הרשת כועסת על שלגייה של גל גדות שיוצא רק עוד שנה

גל גדות מקיפה אותנו מכל הכיוונים, עם סרט שהספיק לעצבן עוד לפני שיצא, וגם ביקור מלבב בארץ הסחוניה דל מות; אברהם מאבד את הקרדיט שלו ב"אח הגדול" מרגע לרגע, ולנו רק נותר לאחל כוחות נפש לספיר; וזה מה שכולנו צריכות לעשות אל מול מתקפת הדרת הנשים מהתחבורה הציבורית. חדשות הנשות מותשות, תעירו אותנו באוקטובר ועדכנו אם יצא בסוף מדינת הלכה.

הרעל הוורוד טועה: אברהם צריך להתגאות בחיזור שלו אחרי ספיר
משיכה? חשוב אבל פחות: מטפלת נתנה לנו נוסחה לזוגיות מוצלחת
אירוע הקוד לטלפון של יוסי קטן על סאגת קפריסין של מאי ומשה

רייצ'ל זגלר, שתגלם את שלגיה וכן בתה של גל גדות בחידוש הלייב-אקשן של דיסני, גוררת אחריה סערת רשת שלא נגמרת. זה התחיל מזעם על ליהוקה של לטינית לסרט על מי שמכונה על שם עורה הלבן, שזה אולי קצת וואוק בקטע מוגזם עד מגוחך, אבל מכעיס - לא הייתי אומרת, מה גם שזגלר באמת מזכירה לטעמי את הדמות המצויירת במראה שלה, מלבד מרחק כמה גוונים מדף מדפסת.

עם הסיבות האחרות לזעם כלפיה אני יכולה להזדהות יותר. אלה נוגעות לאטטיוד של השחקנית כפי שהוא מצטייר בראיונות, ונגוע ביהירות עד בוז לסרט לקלאסיקה משנות ה-30. כך, למשל, באחד הראיונות, סיפרה שלא ראתה הרבה מהסרט המקורי, פרט מקומם כשלעצמו, כי אם קיבלת תפקיד משחק ראשי בסרט הוליוודי, זה מינימום התחקיר שנדרש ממך. ולמרות שצפתה בסרט פעם אחת מזמן כשהיא הייתה ילדה קטנה וזה הפחיד אותה מדי אז היא לא חזרה לצפות שוב, טענה זגלר, היא יודעת שהסיפור המקורי התמקד בסיפור האהבה (מה שרחוק מלהיות נכון) ובנסיך ש"סטוקינג הר" ומציל אותה. בגרסה החדשה, כך עולה מבין השורות, שלגיה היא אישה חזקה ועצמאית שמצילה את עצמה, ואהבה אינה מעניינה.

הפרשנות הזו כמובן מכעיסה את הקהל המידי של הסרט הזה, אותו קהל שגדל על הקלאסיקה ורוכש לה הערכה אמיתית. נשים ברחבי הרשת מבקרות את תפיסת הפמיניזם השטחית של זגלר והיוצרים, לפיה אישה חזקה לא אמורה לאהוב. אוסיף שהתפיסה הזו מציגה את שלגיה המקורית כחלשה למדי, אם כי אפשר להסכים שבריחה ליער בגיל הנעורים ומגורים בתנאים פרטיזניים עם שבעה יצורים שלא יודעים גבולות, היא בחירה די נועזת ואקסטרימית. בנוסף, נטען כי האמא של שלגיה היא הסטוקרית המפחידה באמת, ובקיצור, זגלר מדברת שטויות.

למעשה, כשיורדים לעומק המעשייה, מגלים כי היא עגולה ורבת רבדים, ודאי יותר מעוד סרט שטחי ויעני-פמיניסטי שמדקלם מסרי העצמה נשית ריקים מתוכן, ומפמפם לנו עצמאות-במקום-אהבה, כאילו אנחנו חייבות לבחור. לכל תוסיפו לזה את הידיעה שזלגה החוצה, לפיה במקום שבעה נמוכי-קומה ילוהקו בני אדם מגוונים מגדרית וגובהית (כן המצאתי מילה), והעיניים שלכם יתגלגלו עד לעורף.

