תבעתי את הבחור שהטריד אותי ברשת - וזכיתי

תבעתי מישהו שהטריד אותי ברשת, וזכיתי. זו לא הייתה זכייה מושלמת, רציתי לחולל תקדים שלא הצלחתי לחולל, ועדיין - תבעתי מטריד, לקחתי אותו לבית משפט, וזכיתי. אני עדיין לא תופסת את זה. במדינת ישראל, נשים מקבלות מדי יום לווטסאפ, לאינבוקס, ל-DM וגם לפידים הציבוריים שלהן שלל התייחסויות מיניות בוטות ומשפילות. בין אם אלה תיאורים ישירים של מה אדם כזה או אחר היה עושה לך, הצעות שגובלות בשידול לזנות, הערות ציוריות על השדיים שלך רק מפני שהעזת להשאיר אותם בפריים או תמונות של איברי מין חשופים שלא ביקשת.

לרוב אנחנו מתרגזות וממשיכות הלאה, או מקסימום עושות להם שיימינג, כי ברור לנו מראש שלא נזכה לטיפול הראוי מצד רשויות החוק. גם אם זו הטרדה פר-אקסלנס, שבה המטריד חזר והתקיף אותנו בחזיתות שונות לאחר שביקשנו שיפסיק ואפילו חסמנו. דוגמה אולטימטיבית למטריד כזה הוא גל טטנבאום, הידוע כ"מטריד של מעיין אדם", שממשיך להטריד נשים באין מפריע, חלקן פונות אליי באופן פרטי בימים אלה בבקשה לעזרה, אבל קצרה ידי מלהושיע. האיש כבר נשפט ושוחרר לחופשי.

אדם מבחוץ עלול שלא להבין, מה זו כבר "הטרדת רשת"? מה הבעיה לחסום? הבעיה היא, שכדי לחסום מישהו שהטריד אותך, את צריכה קודם כל להיות מוטרדת. הפגיעה כבר נגרמה. וזו אמנם פגיעה קטנה על סקאלת הפגיעות המיניות, אך היא מצטברת מדי יום לכמויות אדירות של חרא ששוטפות את הקיום שלנו כאישה במרחב הציבורי. ובהקשר הזה, החסימה לא מונעת מהמטריד להטריד נשים אחרות, לא מונעת ממנו לחזור אלייך דרך פרופילים חדשים ולא מונעת מאחרים להמשיך ולבזות אותנו על רקע מיניותנו במרחב הציבורי-וירטואלי.

ולכן כשהמטריד שלי, נקרא לו פין-אל פינסקי, כתב לי בתגובה לסרטון שפירסמתי משהו כמו "תמיד תהיתי מי תוקע נשים כמוך, אבל גם לאלה יש כנראה מי שימלא להן סתימות" - החלטתי לנגב את הקיא מהפה וללמד את האיש הזה לקח, למען יראה, יראו וייראו. זה לא קרה מיד. כתבתי לו, בדרכי המחנכת והבלתית, שמה שכתב עכשיו מהווה הטרדה מינית, ואני מבקשת ממנו להתנצל או לכל הפחות להפסיק. זה רק גרם לו לצחוק, כמובן. לאחר שגייס דימויים נוספים ומקסימים מעולם הבנייה והאינסטלציה על מנת לתאר איך לא היה נוגע בי, יצאתי לדרך.

לפני הכל פניתי לעורך הדין שלי, יודן קוריצקי (שמגיע לו כל הקרדיט שבעולם), שלחתי לו צילומי מסך של שרשור התגובות בינינו ושאלתי אותו האם לטעמו יש כאן עילה לתביעה אזרחית. קוריצקי אישר לי שללא ספק יש כאן מקרה של לשון הרע ושעל פי החוק זו גם הטרדה מינית, אבל האם יכירו בה ככזו? זה כבר תלוי בשופט שאליו יגיע התיק.

