איך מישהי יכולה להיות גם א-מינית, גם לסבית וגם פוליאמורית? קחו נשימה עמוקה, כי אתן הולכות לצלול אל המערבולת האין סופית של שיח הזהות המינית ב-2021. הלוואי שזה יהיה טיול רגיל הפעם. גם אם לא הטרו-נורמטיבי. בתפקיד גברת פריזל: גאיה שטיינברג, 30, אקטיביסטית א-מינית ובת זוג לשתיים, שמעבירה הרצאות על הנושא כבר מעל לעשור. שטיינברג סיימה השנה תואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, שם כתבה תזה על מערכות יחסים של א-מיניים תחת הנחייתה של פרופ' אווה אילוז.
"את הא-מיניות גיליתי בגיל 16", מספרת שטיינברג. "זה היה עם חברה: פתאום נפל לי האסימון, בזמן שהיא מדברת על דברים מיניים, שזה משהו שאני לא מרגישה. שיתפתי אותה בזה. היא אמרה לי שיש לזה שם: 'א-מינית', ושלחה אותי לפורום הא-מיני בתפוז" .זה היה ב2007 , כשהשיח על א-מיניות בישראל עוד היה בחיתוליו. שם, בקהילה בת השנה בסך הכל, גילתה עולם ומלואו. נושאים כמו מיניות, משיכה ורומנטיקה, שאנחנו נוטים לדבר עליהם כמקשה אחת - בקהילה, לראשונה, נחשפה שטיינברג לאפשרות לשוחח עליהם כאלמנטים נפרדים.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
"הבנתי שלפני הא-מיניות אני בי-רומנטית בערך מגיל 14, כי הייתה לי משיכה רומנטית לכלל המגדרים, אבל מבחינה מינית - בכלל לא", לדבריה. ההפרדה בין משיכה מינית לרומנטית הולידה גם את מושג הא-רומנטיים, ואת הא-מיניים שדווקא כן חווים משיכה רומנטית, כמו שטיינברג. לדבריה, הא-מיניים הרומנטיים מהווים את החלק הגדול בקהילה הא-מינית.
מתבקש לשאול מה בעצם עושים בקשר כזה, רומנטי אך א-מיני. התפיסה האנושית הרווחת רואה מגע, ובכללותו מגע מיני, כביטוי הפיזי של אהבה רומנטית. אם כן, איך מבטאים אהבה רומנטית שאיננה מינית?
"זאת השאלה שיצאתי איתה לדרך במחקר שעשיתי", אומרת שטיינברג. "אנחנו כל כך רגילים לראות מיניות בחברה שלנו כמשהו שהכרחי לרומנטיקה, אז אם אנחנו מוציאים מיניות מהמשוואה - מה יש שם? אבל מיניות היא רק חלק מזוגיות".
עוד בוואלה!
מבחינתך, יכול להיות מגע פיזי-רומנטי שאיננו מיני?
"בקהילה, זה מאוד אינדיבידואלי. יש כאלה שמבחינתם להתנשק או להתחבק זה לא נעים ולא מתאים, ויש כאלה שדווקא מאוד אוהבים חיבוקים ונשיקות וגם להתגפף - דברים שאנחנו תופסים אותם כמיניים, אבל הם לא בהכרח. אני אוהבת מגע פיזי ותמיד אהבתי. היו לי חוויות כאלה שהיו מיניות, וחוויות כאלה שלא יהיו מיניות. הייתה פעם אחת שהייתה לי מערכת יחסים רומנטית עם מישהי, והיו בה התגפפויות וזה הוביל לפעמים למשהו מיני, אבל אף פעם לא הרגשנו שנכנסנו לזה מתוך רצון מיני, המיניות אף פעם לא הייתה המניע. פשוט רצינו להרגיש אחת את השניה קרוב".
