יש שלב שכל ילד מגיע אליו במהלך חייו וזה השלב שבו הוא מבין שההורים שלו הם בסך הכול בני אדם. חלק מהילדים סופגים את החוויה הזו במתינות ובהדרגה: הם פתאום רואים את ההורים שלהם בוכים, מתאבלים או כואבים. הם תופסים אותם על חם בזמן סקס. הם חווים התנהגויות שמכניסות אותם לדיסוננס, כי הן מנוגדות לחינוך לכאורה של ההורים. למשל, אמא שמטיפה לא לקלל, אבל פותחת פה ג'ורה כשמישהו עוקף אותה בכביש. או אבא שחופר על תזונה בריאה והילדים תופסים אותו מחריש שוקולד כשהוא חושב שהם נרדמו. הם רואים את ההורים שלהם חרדים, מבולבלים, או שמחים ממשהו שרחוק מאוד מעולם התוכן של הילדים והם מבינים, שההורים שלהם והם, אלו אנשים שונים לחלוטין.
ההבנה הזו כואבת. יש תיאוריות בפסיכולוגיה התפתחותית שטוענות שהילדים רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד מההורה המטפל (שפעם היה נקרא בטבעיות ה"אמא", אבל 2022 ופרוגרס ותאים משפחתיים חדשים וזה) אז רק תארו לכם מה קורה למשל לבחורה צעירה כמו עדי ביטי, שמבינה שאבא שלה הוא אשמאי מזדקן מגעיל. תארו לכם מה קורה לאנשים צעירים שמגלים שההורים שלהם היו שייכים לכת הזויה, או לתא טרור. אבל גם במצבים יותר נורמטיביים, ההיפרדות הזו קשה, אך הכרחית. היא הכרחית כדי שהאדם יגדל להיות עצמאי, בלתי תלוי, יצרני ומתפקד, בפני עצמו. אבולוציונית, השיא של התפקוד הזה הוא בהעמדת צאצאים חדשים והמשכיות האנושות, עד שהילדים שלו יחוו בדיוק את אותו תהליך. זה מעגל החיים, כמו ששר סר אלטון ג'ון.
עוד בוואלה!
בימים האחרונים אנחנו עדים לאחד המשברים הארגוניים המזעזעים והמעניינים ביותר של העידן הנוכחי ואני מתכוונת לסאגת "כולן". בקצרה, למי שעוד לא קרא את הכתבות ואת העדכונים: "כולן" הוא ארגון אולטרה-פמיניסטי (ויש האומרים/ות מיזאנדרי פר אקסלנס) שמעורב בין השאר בהפקות "צעדות השרמוטות" וחתום על החדרת ההאשטאג #מאמינותלך לשיח ברשת. בין לבין, הארגון פעל במישורים הווירטואליים והפיזיים על-מנת לחשוף ולהוקיע גברים שנחשדו בהטרדות מיניות ומעשים חמורים יותר והיווה מעטפת תומכת לנפגעות תקיפות מיניות. האירוניה ירתה לעצמה ברגל ואז הזדכתה על עצמה לגמרי, כשצעירה שהתנדבה בארגון, חשפה כי אחת המנהלות הטרידה אותה מינית. זה החלק המזעזע. החלק המעניין הוא שהארגון הוכה הלם, התגובה ממש איחרה להגיע וכשהיא כבר הגיעה היא הייתה רפה ומבולבלת. החשודה בהטרדה לכאורה הגיבה גם היא מעט מדי ומאוחר מדי, בפוסט פייסבוק שהיה כל כך פרווה, שהוא רק הוסיף חטא על פשע. פשוטו כמשמעו פשע.
קראתי את התגובות שלכם ושלכן בפייסבוק. קראתי גם בטוויטר, ברוטר ובאינסטגרם. בכל מקום נדמה שיש קונצנזוס ברור: ארגון שחרט על דגלו מלחמת חורמה בפושעי מין, לא יכול להמשיך להתקיים, לאור התלונות הקשות, התגובות המגומגמות ותחושת הבגידה הצורבת שחווה הקהילה שלו כרגע. התגובות האלו מגיעות כמובן מכל אותם שמחים לאיד שחוככים ידיהם בהנאה אל מול חורבן כל מה שלתפיסתם מאיים על הקיום הגברי, אבל הן מגיעות גם מפי חברות הקהילה, ממקורבות להנהלה ומאנשים שאומרים בצורה אסרטיבית מאוד: פישלתן בריבוע, סגרו ת'בסטה.
שיהיה ברור: אין לי סנטימנטים מיוחדים לארגון "כולן". דעות קיצוניות תמיד מרתיעות אותי, מעשים קיצוניים אפילו עוד יותר. חד צדדיות גורמת לי להרמת גבה, סולידריות מעושה גורמת לי לסלידה. מעולם לא התחברתי למסר שעומד מאחורי #מאמינותלך כי הרעיון של להאמין למישהו או למישהי באופן אוטומטי, הזוי ומופרך בעיניי. זה לא קשור למגדר וזה לא קשור לאופי המעשה. אף אחד לא שם אותי לרשות השופטת הזו בעולם הזה ואם הייתי רוצה לשפוט, הייתי רוכשת השכלה רלוונטית שהייתה מסייעת לי להתברג בערכאות הרלוונטיות כדי לעשות את זה.
