פטיש. ShutterStock
צילום: , ShutterStock

ציפיתי לחגיגה מדהימה של חופש מיני, קיבלתי משהו אחר לגמרי

בפעם הראשונה בחייה הלכה קארין ארד למסיבת פטיש עם חבר. היא ציפתה לחגיגה של חופש מיני, אבל קיבלה משהו אחר לגמרי

עובר עלי איזה משהו לאחרונה. לא יודעת אם זה כי הייתי סגורה שנה וחצי, או שזה יום ההולדת הקרוב, אבל פתאום, ללא התראה מוקדמת, חזר לי החשק, בכל המובנים. חשק לחיות, חשק לצאת, לצחוק, חשק לסקס - חזר הרצון, באופן כללי, אחרי שנה שבה לא התרגלתי לא לרצות כלום. הרבה אנשים היו שם ויודעים על איזו תחושה אני מדברת. להיות במצב של חוסר רצייה זה קיום זומבי כזה, סוג של חיים אחרי המוות - כמו להיות במסעדה בלי חוש טעם וריח. מדכא.

את האינסטגרם ואת הפייסבוק שלנו כבר ראית?

כבר התחלתי להתרגל לעצמי כגווייה, עד שפתאום מצאתי את עצמי מתעוררת, בדרך נס. "ערה?" - כן, להפתעתי. התמתחתי, הנחתי את השוקולד, הרמתי את התחת מהספה וכבר כמה שבועות שאני מקפצת מחוויה לחוויה, ואומרת יותר "כן" מ"לא". זה נחמד, שתדעו. מסתבר שהיה לי חסך פסיכי בתקשורת חברתית בלתי אמצעית, בחיבוקים, במגע, בקרבה. בקיצור, בדבר הזה שכולנו קמים בבוקר בשבילו - אהבה. תגידו מה שתגידו, אבל זה הדבר היחיד שכולם זקוקים לו, במקום השני אחרי הישרדות בסיסית. מגע אוהב, חיוך מרחיב לב, ואת האישור הזה שאנחנו כמהים לו מאז הילדות - מאבא, אמא, הבוס, אלוהים, וואט אבר, לדעת שיש מי שיודע שאתה קיים ורואה כמה אתה יפה, חכם, ובעל ערך.

עוד בוואלה!

הנשיקה שהפכה נסיך לטרול: התדרדרותו המביכה של הארי

לכתבה המלאה

ואחרי שהסכמנו על זה (הסכמנו, נכון? אי אפשר באמת להתווכח על זה. ואם כן, אל תפנו אלי, אין לנו על מה לדבר), נגיע לעניין, והוא מסיבת הפטיש שהלכתי אליה בשבוע שעבר. מעולם לא הלכתי למסיבת פטיש, אני לא בענייני מכות (אולי משיכת שיער קלה בדוגי וטיפה התעללות נפשית), את הקורונה ביליתי בהסטרייה ג'רמופובית שלא הייתה מביישת את שלדון קופר, והפעם האחרונה שהתקהלתי הייתה כשקניה ווסט היה בארץ, אז כשחבר אמר לי "בואי איתי למסיבת פטיש, את תהני", הסכמתי.

כך מצאתי את עצמי ב"טאבו", חלל נטול חלונות של כמה קומות רוויות אוקסיטוצין ברחוב הרכבת. הדרס קוד - שחור, המחיר - 70 שקלים, בכניסה מציגים תו ירוק או עוברים בדיקת קורונה מהירה שנראית מעט מפוקפקת. בקומה הראשונה פזורים כמה ברים, דיג'יי, פמוטים מכוסים שעווה נמסה שאמורים לתת אוירה גותית, ואנשים מכל הסוגים, הגילאים, וסוגי הלבוש, כולל מלבושי הסאדו הצפויים - רתמות משונות, ניטים, בגדי גוף שלא מכסים את השדיים, מכנסיים שלא מכסים את התחת או בעירום עם איזוליר-בנד על הפטמות, הכיפה והחור של התחת. בסדר, מה שעושה לכם את זה. אני התלבשתי רגיל והוספתי לזה גרביוני רשת. שגם זה די רגיל, ביננו, נכנסתי, וניסיתי להבין מה קורה מסביבי.