ברשת כבר נשמעות קריאות להחליף את השחקנית או לגנוז את הסרט. קריאה די מרחיקת לכת, כי בסופו של דבר, גם סרט גרוע עם שחקנית מעצבנת לא ירעיד את פני האדמה, אבל הרשת כהרגלה נוטה להגזים. ביקורת של מספר אנשים מתלקחת במהרה לזעם המוני שהופך בתוך שניות לדרישה לביטול. מה שכן, אולי הגיע הזמן להפסיק לחרבש לנו את קלאסיקות הילדות לשם "עדכון לרוח התקופה". במקום זה, אפשר אולי - קבלו רעיון פורץ דרך - לייצר סרטים חדשים. ולגל גדות, כפרה עליה, נאחל רק סרטים טובים יותר.

בהדרגה אך בהתמדה אברהם מאבד את חינו בעונה הזאת, וספציפית בכל הנוגע למערכת היחסים שלו עם ספיר. קודם כל, אני חוזרת בי: היא כן בקטע שלו. מעוניינת, רוצה, אוהבת, איך שלא תגדירו. היא איתו. אממה, עכשיו עולה התהייה, האם זה מה שהיא צריכה לאחל לעצמה. נשבעת לכם, אם עוד פעם אחת הוא יגיד לה לכבד את עצמה, ואיך לכבד את עצמה, וימשטר את הדיבור שלה כשהפה שלו בעצמו משפך של ג'ורה - אם עוד פעם אחת זה יקרה - אני לא אעשה כלום. אבל זה נורא מעצבן. אולי מישהי עם יותר מוטיבציה יכולה לצעוק לו על זה מלמעלה?

אני תוהה לעצמי מה קרה לו, אם קרה, בכלל. כלומר, האם הוא באמת השתנה לרעה לאורך העונה, או שהוא נשאר אותו אברהם, ורק שינה סטטוס חברתי שמחמיא לו פחות. התשובה היא גם-וגם. ישנן התנהגויות חדשות שנחשפו עם תום ההאני-מון עם ספיר, ויכולות היו להיחשף רק בפורמט של זוגיות ארוכת טווח, כמו קנאות זוגית מכוערת. סיילנט טריטמנט של יומיים, רק כי היא העזה, מי ישמע, לדבר בנסט עם אורי נגר. יותר ויותר התנהגויות של ספיר נחשבות בעיניו ל"לא מכבדות אותך ולא אותי", וזה, אגב הסעיף הבא, כשלעצמו מהווה נורת אזהרה מטרידה. ויש, כאמור, גם דברים שיכולנו לראות מלכתחילה. למשל, איזה מן בן אדם קורא לעצמו מלך, ועוד בתדירות כזו? כשהאנדרדוג המותקף אומר את זה, זה חמוד. אנחנו שמחים בשבילו. עכשיו, ממעמדו בקבוצת המקובלים במלעיל, זה נשמע יותר כמו שיגעון גדלות.

קווים אלימים-רגשית מתגלים לאורך העונה הזאת בדמותו של אברהם, מה שגורם לי לחשוש לספיר, אישה עם קווים מרצים, בתוך מערכת יחסים כזו. מול השתלטנות, המניפולציות הרגשיות והאגו המנופח שלו, ספיר תצטרך ללמוד לעמוד על שלה פי שבע ולפתח עמוד שדרה פלדלת, אבל האמת? אני לא בטוחה שזה שווה את זה.

יותר ויותר נשים מגורשות מהמרחב הציבורי-תחבורתי, ומתבקשות לזוז או לעבור אחורה, רק כי הן נשים. זה מתפשט לכל חלקי הארץ, ופוגע בכל המגזרים והגילאים. הנערה באשדוד והאישה הקשישה בגבעתיים שסורבו לעלות כליל; האוטובוס שנחסם בבני ברק, כי הנהגת הייתה אישה; הנערות שהתבקשו להתכסות ולשבת מאחור בדרך לאשדוד; שתי האחיות בדרכן לים המלח; ונריה קראוס, כתבת חדשות 13, שאת ההתנכלות שספגה מצד החרדים שחלקו עמה את הטיסה גיבתה באופן מחפיר גם דיילת חברת התעופה, וחלק נכבד מעם ישראל. אל תתבלבלו: זו תופעה, זו מגיפה. אל תאמינו לגזלייט הציבורי שדורש מכן להפסיק לדבר על זה, כדי לא "להסית", וכי "לא כולם ככה". דיכוי נשים הולך והופך לנורמה. שוקינג, אני יודעת. מי היה מאמין שבחסות הממשלה הדכאנית כלפי נשים בהיסטוריה של ישראל, נשים אשכרו יהיו מדוכאות יותר, הא?

