סדרת המופת "אזור הדמדומים" סיפקה תסריטים מוקצנים לתרחישים יומיומיים. בפרק People Are Alike All Over שוגרו שני אסטרונאוטים, מרקוסון וקונראד, למאדים. מרקוסון האופטימי אומר לקונראד שאין לו ממה לחשוש, כי "האנושות דומה בכל מקום", אך האחרון מסרב להאמין. במהלך הנחיתה הקשה על כוכב הלכת מרקוסון מת וקונראד שורד. למרות חששו הוא מגלה כי בני המקום, אף הם דמויות אנושיות, מטפלים בפצעיו, אישה יפה רומזת לקליק אפשרי ולעתיד ורוד והוא משוכן בבית מכובד. קונראד מתחיל לחשוב שאולי היה פסימי מדי, אבל אז הוא מגלה כי הבית נטול החלונות שבו שוכן הוא בעצם כלוב וכי הוא עצמו משמש עבור המקומיים כמוצג נדיר מכדור הארץ. הוא צועק "מרקוסון, צדקת, מרקוסון, האנושות דומה בכל מקום".
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
כן, האנושות אוהבת כלובים. בהישרדות המתמודדים מגיעים לאי בודד שאין ממנו יציאה ומוכוונים למניפולציות ותחבולות מלוכלכות, באח הגדול נסגרים הדיירים במתחם אחד ומאבדים אט-אט את שפיות דעתם ובחתונמי הכלוב כולו עשוי מרגש. שתי נשמות נסגרות ל-42 יום. המטרה: להתאהב. הדרך: חוסר ביטחון, בדידות, חרדות, לחץ. המשוואה ברורה: ככל שלהם זה עושה רע, לנו זה עושה טוב. הקרינג' מעולם לא היה מענג יותר.
הידיים ששולחות אותנו למחוזות המבוכה והצמרמורת (מרכיבים שהופכים את חתונמי לריאליטי הכי מוצלח בשנים האחרונות) שייכות בעיקר לשניים: דני ויעל. הם אלה שרוקחים את התבשיל ומגישים אותו היישר לעינינו הרעבות. ואנחנו כועסים עליהם, אוי, כמה שאנחנו כועסים עליהם. כי באמת, "פסיכולוגים" יקרים, יכול להיות שיש לכם תואר, אבל אינטואיציה היא מכם והלאה. לא בכדי חשנו סיפוק כשבן הטיח ביעל "אם זה מה שהצלחת להכיר אותי בחמישה חודשים, אז התפספס פה משהו". זו הייתה מהלומה ניצחת, חותמת מושלמת לכך שאין לה מושג.
זה בהחלט התפספס, ולא רק פה, גם שם ובכל מקום. אפילו ניר והגר, סיפור ההצלחה של העונה הקודמת, הגיעו לשלב של חתונה על אמת אחרי סדרת תאונות שהייתה נקטעת באיבה בעולם האמיתי. "שני מטפלים דרדרו לאשפתות את המקצוע ומכרו את היושרה שלהם למען רייטינג", כתב בסוף השבוע אורי טלשיר ב"הארץ" בהתייחסו לטיפול שלהם בפרידה של בן ומנור, "במקום לרכך או לגונן על נפשה העדינה והמורכבת ממילא של בר־טוב, דורון ופרידלנדר עשו כמעט הכול כדי שהחתן שהם שידכו לה, בן נדל, יטנף עליה בעודה יושבת לצדו על הספה בקליניקה".
זה נכון, אנחנו אוהבים לסלוד מהם. הם מעיקים, הם טועים (וגם נוטעים בנו את התהייה האם הטעות הזאת מקרית) והם בלתי.
אבל האם היינו רוצים שזה יהיה שונה?
אחת הדרכים לנצח תודעתית את דני ויעל היא לטרוף את הקלפים ולעשות שידוך מחודש בין האנשים שנבחרו בתכנית. למשל, צוקית המפעילה ולירן המרצה יכלו בעונה 2 להיות זוג אדיר (אם כי בהיותו אחלה גבר לירן הצליח אפילו לשאוב פנימה את שירי). עורכת המדור הזה, למשל, סבורה כי בעונה הנוכחית הציניות של דני הייתה מתחברת מצוין להשקפת העולם של ניצן. במקום מנו שמצווח כמו תוכי על "הומור, הומור", ניצן הייתה כובשת יחד עם דני את העולם עם טונות של סרקאזם.
ואם זה היה קורה, איך אתם הייתם מרגישים? האם שידוך מוצלח של צחוקים ושיגועים וזוג שעושה מלא סקס בלי להשתמש במילה המכובסת "אינטימיות", היה מרגש אתכם כמו הסדיזם שחשתם כשאריק השפיל את דובי במפגש הזוגות? האם הפרידה של בן ומנור באמת הייתה כה נוראית בעיניכם, או שאתם חושבים לעצמכם "הלוואי שהייתה בכל פרק אחת כזאת"? והמבט הזה של הדס, של "למה לעזאזל הבאתם לי קוקו בלוף עם זיפים, שאחרי עשר שנים בסך הכול בארצות הברית מדבר במבטא אמריקאי" - הייתם מחליפים אותו בהבעה מאוהבת ובעיניים מצועפות?
אתם הרי יודעים את התשובה. לא הייתם משלמים שקל כדי לקבל חוות דעת אמיתית משני הפסיכולוגים האלה (ואם בכל זאת תעשו את זה, תזכירו לי לא לקבל מכם טיפים אף פעם על שום נושא שבעולם), אבל בתפקידם הטלוויזיוני אין טובים מהם. הם שק החבטות של כולכם והם יודעים את זה ומוכנים לזה. כמו במערכון ההוא ב"ארץ נהדרת", אם מועמדת תגיד שהיא שונאת נמשים, הם ירוצו למצוא את הג'ינג'י הכי כתום על הפלנטה. זה לא מזיז להם, כי בסופו של דבר הם נמדדים על יכולתם להביא להצלחה של התכנית. ככל שאתם שונאים אותם יותר, ככל שאתם פחות מסכימים איתם, כך היצרים שלכם מתלבים והחיבור שלכם מתחזק.
לכולנו יש מכנה משותף: אנחנו רוצים לראות את הרע, המביך, המאמלל והמשפיל. הרי מהדורות חדשות לא נפתחות בידיעות על קטיף פרחים בגליל, אלא באפוקליפסה, מקומית או עולמית, שעומדת להתרחש. דני ויעל, כמו כל ההפקה של חתונמי, יודעים בדיוק מה שידע קונראד ב"אזור הדמדומים: אנשים הם אנשים. הם דומים בכל מקום.