אם כבר במיניות-חלקית עסקינן, קבלו עוד קצת משבצות לקובייה ההונגרית הזו: רבים מהא-מיניים דווקא כן מיניים במידה כזו או אחרת, אלא שהמיניות שלהם נשארת בגבולות הגזרה של גופם, ולא מופנית כלפי חוץ. הם לא חווים משיכה מינית לאחר, או שחווים אבל במידה מועטה מאוד ביחס לנורמה. וכן, הם גם מאוננים. המושג "א-מיניות" אולי נשמע נחרץ, מפחיד, מאיים, אבל בפועל - הוא מכיל אלפי גוונים של אפור, שנשמעים בסופו של דבר די נורמטיביים. אחרי הכל, בכל חבורה יש אחד או שניים או יותר שלא מוצאים עניין גדול בסקס ו/או רומנטיקה.
שטיינברג עצמה כבר לא רואה את עצמה היום כ-א מינית מובהקת. "פעם הייתי בנקודת ה-0", היא אומרת. "היום אני יודעת להגיד שיש לי משיכה מינית לנשים בעיקר, והיא לא מאוד חזקה". "נכון לעכשיו, שטיינברג נמצאת במערכת יחסים רומנטי,, שיש בה אינטרקציה מינית, אך היא מועטה ביותר ורחוקה מלהוות גורם מרכזי בקשר".. "אני עדיין פחות מינית מכל אדם אחר שאני מכירה", היא מסכמת. "יש בי מיניות ויש משיכה מינית אבל זה מאוד חריג".
בשלב הזה מתבקש לתהות מדוע זהויות אפורות כמו זו נזקקות לכותרת רשמית, או בשפת טוקבקיסטים צחה - למה להסתבך? שטיינברג מציגה לפני את המושגים בנמרצות ואהבה אל החומר, אבל המילים מתערבבות לי בראש.
למה לא לומר פשוט "אני פחות מינית", או "אני לא כזה מתאהב", אני חושבת. בשביל מה כל הסיבוך הזה? מנין הצורך להחריג את עצמך?
"יש אנשים שמחזיקים בתכונות האלה ובאמת לא מגדירים את עצמם תחת זהות כזו או אחרת", מודה שטיינברג. "הם פשוט מיניים פחות או יותר, רומנטיים פחות או יותר, ולא מרגישים צורך להכניס את זה תחת כותרת". וזה בסדר, היא רוצה לומר. "באופן כללי, הזהויות האלה נועדו לשרת אותנו, ולא אחרת. מי שמגיע לקהילות האלה הם בדרך כלל אנשים שלא מרגישים בתוך הנורמה, שלא מרגישים חלק ושלא רואים את עצמם עד הסוף בסיפור שהחברה מספרת".
יש בדבריה של שטיינברג משהו מרגיע גם עבור זוגות ואנשים שתופסים את עצמם מיניים. גם אצלנו, נרצה או לא, ישנן תקופות של משיכה גבוהה יותר לאחרים או משיכה פחות יותר, ותקופות של חשק מיני גבוה או נמוך יותר. במערכת יחסים זוגית, אנו נוטים לייחס לירידה במשיכה או בחשק תופעה שלילית, שמצביעה על הידרדרות היחסים בכללותם. על כך שטיינברג אומרת: לא בהכרח. לימדו אותנו שרומנטיקה, אהבה, משיכה ומיניות תלויות זו בזו כשתיו-וערב. בפועל, יכולות להיות בין בני זוג - גם הטרו נורמטיביים לגמרי - תקופות מיניות פחות אך רומנטיות מאוד, או תקופות מיניות מאוד ללא כל רומנטיקה.
שדרנית הרדיו והפסיכופתרפיסטית הגופנית לימור דהאן מנסחת זאת היטב ב"ערות - נשים מדברות מיניות", ספרה (המומלץ) של תמר מור סלע: "אנחנו חיות בעידן שבו המסר הוא: 'אוי ואבוי אם אין תשוקה' - אבל אני חושבת שיש תקופות בחיים שבהן את זקוקה לזה יותר ויש תקופות שקטות יותר. לא תמיד אובדן או העדר תשוקה מגיע ממקום של קשר שהשתבש". ואף על פי כן, קשה להתנגד לכל הפנימי שאומר, יחסי מין סדירים = בריאות.
יש שיטענו שהיעדר רומנטיות או היעדר מיניות זו תוצאה של חינוך, של טראומה, של דברים שמכסים בסך הכל על ליבה נורמלית ומתפקדת. מה את חושבת על זה?
