הסדרה המדוברת של הרגע שכולנו לא ראינו היא ללא ספק The Me You Can't See, שבה מלכת הטלוויזיה, אופרה ווינפרי, לוקחת את נסיך המחמד החדש של התעשיה - הארי-בעלה-של-מייגן-מרקל, ומדברת איתו על הפרעות נפשיות.
הנושא ללא ספק חשוב, וגם הגישה של הסדרה, שמביאה מגוון של נקודות מבט מצידם של אנשים שונים בתעשיית הבידור שהתמודדו עם הפרעות נפשיות, ובדרך נותנת הצצה צהובה לנפש של האומנים, הופכים אותה ללהיט. אבל התרנגולת שמטילה את ביצת הזהב הזאת היא ללא ספק הארי, שמדבר בפתיחות חדשה ודי מפתיעה על המשפחה שהשאיר מאחוריו.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
הוא מספר על ההתמודדות עם מותה של הנסיכה דיאנה, מתאר את התחושה המוזרה שהרגיש כשהבין שמיליוני אנשים מתמוטטים בגלל מותה של אימו, כשהם בכלל לא הכירו אותה, בזמן שהוא מביע רק בעשירית מהרגש שהיה רוצה, ומפנה אצבע מאשימה לארמון כשהוא מצייר קוים מקבילים בין היחס של התקשורת לאימו ליחס שמקבלת אישתו.
ובזמן שהעולם כולו מתעלף מהנסיך חובב המצלמות, אני חייבת לשאול - רק לי זה מרגיש קצת צבוע?
עוד בוואלה!
אני מודה שהדבר שהכי מפריע בהתנהלות של הארי הוא היריקה הכל כך מכוערת לבאר הדם הכחול שהפליג בה עד הלום. נכון - מצפיה בראיונות האחרונים איתו (ובינג' של "הכתר") כנראה שמדובר במשפחה שיפוטית ומתנשאת שגרמה לו להרגיש שהוא הכבשה השחורה שאף פעם לא תגיע לשם מקום. אבל האמת, אני לא חושבת שיש אדם בעולם שלא סוחב איתו טינה כלשהי כלפי המשפחה שלו.
לכולנו יש הורה או סבא שגורמים לנו להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים, אחים שמתחרים איתנו, מתנשאים מעלינו או מקטינים אותנו, וכן - גם דוד חסר טאקט שיעיר הערה גזענית או שתיים בארוחת שישי.
המשפחה של הארי אולי מעונבת יותר וגרה בארמון אבל זה נשמע כאילו ההתנהלות בה זהה לארוחת חג אצל כל משפחה - בלונדון או בפתח תקווה. ואתם יודעים מה עוד זהה בין המשפחה שלו לזו של כולנו? הם די דפוקים, אבל הם כן אוהבים. אולי בצורה עקומה, אולי בהתאם לקווים מנחים עתיקים ולא רלוונטיים, אבל אוהבים. לשפוך את כל הרפש החוצה למיליארדי אנשים מרגיש קצת ילדותי וממש לא מכבד את החלקים הטובים שזכה להם, ובהחלט לא את הזכר של דיאנה.
יש כאן סטנדרט כפול - מצד אחד הוא מתלונן על היחס של התקשורת, החיטוט הבלתי פוסק בחייו והשיפוטיות כלפי מייגן אהובתו, ומצד שני הוא חותם על חוזה שמן עם נטפליקס. זה מעין "הרצחת וגם ירשת" כשהירושה היא חוזה של מיליונים, והרצח הוא של התדמית שהמשפחה שלו משמרת מאות שנים. הרי כל אדם שהולך לריאליטי מבין שהתוצר של הריאליטי, הוא... ובכן... פרסום. אז תסבירו לי בבקשה איך אדם שרוצה להימנע מפרסום קובע לשבת על ספת הפסיכולוג דווקא מול אופרה ומאות מיליוני צופיה.
אלא אם הוא מדבר ומתלונן רק בשביל הקטע, והוא דווקא ממש אוהב להיות מפורסם - רק מעדיף שיכירו אותו כאיש המשפחה החמוד והרגיש, ולא ככבשה ג'ינג'ית נטולת כריזמה. אם נסתכל על זה לעומק, בזמן שוויליאם והאחרים היו עסוקים בלהפוך לחלק מהטפט המלכותי, הארי מאז ומתמיד עסק בעיקר בשערוריות. צילומי עירום שדלפו מלילות פרועים בווגאס, מדי SS במסיבת תחפושות ועוד אינספור מקרים שיכלו להימנע אם הוא היה רוצה, אבל הגיעו לעיתונים, כנראה מתוך רצון כלשהו להשאיר חותם, גם אם לא מושלם.
זה מרגיש כאילו יש לנו כאן ילד קטן בהתקף טנטרום. כאילו הילד שאיבד את אמא בגיל 12 נתקע באותו שלב התפתחותי - הוא עדין כועס, והדרך היחידה שלו להביע את הכעס היא לצעוק לכל העולם כמה אבא וסבתא לא בסדר. יכול להיות שזו דמות האם שמייגן מספקת לו שסוף סוף נתנה לו את הביטחון לדבר, או איזה רצון לשפוך החוצה את כל הרגשות שהוא נעל אי שם בהלוויה של דיאנה, אבל זה נראה כאילו הסכר נפתח והוא פשוט לא שולט בזה יותר. מראיון לראיון, מאופרה ועד ג'יימס קורדן, כל מה שהארי עושה הוא לדבר על כמה המשפחה שלו רעה.
אמנם זה חשוב לפרוק את הכאב הזה כדי להפוך למישהו שמסוגל להתנהל בעולם, ולבנות משפחה נורמטיבית, אבל אדם בוגר לא נמדד רק בסיפורים על כך שאישתו מושלמת ודיבור ב"אנחנו", אלא בהבנה שבדרך כלל האנשים שעושים לנו רע, עושים את זה מתוך הכאבים והשריטות האישיות שלהם, ורק עם הבגרות האמיתית הזאת מגיעה גם החמלה וההשלמה.
זה מה שנראה שחסר לאותו ילד שמתמרמר מעל כל במה אפשרית כמה הממסד המלכותי רקוב ושמספר שרק מבחוץ הוא מבין עד כמה החיים שלו היו דפוקים. בעייתית לא רק העובדה שלקח לו כל כך הרבה זמן לפתח תחילתה של מודעות, אלא שהוא נטול חמלה כלפי אנשים שעדיין נמצאים בתוך הממסד הזה. לסיכום, זה מבורך לטפל בעצמך, אבל בהחלט אפשר לעשות את זה גם אצל פסיכולוג בלי שתי מצלמות ועשרות אנשים צוות מסביב.