השיח הפוריטני יגיד לכן שהבעיה היא באותן נשים. שאנחנו לא מכבדות, שאנחנו "מסתובבות ערומות". אבל מדובר בנשים, נערות וקשישות שכולן לבושות על פי חוק. הדרישה "לכבד" על ידי צמצום עצמנו, בהתאמה לטעמו של פלוני כזה או אחר, הינה חוסר כבוד משווע בפני עצמה. אסור לנו לתת לה יד. זוהי דרישה שמספרת לנו עד כמה כבודן של נשים נחשב פחות ערך ביחס לכבודם גברים. בעוד כבודך פנימה, כבודם החוצה אחושרמוטה - וכמה נוח לקבוע כך, כשהם אלו שקובעים את הכללים. לא עוד. יתכבדו הגברים להפנים שתחבורה ציבורית, כשמה כן היא - שייכת לציבור הרחב. ומי שאיננו מסוגל להכיל ציבורים שונים סביבו, הוא זה שיישאר מחוצה לה. להכיל, משמעו להבין שלכל הסובבים זכויות שוות לך באותו המרחב. זה לא פשוט, החיים אינם פשוטים.

נסיעה בתחבורה ציבורית, ככלל, היא חווייה של הכלה ונשיכת שפתיים. אלוהים, כמה פעמים נאלצתי לחלוק אוטובוס עם דרי רחוב שניכר שלא התקלחו חודשיים. עם ילדים רעשנים. אישה שבחרה לאכול סנדוויץ' טונה ענק דווקא עכשיו. גברים חילוניים מפשקי-רגליים. נערים ונערות שטרם גילו את חשיבות הדיאודונרט. או גברים חרדים, ששום אמצעי היגייני לא יכול אל מול זיעת הקיץ שלהם תחת החליפות. בכלל, גברים חרדים, נוכחותכם מהווה לי אתגר לא פחות מאשר נוכחותי לכם. אתם זרים לי. לא מובנים. אתם עטויים שכבות של בגדים שחורים ומגבעות שמזכירות לי דמויות סמכותיות מהסיוטים שלי. ומעצם זה שידוע לי שנוכחותי מהווה לכם טרדה, אני מוטרדת בעצמי. חלק מזה שלי לגמרי, אבל זה לא העניין: ממני מצופה להכיל. וכך אני עושה. כך צריכים כולם לעשות. אל תשתנו למעני.

אם כן, הבה נסכם שכל אחד ימשיך להיות מי שהוא בתחבורה הציבורית, ושפיסת עור חשופה לא הרגה אף אחד, אבל דיכוי ואלימות כן. ובאשר לנו, הנשים, זה מה שנותר לנו לעשות במקרה אפליה, אלימות והדרה כלפינו בתחבורה הציבורית: להוציא מצלמה, לתעד ולתבוע על זה את החברה. חברות האוטובוסים מוציאות מכיסן עשרות ומאות אלפי שקלים לפיצוי נשים שעברו פגיעה מהסוג הזה, ואנחנו כאן כדי להמשיך ללמד אותן דרך הכיס. אפשר גם להפיץ ברשת, למה לא. שיימינג זו לא מילה גסה. "שיקסע" כן.

ראו איזו סגירת מעגל מלבבת, התחלנו עם גלגה ועמה נסיים: דה מוסט מאמי אמריקן יזראלי קפצה לביקור בארץ. כן, יש אנשים שבימים אלה קופצים לאמ;פם מגדל שלום, ורואים בדרך את גל גדות. היא כבר נתפסה על ידי הפפראצי בדרך לחדר כושר ולארוחה זוגית, לא אתפלא אם בקרוב נראה אותה אוחזת בלחם חביתה. אני מנסה לדמיין איך זה, בשביל מישהי שחיה את הוליווד של הגבוה, לשמוע עכשיו דעות של בעלי קיוסקים ונהגים בישראל. מודה, אני מתה מסקרנות כאחרונת המעריצות. וזו האינדיקציה האמיתית בעיניי להצלחה אמיתית בחו"ל: אנשים המומים מזה שאשכרה חזרת לבקר בארץ, כי כולם מבינים שאין לך כבר מה לחפש פה, עם כל הכבוד לחומוס וישירות. ושמישהו רק ינסה לזרוק לוונדרוומן הערה באוטובוס.