כן, אני מבינה שההאשטאג הגיע כקונטרה לחוויה המפוקפקת שנשים רבות נאלצות לעבור כשהן מתלוננות על אונס, פגיעה מינית או הטרדה מינית ונתקלות בחומות של חוסר אמון. אני גם מבינה שהרציונל מאחורי "מצעד השרמוטות" (שהוא לא המצאה ישראלית כמובן) הוא החפצה רדיקלית של נשים במרחב הציבורי כדי להדגיש את הקשר בין צורת לבוש לבין הצדקה של אונס או הטרדה מינית - קשר שמשמש יותר מדי פעמים, גם כיום, כמתן לגיטימציה להתנהגות מינית נפשעת. את כל זה אני מבינה היטב, אבל לאור האירועים האחרונים אולי כדאי שכולנו נבין משהו אחד חשוב:
ה"אימהות" שלכן, או לצורך הדיון כל אותן דמויות מפתח שאתן ואתם מכתירות ומכתירים לעמוד בראש הייצוג של אידיאל כזה או אחר, הן רק בני אדם. ובני אדם מפשלים.
וויל סמית' הפך באבחת יד אחת, פשוטו כמשמעו, מאחד השחקנים והאנשים האהובים בעולם, למוקד ללעג, ויכוחים וסנקציות. מרב מיכאלי יצאה שנים נגד נושא הפונדקאות ואז הלכה ועשתה את כל מה שטענו שתמיד הטיפה נגדו. גיבורי התרבות שלנו הולכים ונעלמים בבליל תלונות על הטרדות מיניות ואם נדמה לכם שאין קשר בין הדברים האלו, הרשו לי להאיר את עיניכם. אפשר לקרוא לזה אובדן הערכיות, אפשר לקרוא לזה תחלואות המאה ה-21, או שאפשר פשוט להשכיל ולהבין שלהכתיר מישהו או מישהי למלכים הבלתי מעורערים של "X", זה מסוכן, מיותר ובעיקר, עלול לגרום לכם להמון המון מפח נפש.
מרגלית לנק הטרידה מינית לכאורה צעירה בארגון "כולן". אני לא מסכימה עם הקולגות שלי פה במדור, שטענו בפודקאסט האחרון שכשזה בא מאישה זה יותר מאכזב. אני חושבת שהטרדה מינית זה תמיד מאכזב, בלי קשר למגדר. אין לי ציפיות יתר מנשים, בדיוק כמו שאין לי ציפיות יתר מגברים. והרי האם לא זוהי בדיוק מהות החתירה לשוויון? אני חסרת אמון כלפי כולם/ן בצורה שווה ואני בוחנת את כולן/ם לפי אותן אמות מידה. כשלא מציבים מגדר כנעלה יותר מאחר, לא מתאכזבים ממנו יותר. רק מתאכזבים ממנו קשות.
לכן המסקנה המתבקשת לדעתי, היא שנתחיל לבחון בקפידה יתרה את מי אנחנו ממליכים לייצג אותנו, את הרעיונות שאנו מאמינים בהם, את האג'נדות שחשובות לנו. אני חושבת שלאט לאט נגלה שהדרך הכי טובה היא לייצג את עצמנו, בכוחות עצמנו ולא להתמגן מאחורי פנים וסמל של קבוצה שלמה. כי הסמלים האלו הם רק בני אדם ובני אדם מפשלים.
זה נשמע יותר קל להגיד מלעשות, כי אנשים מטבעם צריכים את תחושת השייכות הזו. את ההגדרות שמסווגות אותן אל תוך קבוצה כזו או אחרת, שמעניקה להן תחושת זהות: פמיניסטים, אינסלים, טבעונים, קרניבורים, נגד חיסונים, בעד חיסונים, ימין, שמאל, שמרנים, פרוגרסיביים ועוד המון חלוקות.
החלוקה ל"הם" ו"אנחנו", היא מאז ומתמיד הבסיס לחוסן המנטלי של הרבה אנשים. על הדרך, היא גם בדרך כלל הבסיס לרצח עם, מלחמות אזרחים, התנגחויות אונליין ואופליין ומימז גרועים. אז אני לא מבקשת מכם לוותר על האלמנט הזה לגמרי, אלא לבחון מחדש: מי עומד או עומדת בראשו, האם הם ראויים לכך, והאם אתם יכולים להיות בטוחים ב-100% שהם לא יפשלו לעולם ולעד יהיו נאמנים לאידיאולוגיות שהם מתיימרים לייצג.