"הרבה פעמים שאלו אותי אם אנחנו לא פשוט נותנים מכסה לאנשים טראומתיים כדי לא להתמודד עם הטראומות, אבל יש הרבה אנשים שמגיעים לזה לא בהכרח מחינוך או מטראומה, וגם לא מבתים שמרניים, כמו שהרבה חושבים. הרי איך אני הגעתי לזה? דרך החברה הכי קווירית. אני לא אומרת שאין פה אנשים מבתים כאלה, יש גם - הקהילה מאוד מגוונת. בכל קהילה יש הרבה גוונים".
מעבר לכך, טוענת שטיינברג, לקהילה חשיבות עצומה במניעת טראומות עתידיות. "אני יודעת את זה מאנשים שגילו את הזהות שלהם מאוחר יותר", לדבריה. "כל הלחץ הזה למיניות מהחברה כלפיהם, גרם להם להבין שמשהו בהם דפוק, לא בסדר". לשטיינברג יש גם ביקורת על רבים מהפסיכולוגים שלידיהם מגיעים מטופלים א-מיניים. "משקפים להם קושי שיש בקשר בגלל שהם כביכול לא מיניים מספיק, אבל הקושי הוא בגלל הפער המיני, בגלל הפער בין הרצונות", היא טוענת. "ברגע שהם נמצאים מתחת לסטנדרט שהחברה מציבה להם הם הולכים לטיפול, ובמקום לטפל בשאלה של הפער - יש לחץ להעלות את הרצון של בן או בת הזוג ה'לא בסדר'".
שטיינברג מוסיפה כי אדם א-מיני שחווה את עצמו כפגום עלול להיקלע לקשרים רעילים, מתוך ביטול עצמי ואשמה. "לשמעתי חוויות איומות ונוראות של אנשים א-מיניים שנכנסו לקשרים רומנטיים, וחוו אלימות מינית מצד בן הזוג שייחסו לבני הזוג חובה לספק אותם מינית", היא מספרת. "פעם בקהילה היה הרבה שימוש במושג 'אינוס עצמי', שנולד מתוך הלחץ הזה. אנשים נכנסו בכוח לסיטואציות מיניות כי פחדו שיעזבו אותם, כי רצו לעשות לבני הזוג טוב ונעים. הקהילה נועדה להגיד להם שהם בסדר'".
את הטענות שלה שטיינברג מבססת על היכרות אישית עם א-מיניים וא-רומנטיים רבים לאורך 15 שנות פעילותה בקהילה. "לצערי אין סטטיסטיקות טובות לגבי הקהילה, גם לא בעולם", היא מודה. לפיכך, אפשר רק לשער מהם הגורמים לא-מיניות, אך שטיינברג מזהירה שכל ניסיון למצוא את הסיבה לנטייה מינית כזו או אחרת נדון לכישלון. "לדעתי, זה פשוט ככה", היא אומרת. "פשוט נולדים ככה".
רבים מבני ובנות הקהילה מאמצים גישה דומה, ואפשר להבין אותם. כל מחקר חדש שמתפרסם על גורם שנמצא לכאורה לנטייה מינית כזו או אחרת, מזעזע את יסודות הקהילה. למסקנות האלה, שלרוב אינן מבוססות מספיק, יש השלכות הרות גורל על האופן שבו להט"בים תופסים את עצמם והאופן שבו החברה תופסת אותם. אם למשל נמצא שהומוסקסואליות היא תוצאה של טראומה בילדות המוקדמת, עלול להתקבל מזה שהוריהם נכשלו, או שהמשיכה המינית שלהם היא תגובה פוסט-טראומתית לפצע שניתן לרפא. מכאן, קצרה הדרך לטיפולי המרה, שמהווים איום ממשי על קבלת הזהות הלהט"בית. וזהות שעודנה נאבקת על מקומה הלגיטימי בעולם, לא ששה להעמיד אותו בסכנה.
