את החקיקה היו אמורים לעצור השבוע, אך במקום זאת נטלו מאיתנו את "אהבה חדשה", והותירו רק את הד אמירתה האיקונית של נויה, "אני אמנם חזקה ויפה, אבל נהיה לי קשה". הסיבה לקושי: הפרצוף של דור תקוע לה כמו חוק יסוד השפיטה בגרון הלאומי. ליובל דווקא נעשה קל מאוד, דניאל עוד משקללת את תכונותיו של מולי בטבלת יתרונות וחסרונות ואילו אסף הרופא נאחז בלי-ים כמו שאנחנו נאחזות בטראש הזה, כלומר, כאוויר לנשימה.
מדהים: קיאנו ריבס מאוהב, והיא לא קרובה לגיל של הבת שלו
כך המאפיה ומגיפת האיידס סגרו את המועדון הכי נחשב בניו יורק
מושלם אבל לא מדי: גישת ה"קודים" למראה טבעי ומדוייק
ניר ויובל
יובל מתעוררת אל טקס "גלים ותנועה" של ניר, במסגרתו הוא מדבר אל מפרקיו אחד-אחד, ואין סיכוי שהייתה סולחת על זה לכל אדם עם מעט פחות שרירי חזה. לאחר שנשק לאיבריו ניעורה בו אנרגיית טיול בצופים, אנרגיות שיובל רואה כ"כיפיות", וכל זה בא ללמדנו שהיא באמת בעניין. בכלל, הכל כיף איתם, עם שני אלה. היום הוא לוקח אותה לטיול כיפי בסטודיו הכיפי שלו עם מכנס כיפי ממש, כל כך כיף שבא לשים אותם על מיוט. כשאינם מצהירים על כיף, השיחות שלהם מסתכמות בשאלה טייץ או טרנינג - ואלוהים, זה מעייף. בין כלבי לברדור ראיתי דיונים מרתקים יותר.
יובל חוששת מכך שניר יראה אותה מקפצת ומזיעה, מצד שני היא תשמח לראות אותו דווקא מקפץ ומזיע - מה שקורע אותה לשניים. אבל זה בסדר, כי תרגילי הכוח שלו בסטודיו גורמים לה לשכוח את החלק הראשון של המשפט הקודם, והם פוצחים בריקוד תנועה פלרטטני משל נועדה יובל בכלל להיות חברת מידברן. אלוהים יודע מה היה נשאר להם ללא חרמנות אסטרונומית.
מהסטודיו הם ממשיכים לפיקניק פלטת גבינות על הדשא, כך נראים 99% מהדייטים של המין האנושי, מספר לנו הריאליטי. יובל משתפת שהיא מפחדת מדחייה, שיתוף שאל מולו מפגין ניר יכולת הקשבה מדהימה בערך כמו של נויה. "אני דוחה אותך עכשיו?". "לא". "אז די". תגידו, בטוח שהוא לא פסיכולוג? מזלו שיש לו שרירים, באמת, זה כל כך מרכך את השאר. אפילו המומחים מסונוורים, ומחמיאים לו על ההתמדה ב"היר אנד נאו". כרטיס נוסף למידברן לחברים שלנו מעמדת הצפייה.
כמובן שאווירת הלבלוב לא תחזיק לאורך זמן. במוקדם או במאוחר היא תתעמעם, הפרפרים יתפזרו מעט, ושדה הראייה של יובל יתפנה לגלות גם את הפגמים שבקשר ובניר. מן הסתם גם לו יש כאלה, ושלא במודע, הוא גם מתריע לגביהם. "יכול להיות שתביני שהבן אדם הזה פסיכופת מדי מדבר רק על עצמו", הוא פולט על הדרך, אבל יובל עדיין מסונוורת. ודווקא משום האידיאליזציה שהיא עושה לו, המפגש שלה עם הקרקע יהיה, להשערתי, כואב במיוחד.
מר קוביות, מצדו, לא מרחף גבוה כמותה. הוא מחובר לקרקע ובבירור גם למפרקיו, ובסך הכל די מחבב את יובל. מה שהוא הכי מחבב בה, אם תשאלו אותי, זה את ההערצה שלה אליו. ההערצה הזו גם מתעתעת, מפני שכרגע, נראה לו שיובל היא "לא אחת שעושה סרטים", שהרי לא היה עד להיסטוריית כוס הקפה ושברה. להערכתי, מרגע שיובל תהיה קצת פחות נוחה וזורמת, כך יהיה גם היחס שלו אליה.