ואסביר: הטרדה מינית היא אמנם עוולה אזרחית עצמאית הנובעת מהחוק למניעת הטרדה מינית, כאשר אחת מהגדרותיה, הרחבות ונתונות לפרשנות, היא ביזוי אדם על רקע מיניותו. אלא שבאופן תמוה, עד היום שימש החוק הזה בעיקר לתביעות על הטרדות מיניות שקרו במקום העבודה ובטח לא על הטרדות מיניות באינטרנט. לכן, אמר לי קוריצקי שבכלל לא בטוח שלשופט/ת יהיה אומץ להחיל את החקיקה הזו גם על הטרדה וירטואלית, ואם זה יקרה, זה יהיה כמעט תקדימי. "אבל לרוב המקרים האלה אפילו לא מגיעות לבית המשפט", הרגיע אותי עורך הדין. "מי שיש לו מספיק שכל בראש, משלם את מה שנדרש ממנו ומבקש לסגור את התיק בשושו".

על רקע הדברים האלה, בתקווה להליך קליל ומספק, פניתי לחוקר פרטי שיאתר את כתובתו של מר פינסקי. החקירה עלתה לי מאות שקלים בודדים, ובסופה קיבלתי את המידע הדרוש לי כדי לשלוח אל פין-אל את מכתב ההתראה לפני תביעה שניסח לי עו"ד קוריצקי. פינסקי, מסתבר, השתייך לזן האנשים שדווקא שכל איננו בראשם, והוא טרק את הדלת לשליח בפרצוף.

בסופו של דבר נאלץ פינסקי שלנו לקבל את המכתב, ורק אחרי כמה שבועות השיב לנו בתגובה עם עורך דינו, נקרא לו עו"ד פינוביץ', שהוא דוחה מכל וכל את הטענה להטרדה מינית. בגישור, במקום לנצל את ההזדמנות שלהם לצאת מהעסק עם קנס קטן, הודיעו עו"ד פינוביץ' ומיוצגו שהם לא מתכוונים לשלם לי ולו שקל או להתנצל, כי אין על מה, שהתכנים שלי מיניים ובוטים ובגדול "ביקשתי את זה".

החיוך הזחוח שהיה מרוח על פניהם לאורך פגישת הזום, בתוספת הערה של עו"ד פינוביץ', "אנחנו לא נרחיב בדברים כמו הגברת הזו כאן" (שהיא אני, כלומר, חופרת) - כל אלה הטעינו אותי במוטיבציה לקחת את האיש הזה לבית משפט ואיך לומר, בשפה יפה, לקרקס לו את האמא. אם נזכה בתביעה, אמר לי עו"ד קוריצקי, נייצר תקדים. בישראל, מסתבר, עוד לא קרה שמוטרדת זכתה בתביעה אזרחית על הטרדה מינית ברשת.

הדיון הראשון, אני מודה, נפתח בטונים צורמים. השופטת שהייתה אמונה על התיק נראתה עייפה, מותשת מהתיק הזה עוד לפני שנידון, ואפילו אמרה, כדברי פתיחה, "אתם מרגיזים אותי". משם, פתחה בשכנוע מתמיד של שנינו לגשת לפשרה. "אתה תתנצל, ואל תכתוב דברים דוחים כאלה", היא הפטירה, "ואת, אל תהיי לי מיליטנטית", מה שהפך אותי באופן מידי, כמובן, למיליטנטית. "את לא מנסה פה הרי לעשות איזה מהלך ציבורי, אני מקווה", היא הוסיפה. עניתי, "דווקא כן, אני רוצה לייצר פה תקדים". "שום תקדים לא יהיה פה", היא ביטלה, "זה אני כבר אומרת לך. הטרדה מינית זה לא".

עו"ד קוריצקי ואני נעמדנו על הרגליים האחוריות. התעקשנו שמדובר בהטרדה, כלשון החוק, אבל השופטת נפנפה בידיה בלי הרבה הסברים. "אני לא מתכוונת להידרש לשאלה למה זו לא הטרדה מינית", היא אמרה, "אבל בכל מקרה, ברור שיש פה לשון הרע". את זה כבר ידענו, ונותרנו מאוכזבים. היא ביקשה שנצא מהאולם כדי לסיים את התיק בפשרה על סכום כספי שהנתבע יציע, והבנו שאין עוד טעם להתווכח.

בחוץ, הסתודדו ביניהם פינסקי ועו"ד פינוביץ', וחזרו אלינו עם ההצעה - 5,000 ש"ח. "אני לא יודעת מה לעשות", אמרתי לעו"ד קוריצקי. "אני מרגישה שגם ככה לא באתי לשופטת בטוב. אם לא אקבל את הסכום, זה יכול לדרדר". "תראי", הוא אמר לי, "אף שופט לא באמת רוצה להגיע למשפט. הם רק רוצים לסיים את היום ולחזור הביתה. אבל החוק עומד לצדנו". הדברים שלו נסכו בי ביטחון, סירבנו לסכום וחזרנו פנימה כשאני משקשקת מתגובת השופטת.