שטיינברג עצמה, בתחילת דרכה הא-מינית, נתמכה בקהילה כדי לקבל אישור לחוויה שלה. בגיל 16-17, בזמן שמרבית בני הנוער רודפים אחרי הרפתקאות מיניות, היא חשה כנטע זר. "סחורה דפוקה", להגדרתה. "כל האנשים סביבי מחפשים את החבילה המלאה, שכוללת מיניות, ולי אין את זה". כשחיפשה פרטנרים בקהילה הא-מינית, לעומת זאת, לא מצאה אנשים שהיא רוצה לצאת איתם. היא החלה לחשוש שלעולם לא תזכה לאהוב ולהיות נאהבת.
בסביבות גיל 20, משהו השתנה. "נפלה עליי התובנה שאני רוצה לחלוק את החיים שלי עם החברה הכי טובה שלי, ענבר", היא מספרת. עד כאן, נשמעת כמו כמיהת-לב סטנדרטית לשנות ה-20 המוקדמות, אבל גאיה מתעקשת שהיא מדברת על משהו אחר. "יש שותפים שגרים יחד לכמה שנים, לא רציתי את זה - רציתי שהיא תהיה המשפחה שלי", היא מדייקת. "בחברה שלנו יש חלון זמן קצר כזה, בערך בין גיל 20 ל-25, שבו קשר כזה הוא לגיטימי. אבל לא, אני רציתי שותפה לכל החיים". לאחר מחשבה וכמה נשימות עמוקות, גאיה אזרה אומץ לחלוק את חלומה עם ענבר. למרבה ההקלה, זה בדיוק מה שענבר רצתה בעצמה.
"מאותו הרגע התייחסנו זו לזו כמו בנות זוג לחיים", נזכרת שטיינברג. לא היו שם ליטופים אירוטיים ולא נשיקות ארוכות, אבל - איך נסביר את זה - זוכרות שהייתן בתיכון, והיו שם זוג חברות צמודות, צמודות מדי, שכולם תהו מה בדיוק הולך ביניהן? אז משהו כזה. מן חברות כזאת שלא נופלת מכל זוגיות רומנטית ברמת האינטימיות והאינטנסיביות שלה. מאותו הרגע שבו כוננו השתיים יחסים משותפים, הבינה שטיינברג שאיננה מונוגמית: "אם חברות מבחינתי יכולה להיות משמעותית בדיוק כמו רומנטיקה, ואין לי רק חברה אחת, אז למה שתהיה לי רק בת זוג אחת?".
עם זאת, מסייגת שטיינברג, הקשר שמצאה בין א-מיניות לפוליאמוריה לא מצביע על הכלל. יותר מזה, מרבית הא-מיניים, לדבריה, דווקא כן מחפשים מערכת יחסים רומנטית מונוגמית, שלא לומר נורמטיבית, ופתח לחיי למשפחה. ובכל זאת, אפשר לראות החוט שנמתח בגאון בין שתי הקהילות: שתיהן מטילות ספק במבנה ההטרו-נורמטיבי של מערכות יחסים. "מרגע שאין מיניות במערכת יחסים רומנטית, נדרש להגדיר אותה מחדש, ועם הצורך להגדיר מחדש עולות שאלות רבות נוספות", לדבריה של שטיינברג.
מכאן אפשר אולי גם להבין מדוע נכנסה האי מיניות תחת מטריית הקהילה הגאה. באותה נשימה, אפשר להבין גם מדוע לקח לה זמן רב כל כך להתקבל פנימה. אחרי הכל, מדובר בהיעדר מיניות, שהיא לכאורה ההפך הגמור מכל נטייה מינית שהיא. "היחס בקהילה הגאה מאוד השתנה לאורך השנים", מודה שטיינברג. "פעם הייתה הרבה פחות קבלה, הסתכלו עלינו כמו על חייזרים". עם הזמן, משהו השתנה. "יותר ויותר קהילות גאות התחילו להבין שיש בינינו קשר מהותי, כי כמוהם גם לנו, הסיפור שסיפרו לנו על איך מערכות יחסים צריכות להיראות לא תאם את הסיפור שלנו". היום כבר יש פורום א-מיני תחת הפורומים של איגי, לא מאוד פעיל, אבל שטיינברג רואה בזה חשיבות סימבולית. "אומרים לנו, 'בואו, יש לכם מקום'", לדבריה.
