בריטני, את בסדר? אמאל'ה אבאל'ה והסרטונים המשונים

בריטני, אל פצ'ינו ואליקו מתכנסים לטור אחד כדי ללמד אותנו חופש מהו; שירי מ"חתונמי" בהריון ראשון ומרגש שמזכיר לנו כמה כיף לא להביא ילדים; והפתעת השבוע - מעמד הנשים בישראל לא משהו בכלל. זהו תחילת חודש הגאווה אבל חדשות הנשות קצת מתביישות. אל נאמר נואש, יום אחד נזכה כולנו לחיות כמו אליקו.

דיברנו על הברבי ועל ההריון המוזר, ועל בתי השחי מה נגיד?
"הלכתי לעשות פיפי וגיליתי שהשוקיים שלי בגוון כחול"
גווינת' פאלטרו ממליצה בחום: צעצוע מין אנאלי ליום האב

יוצאת "חתונמי" תביא ילד, ככל הנראה בדרך אלטרנטיבית, מה שנקרא. ואחרי שנאחל שלל איחולים ולילות גדושי שינה, נישא תפילה שבצד נרמול תרומות זרע וטיפולי פוריות, גם לבחור שלא להביא ילדים כלל יהיה לגיטימי במדינת ישראל. הסתכלו סביב, יש מהם די והותר, באמת שאין בי ושכמותי צורך לתרום למאמץ הקבוצתי.

אם אתן נשים בסביבות גיל 30 צפונה ואין לכן ילדים מכל סיבה שלא תהיה, בטח תזדהו עם האמירה ששאלת הילדים היא החלק המדכא ביותר בכל שיחה. גם אם עובדת היותך נטולה ילדים דווקא לא מדכאת אותך בכלל. לכל אחד ואחת תהיה דעה על מה את אמורה לעשות עם הרחם שלך, והדעה תמיד תיטה ללייצר איתו אדם חדש, לעיתים קרובות מצד אדם ללא רחם ובטח כזה שלא ישא בהשלכות ההחלטה בשבילך. בכל מקרה, מובן שבעצות האלה אין כל טעם, ובו בזמן ששיחות כאלה מרגיזות הן גם משעממות להחריד.

הרי אם רצית ילדים, ואין לך - סביר להניח שאת מודעת לאופציות האלטרנטיביות, וששקלת אותן בראשך, ואותה אישה בקניון או נהג מונית לא תרמו לך דבר חדש מלבד מלח על הפצע. אם לא רצית ילדים, ובכן, אני מקווה שלא שינית את דעתך בגלל דעתה של אישה בקניון או נהג מונית, וגם לא בגלל אמא שלך שמתה לנכד. אחרי הכל, היא אמנם תהיה שם כדי לקנות לא ממתקים, אבל עם כל הכבוד, זה רק החלק הכיף. בואו נגיד שאם את סבתא טובה, שמך לא יעלה על ספת הפסיכולוג, פריווילגיה שאין לאמא.

טוב שהתחלנו לנרמל משפחות בצורות שונות וגידול ילדים בצורות שונות, מפני שהמצרך החשוב ביותר לגידולם הוא אהבה (טוב, גם כסף) - וכל עוד יש את זה, השאר באמת שולי. ילדים עושים באהבה או לא עושים בכלל, וכפועל יוצא מזה, הבה נניח שאין שום טעם ללחוץ על מישהי להביא ילדים שאיננה רוצה בהם. בברכת להיות עם חופשית בארצנו.

או זה לפחות מה שהיא אומרת. אם היא עצמה אכן מפעילה לעצמה את הפרופיל. לא יודעת, אני כבר לא סומכת על כלום בהקשר של בריטני. כל דבר שהיא אומרת נשמע מדאיג בשלב הזה, גם כי בריטני היא בריטני, על כל מה שאנחנו יודעים לגביה ולגבי יחסיה עם משפחתה, וגם כי הפוסטים שלה תמיד מנוסחים באופטימיות מינימליסטית מקריפה שגורמת לה להישמע כמו תוצר של צ'ט ג'י פי טי. "הצלחתי לתקשר את מה שהחזקתי בפנים ואני מרגישה מבורכת", כתבה רובו-בריטני. "שתינו קפה יחד אחרי 14 שנים שלא עשינו זאת. אולי עכשיו נלך לשופינג!". זה לא נשמע לכם כמו צופן שצריך לפענח? ואיזה נורא זה, להגיע למקום בחיים שכל דבר שאת אומרת נשמע כמו קריאת מצוקה פוטנציאלית.