כבר עכשיו מסתמן ביניהם פער. יובל צונחת אל זרועותיו החסונות של ניר ללא מצנח, סם האהבה משחרר אותה והיא חולקת בקלות ממטעניה העמוקים ביותר. למשל, שהייתה "סרמטוט רצפה" במערכת היחסים הקודמת שלה, מתוך רצון להוכיח לסביבתה שהיא יודעת להחזיק קשר. היא כל כך נהנית להישען עליו, כגזע עץ איתן, שהיא לא שמה לב שהוא לא מסכן שום דבר בתמורה. היא נחשפת רגשית מול אדם שלא נחשף כמוה, מה שעלול להשאיר אותה בתחושה שנתנה מעצמה יותר מדי מהר מדי, לידיים הלא נכונות.
"זה כיף להיות שלם", היא אומרת לו -"אני לא שלמה". ניר זורם איתה על דימוי הסופר-הירו, ובעיניי, סליחה, זו חרטא. אין אדם שלם במאה אחוזים. בכל אדם יש מידה של חוסר ביטחון ופחדים ושריטות, אלא שניר לא מוכן לחשוף אותם כרגע. הוא עסוק בלגלם את הגבר המציל והכל יכול ונהנה מדי להצטייר ככזה. התדמית של גיבור המפרקים ללא ספק עובדת לו, אבל גם לא כל כך הוגן להחזיק בה אל מול מי שנחשפת מולך בחולשותיה. מהצד השני, אפשר לומר אולי שיובל היא זו שוויתרה מהר מדי על ההגנות שלה. העולם הזה קשוח, ילדה. כפרסומאית תל אביבית בת 29, את בטח יודעת את זה.
רועי ולי-ים
"לי ים, הכנתי לנו ארוחת בוקר", מכרכר סביבה אסף הרופא, ואשת המקף: "קוטג'". בשונה מערב קריוקי הטרור, הפעם הוא דווקא קולט רמזים ומבין שהיא מרוחקת. לי-ים רואה בהערה שלו הזדמנות לפתוח שיחה על ליל אמש, וקופצת מאי נעימות לשוחח על הנושא - ליציאה חזיתית על רועי בארבע מאות קמ"ש.
רועי משתומם; דווקא לא ראה שהיה לה קשוח, אולי כי היה עסוק בגרסת נקמת היורמים ל"פנתרה". כואב לי עליו. הוא באמת מביך דרגת האנגלית של סמוטריץ', אבל אין לו כוונה רעה. כשרועי הולך לעמוד בפינה לי-ים מבינה שאולי קצת הגזימה, ומנסה לרכך, "אני לא אומרת משהו עליך, זה אתה, זה היופי". וכמה שיהיה רחוק ממנה, כך היופי הזה יהיה יפה יותר. רועי מבולבל, ובצדק. הוא לא מבין את המסר; קודם נתבקש להיות הוא עצמו, אלא שעכשיו גילתה לי-ים איך עצמו נראה. רועי גם תוהה מדוע היא הובכה בשבילו, שהרי הביך את עצמו, אולי - אבל אין לזה קשר אליה. הוא קצת מתוק, והרבה תמים.
בינינו, לרובנו כן אכפת במידה כזו או אחרת מה חושבים עלינו, ומה חושבים עלינו, כולל במידת מה גם את מה שחושבים על האנשים בסביבתנו. יש בזה היגיון, אתם יודעים, בחזקת "ספר לי מי חבריך". רק מי שגררה בבושה ילד צורח מרצפת הסופר מכירה את סוג המבוכה הזה לעומק, ובקריוקי, רועי התנהג כמו ילד שאכל היום יותר מדי מתוק.
השיחה הקשה הזו נישאת עם רועי אל חדר הטיפול. "אני חושב שמי שתאהב אותי, לא תהיה לה בעיה עם זה ועם מי שאני", הוא חוצב בנאומו, וצודק אבל גם טועה בו"ז. כי בזוגיות, מי שלא מוכן לעבוד על עצמו ולוותר ולעגל פינות פה ושם פשוט לא יצליח. בשביל ששני אנשים יצליחו לחיות חיים משותפים, ויצלחו בטוב, שניהם צריכים להקריב הקרבות מסוימות. עם זאת בדברים המהותיים, אלו שמרכיבים את גרעין אישיותנו ומגדירים אותנו, כל אחד מהצדדים צריך להרגיש אהוב ומורגש ומוכר. את התחושה הזו רועי כבר לא יקבל מליאם, כי מאז האירוע - פשוט ירד לה ממנו, בטוטאל, ולא משנה כמה רועי יתאמץ וינסה לדלות ממנה מחמאות ורמזים חיוביים.