שלי פורפר-רוזן, עו"ס MA, פסיכותרפיסטית דינמית ממוקדת ומטפלת זוגית ומינית מוסמכת שמטפלת גם בא-מיניים, רואה את הדברים אחרת. "בגישתי הטיפולית אני עדיין לא מכלילה א-מיניות תחת ההגדרה 'נטייה מינית'" לדבריה. "אם מישהו יגיד לי 'אני נמשך לגברים' או 'אני נמשכת לנשים' והם לא רוצים בזה, אלה טיפולי המרה לכל דבר בעיני ולכן אין שום סיכוי שאני אעשה דבר כזה". עם א-מיניות, הסיפור מבחינת הגישה הטיפולית שלי כיום הוא לגמרי אחר עד שיוכח אחרת אולי גם מחקרית: "כל מי שמרגיש שהוא א-מיני ולא רוצה להיות שם, בהחלט יכול להגיע לטיפול ושם לבדוק האם הוא נמצא באמת במקום בו אין מיניות, המיניות היא לא חלק ממנו בעיניו והוא לא מעוניין בה, או שהמיניות שלו מודחקת מסיבות כאלו ואחרות, הפער הזה יוצר סבל, והוא מעוניין לטפל בכך אני נמצאת שם בשביל שני הדברים. המטופלים יחליטו מה הם רוצים וזה בניגוד למטופלים עם משיכה לאותו מין, שם לא אוכל להגיד זאת ולא אעשה זאת".
כמו בדרכי טיפול מקובלות רבות, גם במקרה הזה, להשקפתה של פרופר-רוזן, הדרך לריפוי עוברת בחזרה אל שלבים התפתחותיים מוקדמים יותר של המטופל או המטופלת. "בטיפול לפעמים מבינים מה סגר אותנו מבחינה מינית", היא אומרת. "יכול להיות שמישהו התחיל להרגיש גירוי או עוררות מינית וזה היה לא מותאם לסיטואציה, והם הרגישו אשמה וחסמו את זה. יכול להיות שהם היו בסביבה שבכלל לא דיברו בה מיניות ולא הייתה מיניות, והם לא יודעים מה זה, אז ככה הם גדלו. אני חושבת שמיניות זה משהו שטבוע ביצר האדם באשר הוא, והשאלה היא כמה מכסים את זה במהלך החיים".
בניגוד לשטיינברג, פורפר-רוזן רואה בא-מיניות בחירה שהיא תולדה של חוויות חיים מוקדמות. "בהחלט יכול להיות שעם השנים קרה משהו למיניות שלהם, כי כולנו - ככה לפחות אני מאמינה - נולדים עם אנרגיה מינית", לדבריה. "יכול להיות שאיך שמחנכים אותנו, קבוצת השווים, ומסרים מיניים מעוותים שאנחנו מקבלים מהסביבה סוגרים לנו את המקום המיני בעצמנו".
לדבריה, יש שמשלימים עם א-מיניותם בשלווה ולא מעוניים לחוות אותה ואת אלה שרוצים שינוי: "בגישתי אני יותר פרוידיאנית במקרים הללו, ואילו אחרים - שסובלים בוחרים לעשות מעשה ולנסות לבדוק את הנושא, או לנסות לחיות עם זה בשלום." כמובן פרופר-רוזן מניחה כי הטענה שלה עלולה לסובב נגדה את הקהילה כולה, לכן חשוב לה להבהיר כי היא מכבדת את הבחירה, ויותר מזה, כמטפלת, מראש איננה פוגשת את מי ששלם עמה, ושמחה לעבוד עם כל מי שפונה אליה בבקשת עזרה.
מה תגידי לא מיניים שיתקוממו על הטענה הזו? שיגידו שאת שוללת את הזהות שלהם?
"אני לא שוללת, אני לגמרי מקבלת את מי שהם. בחיים לא אגיד 'זה לא ייתכן, אתם לא א-מיניים' ולא אנסה לשנות אותם. אני לגמרי מכבדת את הבחירה, ועם זאת חושבת שמי שלא רוצה להיות שם צריך לדעת שאפשר לנסות לשפר."