ואז קרה דבר מדהים: השופטת שאלה את צמד פין-שלוף מה גובה הסכום שהציעו. כשענו לה, "5,000", היא התפרצה: "טוב, סליחה, אני לא צריכה אפילו לשמוע את התשובה שלה - זה סכום מגוחך! על תביעה כזאת משלמים לפחות 70,000". מזל שהיו לנו מסיכות קורונה שיחזיקו את הלסת. אבל פינסקי טען שאין לו מעל ל-5,000 ש"ח לשלם. בתגובה, השופטת שאלה במה הוא עוסק, ועורך דינו של פינסקי ענה שהוא אב לשני ילדים. זה לא עשה עליה הרבה רושם, והיא ענתה לו משהו כמו, "זה לא מחמיא לך בהקשר הזה, שאתה אבא ומדבר ככה".

התשובה הרלוונטית של פינסקי למקצועו לא הייתה מזהירה, והשופטת הכינה אותו ששווה לו להציע לי סכום גבוה יותר ולסגור בזה, כי חבל בשבילו - הוא לא רוצה לסיים עם הוצאה לפועל. עורך הדין ופינאל פינסקי התנגדו: הם טענו שלא רק שאין לו את הכסף, הוא גם לא מאמין שהוא צריך לשלם סכום גבוה יותר, כי חשוב לראות את הדברים בקונטקסט, לדבריהם העליתי סרטון על כך וכך ואם לסכם לכם, הכל התנקז לטענה שהתובעת שרמוטה.

בנקודה הזו, ראוי להסביר שהסרטון שיצרתי עבור מגזין בלייזר סקר צעצועי מין שונים ברוח הומוריסטית. מן הסתם אינני מאמינה שאישה שמדברת בפתיחות על מיניות ראויה להטרדות, אבל ידעתי שהדעה הרווחת בישראל מיושנת מזה, וחלק מהשופטים גם הם מחזיקים בה.

החששות שלי התפוגגו כשהשופטת ביטלה את הטענות על הסף, ומזהירה את עורך הדין שהטיעונים שלו רק מציגים באור רע יותר את הלקוח, מחזקים את העמדה שעליו לשלם את כל הסכום. בתוך דיון אחד, שארך פחות מחצי שעה, הפכה השופטת לנגד עיניי מנציגת הדור הישן ואיום על המאבק שלי, לקול החדש שמהדהד בתוכו את קולי.

קבענו קדם משפט נוסף, לפניו פנו אלינו עו"ד פינוביץ' ומיוצגו פעם נוספת, והציעו הפעם סכום של 15,000 ש"ח. עשיתי חישוב: לאחר הוצאות משפט, לא ישאר לי סכום גדול במיוחד. לתחושתי, אחרי המרורים שהעבירו אותי שני אלה, הגיע לי יותר. דחיתי את ההצעה.

קדם המשפט השני הגיע, והשופטת התעדכנה בפרטים. בשלב הזה כבר לא נותרה טיפת סבלנות בדמה, והיא שלחה אותנו החוצה שוב בבקשה מהנתבע להרים עוד את הסכום כדי לקבל את הסכמתי. לאחר התייעצות נוספת, הם חזרו אלינו עם הצעה עדכנית - 25,000 ש"ח. תקדים כבר לא יהיה פה, חשבתי, ואין טעם להתקדם במשפט. חוץ מזה, הסכום שהוצע לא רע בכלל, ואחרי כל זה, אין ספק שמר פינסקי למד את הלקח שלו.

איפשהו, נדמה לי שגם קצת חסתי עליו. הבלון הנפוח מזמן כבר פונצ'ר לנגד עיניי, ו- 70,000 ש"ח מיותרים אין לו, זה ברור. ובכל זאת, לא אשמתם של שני ילדיו שאבא אידיוט. הסכמנו להצעה, ובתוך חודש, הובטח לי - 25,000 ש"ח יועברו לחשבוני. תבעתי מטריד, וזכיתי. עכשיו תורכן.