בקומה הראשונה, שם מתרחשת המסיבה עצמה, יש רחבת ריקודים ודיג'יי, וגם כמה מופעים לא מרשימים במיוחד של רקדני חישוקים ועמודים. זאת קומת הפור פליי. רוב האנשים מבלים שם בהתחלה, כחימום למה שיגיע יותר מאוחר- עלייה לקומה הבאה, ל"מבוך",שאני מכנה בחיבה רבה "חדר השפיך". בכנות, גם אם הייתי מתה שמישהו יכופף אותי לר' ויפליק לי בטוסיק עם מטקה ופרצוף רציני, נראה לי שזה לא היה קורה שם בחיים. החדרים נראים כל כך מעופשים ומלאי נוזלים, שאפילו פחדתי להישען שם על הקיר. אבל אנשים אחרים דווקא זרמו.

בניגוד למה שציפיתי, לא כולם שם היו בענייני בדס"מ. רוב האנשים נראו מקסימום כמו חובבנים סקרנים שבאו לבדוק משהו חדש, וחלק (גברים בעיקר) נראו כמו כאלה שבאו בעיקר כי כל כך הרבה יותר פשוט להעמיס כאן מאשר במסיבה רגילה. אי אפשר להאשים אותם, כי זה די נכון. במסיבה כזאת ממש מצופה ממך להגיע למגע אינטימי כלשהו, ואנשים ניגשים לאינטראקציה מראש בהרבה פחות חשש ופאסון. ה"חיזור" מתקצר, הכוונות ברורות מראש ומקובלות על כל הנוכחות, ובגלל שהתקשורת מראש משוחררת יותר, התחושה מאד בטוחה ונינוחה. גם אם את רוצה לומר "לא" למישהו, את יכולה לעשות את זה בחיוך בידיעה שאסור לו להמשיך ולהציק לך.

אם הייתי בעניין של סקס משונה עם זרים אדיבים, הייתי מרגישה בבית, כי תכל'ס, לא יצא לי לבלות במקום שבו חוקי ההסכמה כל כך ברורים ומקובלים על כולם - במקום גם מסתובבים אנשים שהעבודה שלהם היא לוודא שאין חריגה, ולו הקטנה ביותר. בנוסף, השוויון המגדרי הכמותי מאזן את ה"כוחות" - אי אפשר להיכנס למסיבה ביחידים - רק כזוג, חוק שפוטנציאלית גם מוודא שלכולם יהיה עם מי ללכת הביתה. ווין ווין.

אז רקדתי. עם רוסיה סווינגרית מגניבה בשמלה וסניקרס, עם אחד חמוד שאני מכירה מהפינג-פונג בגן מאיר, עם אחד שלבוש כמו ויקינג היפסטר שחצי שעה אחר כך ראיתי יורד למישהי על הבר (איכס), ועם עוד אנשים שהרבה מהם הכרתי או הכירו אותי. תשמעו, מזמן לא נהניתי ככה. האוירה היתה מדהימה, ובחיים לא קיבלתי כמות מחמאות כזאת. כל שלוש דקות מישהו בא להרים לי באיזושהיא צורה, רובם
אפילו ללא אג'נדה.

שעה אחר כך העניינים החלו להתחמם. על הרחבה לידי התמקמו שתי בנות לסשן כאפות, כל כך קרוב אלי שנאלצתי לזוז. עכשיו, זה לא שהיה מחסור במקום. זה מועדון ענק - היו מליון פינות פנויות ונוחות יותר לבצע את מה שזה לא היה, אבל לא - כי כנראה גם הקהל שיחק תפקיד בסצינה הקטנה הזאת. אז נעצתי מבטים. בחורה אחת היתה כפופה קדימה, כנהוג (ראיתי את זה קורה עוד המון פעמים באותו ערב - תמיד אותה פוזה פוטוגנית, ותמיד האישה הייתה זו שקיבלה מכות), והשנייה עומדת מאחוריה עם מבט סליזי ומוצאת כל מיני דרכים להכאיב לה בעוד הראשונה גונחת כאילו מישהו מצלם אותה לסרטון חובבנים.