לטעמי, ברצינות ובחיבה לרועי וללא טיפת לעג, כדאי לשדך לרועי מישהי מחוץ לקופסה. מחוץ לה באופן רדיקלי, רוצה לומר, יתכן שבעלת גיוון עצבי. לי-ים נורמטיבית מדי בשבילו. צריך להביא לו אחת דומה לו, מתוקה ורגישה ולא ממש קוראת סיטואציות. הם יעופו אחד על השני ויפיגו את תחושת הזרות זה של זו, גם אם כל אחד מהם יהיה זר באופן אחר.
עכשיו, בעניין אחר לגמרי, מה נסגר עם הסינקים המודבקים בעריכה בשיחות עם המומחים? אתם גם שומעים את זה? אלוהים, רשת 13, זהו לא ערב הקרנות של מגמת תקשורת.
נויה ודור
אנו שוב תופסים את נויה בתנוחת מוצא: מאוכזבת. הפעם מרגיז אותה השולחן המלוכלך, אבל בעיקר עצם קיומו של דור, ממנו היא נוטלת בכעס את המטלית כאילו ביקש ממנה לעטות בורקה לשארית חייה ולא לנקות את השולחן בעצמו. נויה, "יצאת עם פרינססות לפני, הא?", היא צולפת. דווקא עם פרינססות לא יצא, הוא מעיד, אך נראה שגם עם שליטה טוטאליטרית טרם התנסה. נויה מביעה משאלה שלי-ים תישאר פה כדי שהיא תוכל להמשיך להשפיל אותה בארוחות משותפות, אך היא מודאגת מהפער בינה לבין רועי. "את מדברת בעצם על עצמך?", שואל דור, ונויה צורחת, "מה הקשר?!", מה שמוכיח את הנקודה שלה: בשונה מלי-ים ורועי, אצלם הכל זורם חלק.
נויה יוצאת בזעם מהבית, ושתי המאוכזבות רוקחות קנוניה על רקע איבה משותפת לגברים שלהן. לי-ים מנסה לשכנע את נויה להתמיד, אבל אין לה דוגמה מאוד מרשימה לתת מעצמה, הרי הסיבה היחידה שלה להישאר עם רועי אלה המצלמות - בכל סיטואציה אחרת היא הייתה מעיפה את הדוקטור על טיל. את החגיגה הזו מאזן מהצד השני מולי, שבא לעזרת דור. מולו מוכן דור להודות סוף סוף שהוא סובל.
(נויה היקרה, מדור sheee עשה מחוות תמיכה מיוחדת בשבילך - גלריית פרצופיו המדוכאים של דור, למקרה שהתגעגעת)
העידוד של מולי מחמם אותו עוד יותר, מה שמדרדר אותו לציטוטים שלא יפים למצלמה, הערות אייג'יסטיות נוסח יאללה-יאללה-היא-תזדקן-ותתפכח - אבל אין שופטים אדם תחת מצור. תחשבו על שרה אחרי שלוש שעות במספרה, מה זה מול דור אחרי חמישה ימים עם נויה. אז למה אתה נשאר, שואל אותו מולי ובצדק. "כי מחכה משהו בסוף הדרך". "מה מחכה?". "תהליך". מאז "משילות" ו"פוזיציה" לא רוקנה כל כך מילה ממשמעותה.
בינתיים, מהשיחה עם לי-ים ממשיכה נויה לרכל על דור עם עצמה, וגם הפסיכולוג במקרה נמצא שם. נויה אומרת בבירור: די. אין לה כוח לדכדוך של דור, גם אם היא זו שגורמת לו. הפסיכולוג עושה דבר מסוכן - ומעביר ביקורת על נויה: הוא אומר לה שהיא לא באמת שם בשביל דור, שפיה ולבה אינם שווים. לפסיכולוג שלום. דור עדיין נצור, ארגוני הגברים היכן הם.
