השמחה על התפטרותו של אבי מעוז מוקדמת ועלולה בסופו של דבר להביא לתוצאות קשות יותר. הוא לא ירים ידיים. כחבר ממשלה הוא היה מוגבל בקידום האג'נדה שלו באמצעות חקיקה. כחבר כנסת, שאינו חבר ממשלה, הוא יהיה חופשי לקדם חקיקה פרטית חשוכה שתפגע בזכויות נשים וזוגות שהושגו במאמץ רב ובמאבקים של שנים. חלקן זכויות שאינן מעוגנות בחוק אלא בפסיקות בתי המשפט. חקיקה שבמבנה הקואליציוני הנוכחי, ועל רקע הרפורמה המשפטית, עלולה לעבור ולהצעיד את מדינת ישראל עשרות שנים אחורה.
בערב יום האשה 2023 איננו עוסקות עוד בשאלה האם החברה הישראלית עוברת שינוי. זוהי כבר עובדה מוגמרת. השאלה היא מה המחיר שאנחנו נדרשות ונדרש עוד לשלם. חוק החמץ והחוק שמרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים שעברו בקריאה טרומית הם הסנוניות הראשונה לתהליך ההדתה
המתלווה לרפורמה המשפטית. הסכנה האמיתית בתהליך זה איננה רק חוקי צניעות וטוהר, הנוגעים לנשים בעיקר, זוהי היתממות לחשוב כך ואולי גם טיפשות. הדת מאז ומעולם שימשה כלי מגן בידי שליחיה, הפוליטיקאים ובעלי השררה.
ההתעללות שגרמה לי להבין את האנשים שמצביעים בן גביר
בקרוב על מסלול "אני בת 74, ובכושר הכי טוב שהייתי בחיים שלי"
סגן שר? לא הייתי עולה על מונית שאבי מעוז נוהג בה
דתיות, כשהיא מתרחשת אצל היחיד, היא מהלך רגשי ואישי שאדם בוחר בו מתוך רצון - כשהדבר קורה בקרב ציבור גדול יש כאן כבר יד מכוונת. כשיש יד מכוונת כבר מדובר בכפייה, וכשמדובר בכפייה יש לכך מחיר כבד.
לא, לא לחיים הללו פיללנו. לא על כך נאבקנו במשך עשרות שנים. בערב יום האישה הבינלאומי התמונה הנגלית לעיננו מפחידה אותי. מי שחושבת שהמפכה אינה נוגעת לה, שתחשוב שוב. כמאמר מרדכי לאסתר: "אל תדמי בנפשך להימלט". מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אז איפה נשלם את המחיר
הכי כבד בגלל המהפיכה המשטרית או ה"רפורמה המשפטית" כפי שמכנים אתה קברניטיה? בבית, במעמד האישה ובמשפחה כמובן.
דיני ההלכה הדתית רואים במשפחה חלק מאבריה הפנימיים של המדינה וכשהם משתלטים על המדינה מותר להם לעשות באברינו כבתוך שלהם. הממסד הדתי נכנס לסלון ולחדר המיטות של כולנו, רוצה לדעת במי התאהבנו איפה וכיצד הכרנו, עם בני איזו דת אנו מבקשות לחיות, אם טהורות אנו מספיק או טמאות, שמא יתאהבו הכוהנים בבנות ציון גרושות, העולים החדשים מן התפוצות במקומיות, בנות מין
אחד ולא בבני המין האחר, שמא תלדנה ילד ממזר או פסול דין אחר או חלילה תרצינה להפסיק את הריונן ולהפיל את פרי בטנן וכך עוד ועוד, הגבלות שאיננו יכולות לעמוד בהן והציבור אף הוא מסרב.
אימתן של ההגבלות הללו מתחדדת ומלווה את הציבור מיום היוולדו ועד יום מותו. זה מתחיל כשחותכים בברית המילה את עורלתו ושל הנולד ואת הבכורים פודים והבכורות לא נחשבות, בהמשך חוגגים להם בני המצוות והבנות לכפרות, אחר כך, כשאנחנו באות מתחת לחופה, גם אז עלינו לעבור בדיקת שתי וערב לכשרותנו ובתולינו זו שנקבעת על ידי, השד יודע מי. ולקינוח כשנרצה חס וחלילה להתגרש נוכל שוב "ליהנות" ממטעמיו של בית הדין הדתי שיש לו בעיקר חוקים מדאורייתא אבל גם הרבה חוקים משלו. הרבנות, בל נשכח, היא בסופו של דבר מוסד אזרחי שמינתה המדינה החילונית.
את הדובדבן שבקצפת נחווה שוב בדרכנו האחרונה אלי קבורתנו, שם יבקשו פעם נוספת לבחון את כשרותנו וכשרות פטירתנו, הכל כדי למצוא לנו מקום של קבורה או שנמצא את עצמנו מעבר לגדר.
זו המציאות הישראלית של היום, מציאות בלתי נסבלת, מציאות שהפכה את חיינו האזרחים החופשיים והאזרחיות החופשיות פחות, ששתקו וקיבלו והאמינו שיהיה טוב, לקום ולומר די. עצרו את ההתדרדרות, השיבו את השפיות, עשו זאת בעצמכן, התקוממו, השמיעו את קולכן, כי אף אחד לא יעשה זאת בשבילכן.
יום האישה שמח!
לפחות לברך עוד אפשר.
הכותבת : עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת משפחה חדשה ומחברת הספר "בגן של אלוהים", מומחית למשפט ופילוסופיה של המשפחה.