כידוע, בריטני השתחררה בשנה האחרונה מאפוטרופסותו של אביה לאחר מאבק משפטי ארוך וממושך, אך המעריצים עדיין חוששים לשלומה. מהצד נראה היה שמצבה הנפשי ממשיך להידרדר ומספר סרטונים תמוהים בהשתתפותה (היש סרטונים לא תמוהים, כשזה נוגע לבריטני?) המשיכו לעורר שאלות באשר למידת עצמאותה בפועל, כמו גם תאוריות קונספירציה. בהן זו שאומרת שבריטני עצמה כבר לא מופיעה ברשתות החברתיות כלל, וכי הסרטונים בדמותה נוצרו בטכנולוגיית דיפ-פייק. בדרך כלל תאוריות כאלה מעלות בי גיחוך, אבל במקרה של בריטני, הכל כל כך דפוק שם מאחורי הקלעים, שבאמת כבר אי אפשר לדעת. אז מה דעתכן? האם בריטני באמת יצאה לחופשי? מי עומד מאחורי הסרטונים המשונים שלה? האם הטרגדיה האמיתית של בריטני היא שכיום, לא משנה מה היא תגיד, אף אחד כבר לא יאמין לה שהיא פשוט מרגישה בסדר?

ברכותיי! דורגנו כמדינה במקום האחרון מבין מדינות ה-OECD מבחינת שוויון בין גברים לנשים, בצמידות מחמיאה ליפן, מדינה שבה האישה האידיאלית מתנהגת ונראית כמו הלו קיטי. דוח SIGI בחן את הסוגיה ב-179 מדינות שונות, דרך פרמטרים של אפליה במסגרת המשפחתית, ביטחון אישי, גישה למשאבים כלכליים ומיצוי חירויות אזרחיות. ואנחנו לא סתם מאחור, אנחנו ליטרלי במושב האחרון של האוטובוס. סתם לאינדיקציה - בתחום האפליה במשפחה, בעוד שהממוצע במדינות הסקר הוא 14.2, ישראל קיבלה ציון של 40.9, הרחק הרחק מה-0 הנחשק. למען האמת, הציון שלנו מעפן גם ביחס לממוצע העולמי.

זוהי קריאת השכמה למדינת ישראל כולה, התשובה המצלצלת והמהדהדת ל"למה צריך פמיניזם" ו"איך זה עדיין רלוונטי" והסיכה שאמורה לפוצץ את בועת הדמוקרטיה הנאורה של המזרח התיכון שכולנו חיים בה. גם חתיכת זכוכית תנצוץ מתוך גוש של חרא, אבל זה לא הופך אותה ליהלום. הבה נצא מהסרט, יש לנו עבודה לעשות.

עוד דוח מהנה והפעם תוצרת מקומית, מטעם מרכז אדווה, חושף שנשים סובלות יותר ממשבר הדיור. מסקנה הגיונית ומתבקשת בהתחשב בפערים הכלכליים הכלליים בין המגדרים, אבל כן מעניין להתבונן בה גם מהזווית הזו. איך אמרה וירג'יניה וולף, קודם כל שיהיה לך חדר משלך, ואז נדבר. ככה היה כתוב, נראה לי. אם היה לי חדר משלי, אולי הייתי מצליחה להתרכז.

אין גיל לאהבה, בעיקר אם אתה גבר בגיל העמידה והיא יכולה להיות הבת או הנכדה שלך: אל פצ'ינו מצפה לתינוק בגיל 83 מאהובתו בת ה-29, אליקו בן ה46 חזר ללירז בת ה18. כמו רוב הקוראים והקוראות, ברור שגם אני הרמתי גבה נוכח הידיעות האלה. בלבי שאלתי, מה בדיוק מפריע לי בזה? האם הפער הגילאי שמעיד, אולי, על יחסי כוחות בלתי הוגנים, אולי גם לא בריאים? פער גילאי אכן הולך לעיתים קרובות יד ביד עם יחסי כוחות קיצוניים, כאשר הכף נוטה לטובת המבוגר והמנוסה יותר, שהוא גם, בדרך כלל, הגבר. אבל האם באמת לבי כה יוצא ללירז, שלא ידוע לי דבר עליה מלבד זה שטעמה בגברים הוא כנראה אליקו?

אם להיות כנה עם עצמי ואתכם - פייר, אני מקנאת לא בלירז. משפט שלא חשבתי שיצא מפי: אני מקנאת באליקו. מן הסתם יותר מזה באל פצ'ינו. גברים, בכלל: איזה כיף לגברים שהגיל פשוט לא אומר בשבילם כלום. לצאת עם בחורה שעוד לא סיימה להתפתח? בדוק. להביא ילד כשאתה רגל בקבר? למה לא, להיפך - הוא ילמד עצמאות. אז נכון, לנו יש את הרחם וכל השיט הזה, אבל תודו שהפחד שלנו לא קשור רק לירידה בפוריות. בעצם, אצלי הוא קשור להכל חוץ מזה. אדרבה - מבחינתי, שהפוריות תלך קיבינימט. זה יותר עמוק מזה. אנחנו מפחדות להפוך ללא רלוונטיות, לא מעניינות, לא ראויות. ואני שואלת, אם אליקו יכול לחיות בסרט של סרט קולג' בגיל 45, מי אני שארגיש זקנה בגיל 30? יאללה, שיזדיינו כולם. אני נוסעת לחופשת האביב שלי.