נויה חוזרת לדור עם הפנמת מסקנות מהטיפול, קשובה ואמפתית יותר למשך משפט שלם של דור, בסופו היא קוטעת: "קודם כל אל תגיד את זה". האופן שבו היא ממשטרת את חופש הביטוי שלו גורם לי לראות את מתווה שמחה רוטמן כמרוכך. "לא באתי לתכנית בשביל שדור טאוב יעבור תהליך, באתי בשבילי", היא מזכירה לנו פעם נוספת, למי ששכח. שמעו, אני מוכרחה להעריך לפחות את התעוזה להיות כל כך מרוכזת בעצמך, ולא לנסות להסוות את זה אפילו. הבחורה לא רואה בעיניים.
אבל מה שהכי מעניין פה, בעיניי, זו דווקא הפרשנות של דניאל לסיטואציה: "קשה לו עם זה שהיא מהממת ויפה". אני באמת תוהה לעצמי, אף אחת מסביב לנויה לא רואה כמה היא מפחידה? האם היופי שלה מטמטם אותן עוד יותר מאת הגברים? ודווקא מולי מדיטציה-בכפייה, מתגלה כמחובר למציאות יותר עם כולם, עם המסקנה: "חלאס, שישחררו".
לעת ערב, נפגשים שני צדי הסכסוך לניסיון גישור נוסף. שיחה שנפתחת, כמיטב המסורת, בנזיפה מצד נויה על היותו של דור איש עם רגשות. עכשיו, וואלה - גם הוא מתחיל לעצבן אותי. כמה זמן יכול אדם בגיר ומתפקד להיאחז בעמדת הקרבן? במשך מונולוג שלם היא מטיחה בו אוטוסטרדת האשמות, ודור: "את צודקת בכל מה שאמרת". אבל גם זה מעצבן אותה, כי מה כיף בלריב אם האדם שממול לא נותן פייט. ונויה, ממש כמו יובל וניר, ג'סט וואנה האב פאן.
"לא כיף לי, לא טוב לי, הוא רואה שכיף לי ועושה את זה בכוונה", היא מתאוננת, ואני קצת חוששת ממה שנויה תגלה בשידוך הבא, והוא: שעם דור או בלעדיו - איתה, כיף זה לא. כך או כך, ניסיונותיה להכריח את דור ליהנות או להחזיר מלחמה או לעשות משהו מלבד פרצוף קודר - לא צלחו, והגיע באמת הזמן להתקדם הלאה. נראה שתקופת דור ונויה מאחורינו. אין צורך באלבום זכרונות.
דניאל ומולי
משימה היתולית פוקדת את דניאל ומולי, שבניסיון לחלץ מהם עניין כלשהו נשלחים עד לשדה התעופה. שם הם נדרשים למלא מזוודה בפריטים שהצד השני יאהב, משימה לא מאתגרת במיוחד בהיותם שני אנשים די כלליים. זה לא מפריע לדניאל לפרוץ בהתקף חרדה שמא יבחר לה מולי פריטים לא נכונים, כאילו עם המזוודות האלה הם הולכים לטוס למלדיבים. כפרה, זה רשת 13 פה, אפילו קידום לתכנית הם זורקים על מאיה ורטהיימר.
גם מולי מודאג: מרוב חשש לאכזב הוא בזז את כל הדיוטיפרי, וכעת הוא מנסה לסגור את בשיטת ישבן הטוסטר את המזוודה המפוצצת, חייב לדחוס פנימה את כל החליפות המחויטות שבחר בכל גווני השיעמום. "אמאלה - איך הצלחת לארוז הכל?", נדהמת דניאל, שברגע זה החלה להכיר ביתרונותיו של מולי, כאפסנאי. עכשיו, היא מדווחת, הוא נכנס לה ללב.
אבל שלא יתן להתלהבות הזאת לבלבל אותו יותר מדי: חרף כשרונו למזוודות, רומזת לו דניאל להוריד ציפיות. בסופו של יום, היא פותחת לפניו טבלת יתרונות וחסרונות. כרגע, היא מעדכנת, הכף נוטה לטובתו - אך מי יודע מה יהיה בחיים האמיתיים, בהם לא מקבלים מתנות במזוודה תמורת חסות למשביר. אף על פי כן היא מסכמת ברוח טובה ממאגר הציטוטים הגנריים, "דברים טובים קורים כשיוצאים מאזור הנוחות". אני אומרת לכם, מתוך הכלליות של שניהם יגיע החיבור. או כמו שאמר מולי, "ככה זה גברים, תפנימי - זורקים נעליים".