אני שוב מבינה שההצגה קלעה בול. כל הדינמיקה בין הרווקה לבחור מבוססת על מה שמתארת ואנונו. אבל בכל זאת, האמביוולנטיות של נועה להפרעה הברורה של הבחור, לא יוצאת לי מהראש. הרי מה זה משנה מה הסיבה? אם זהו המצב, במוקדם או במאוחר כולנו נתקל במישהו או מישהי שלוקים בפוסט טראומה והקונפליקטים יתחילו לצוץ כפטריות הזיה אחרי הגשם.
בניית זוגיות היא גם ככה אתגר רציני. יש לך מזל אם אחרי המאצ' הצלחת בכלל לסחוב שיחה של 3 דקות ולהגיע לשלב הדייט (ועוד בקורונה) גם הפך לסיפור. אם מכניסים לכל הקלחת המייאשת הזו גם טראומות, נשמע שהתבשיל לא משהו בכלל. כאילו, ברמת הלהעיף אותו לפח, להגיד פאק איט, להזמין פיצה במקום זה ולגרבץ לבד מול הנטפליקס, כש"לבד" זו מילת המפתח.
גברים ממאדים ונשים מנוגה
אז איך בכלל אוכלים את זה? אז זהו שגם פה, מסתבר, ההבדלים המגדריים מרימים את ראשם. "נשים יותר מדברות על זה. הן חולקות, הן מספרות, הן פונות לטיפול. גברים נוטים לשמור את זה לעצמם".
אוקיי ונגיד וגבר אמיץ מספיק כדי לפתוח את הנושא בדייט - איך הן מגיבות בדרך כלל? "נשים בגדול הן יותר מכילות. לא רק בנושא של פוסט טראומה, אלא בכלל. הן תופסות את תפקיד המטפלת של הגבר ולכן הן מקבלות גם בעיות מהסוג הזה". רגע, פה אני מבולבלת. הרי אנחנו שומעות כל הזמן קולות שאומרים שנשים לא צריכות להפוך לפסיכולוגית של בן הזוג, לאמא השנייה שלו, או לכל דמות מטפלת.
איפה שמים את הגבול?
"זה אינדיבידואלי", אומרת ואנונו. "כל אחד או אחת מחליט או מחליטה איפה הגבול ואיפה זה יותר מדי שואב. לפעמים זה סוג של ניסוי וטעיה. לפעמים, רק לקראת העשור הרביעי בחיים או במהלכו, מצליחים לדייק את זה. זה בערך הזמן שמבינים מה נכון לנו ומה לא". נו, לפחות עכשיו משבר גיל ה 40 נשמע פחות נורא.
"אגב, אני גם מטפלת ב-PTSD וגם מדריכה עובדים ושם, האתגר כפול", מספרת לי אידה לקראת סוף השיחה. "העובדים מביאים את הטראומות שלהם ואת התגובתיות שלהם ואין ספק שזה משפיע", היא אומרת ואני רק חושבת על הפסיכולוגית בהצגה, שמתיימרת לטפל ברווקה המיוסרת אבל מתגלה כלא פחות מטורללת ממנה. כביכול יותר מתוחכמת, אבל בפועל לא אפויה בעליל.
אין ייאוש בעולם כלל.
כלומר, יש. אבל אפשר לטפל בו. בכל זאת, הנה אנחנו, בישראל 2021. גברים מגיעים עם PTSD מהצבא וממה לא, נשים מגיעות עם PTSD מגברים וממה לא, איך לכל הרוחות והשדים הפנימיים, מצליחים ליצור עם זה קשר רומנטי?
זה ואפשרי בכלל ליצור זוגיות ככה?
"כן", יורה ואנונו בלי לחשוב פעמיים. "חד משמעית אפשר ליצור זוגיות מוצלחת, גם אם לצד אחד יש טראומה וגם אם לשני הצדדים יש. אני גם רואה את זה בקליניקה". אבל, יש אבל: "PTSD דורש טיפול, צריך לעבוד על זה. אם עובדים על זה - אפשר לחיות אחרת. בטיפול אנחנו מצמצמים את הטראומה, אנחנו הופכים אותה לנקודה קטנה בבן אדם, במקום לתת לה לצבוע את כל מי שהוא". גם זה נרמז בהצגה, אבל בשלב הזה אני כבר לא מופתעת. בשורה התחתונה, לכו טפלו בעצמכם. מתישהו תמצו את הפיצה והנטפליקס.
זוגיות עם PTSD - עשו ואל תעשו
"הדבר הכי חשוב שצריך להבין הוא, שפוסט טראומה ותסמיניה הם לא בחירה". מדגישה ואנונו. "זה לא בשליטת הנפגע או הנפגעת אבל יכולים להופיע קושי בוויסות רגשי, התפרצויות זעם, קשיי שינה וסיוטים, עוררות יתר, ניתוקים, חרדות, קשיים בקיום יחסי מין, קשיים בתפקוד בבית ובעבודה ועוד תופעות".
אז מה לעשות?
היא מסכמת:
• לא לכעוס, לבטל את האירוע הטראומטי או לנסות להקטין אותו
• לא להפוך למטפל האישי של בני הזוג או לחבל ההצלה היחיד שלהם
• כן לגלות סבלנות, רגישות ואמפתיה
• לעודד שיתוף ודיבור פתוח על הנושא
• לשקול להצטרף לבן או בת הזוג לטיפול שלהם, כדי לקבל כלים להתמודדות