ומאותו הרגע, זה היה כאילו הבמאי קרא "אקשן", ובבת אחת כל הניצבים של מסיבת הסקס ההזויה הזאת התחילו לשלוף, למצוץ, לשקשק איברים, לפשוט בגדים ולהיכנס לתנוחות בכזאת מסירות ומאמץ, כאילו זה הסיכוי היחיד שלהם לתפקיד ראשי בסרט האחרון של טרנטינו. לא רק שזה נראה מבוים ולא אותנטי בשום צורה, אנשים גם לא נראו נהנים במיוחד מעצמם. כל הזוגות שבדקתי מקרוב הסתכלו לצדדים במשך כל הסשן, מוודאים שרואים אותם במצב הזה, שנדמה להם שהוא מיטבם - איזור הנוחות שלהם.

בעיקרון חשדתי בעצמי שבגלל שאני ונילה מדי זה סתם גורם לי להרגיש אי נוחות, אבל לא. לראות אנשים עושים סקס ונהנים אמור לחרמן את הצופה גם אם הוא חווה מבוכה כלשהי, והליבידו שלי בריא ומתפקד תודה לאל. הרגשתי לא בנוח כי זה נראה לא אמיתי, כי לא קניתי את זה.

במקום גופות נצמדים בתשוקה בלתי נשלטת, ראיתי אנשים נחבטים זה בזו בחוסר סנכרון ועושים את מה שנראה להם שמצפים מהם לעשות, לא כי זו הנטייה הטבעית שלהם, אלא כדי לא להיות לבד, כדי להשתייך לאנשהו, רצוי למקום שמקבל אותך ולא שופט, גם אם אתה אדם שבכל מסגרת אחרת נדחק לשוליים, לא מקבל את תשומת הלב הרצויה, או כזה שמרגיש חלש ליד רוב בני האדם. כאן כל אחד יכול לשחק את העוצמתי והאקסצנטרי, ואף אחד לא מפקפק בך.

ראיתי נשים עם מבט מנותק שמחפשות דרך כלשהי להצליח להתחבר - או להתנתק עוד יותר, גברים שפשוט חייבים לזיין כל לילה בחורה חדשה אחרת לא יהיה להם בשביל מה לחיות, נשים שרחוקות מאידאל היופי העכשווי, שזה כנראה המקום האחד שבו הן מרגישות "סקסיות", גברים נמוכים שמפצים על זה באגרסיביות, חרמנים סקרנים שסתם רוצים לראות ציצים, וערימות מיזוגנים שיודעים שדושיותם מיטשטשת רק כאן, באפלולית המבוך.

ציפיתי לחגיגה מדהימה של חופש מיני, אבל רוב מה שראיתי היה עצב, בדידות וייאוש של אנשים שהסתבכו בדרך המפותלת לסיפוק הצרכים הבסיסיים, ובמקום להודות שאחרי חיפושים וכשלונות אין סוף עלה בידם (הייתי חייבת) למצוא פשרה שהם מצליחים לחיות איתה. הזהות החדשה והייחודית שנטלו לעצמם קצת מנחמת, וההשתייכות לקהילה המחבקת (תרתי משמע) משמשת כתחליף בית. כי אם כבר החיים חרא, לפחות בואו נהיה ביחד, ומיוחדים מספיק כדי שכל אלה שדחו אותנו ירצו לבסוף להצטרף אלינו.

וזה עובד, אבל רק כל עוד תמשיכי להתחפש בשחור ומאסקינג טייפ, ורק עד שהשפעת הלילה תפוג. ואז, כמו סינדרלה קודרת, תפשטי את גרבי הרשת ואולי תבכי קצת במקלחת, כי שוב נגמר סיפור האגדה הקסום שבו סיפרת לעצמך שהמציאות אינה המציאות ללילה אחד, וכי עד המסיבה הבאה תיאלצי לחיות עם האמת הלא נוחה שניסית להתעלם ממנה - שבסופו של דבר כולם נפלטים לרחוב הרכבת המכוער, ושאין כזה דבר אנשים מיוחדים. כולנו לגמרי רגילים וחוזרים על עצמנו. אפילו החסכים והרצונות שלנו זהים - מגע אוהב, חיוך מרחיב לב, ואישור שמישהו רואה כמה אנחנו יפים, חכמים, ובעלי ערך. וזהו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully