לו היה ג'יימס בונד מושלך אל פח האשפה של ההיסטוריה בגלל שחפן ישבן לא לו, או מפני שכפה את עצמו על מישהי שסירבה להיענות לחיזוריו, הייתי מריע. רק שבונד המסכן נרמס על ידי הדיבור התקין, הבון טון של העת הזו, הסטנדרט שאין לחרוג ממנו - ומכיוון שכך, אני כבר מתגעגע.
בגעגוע הזה, יש להודות, קיים גם ממד נוסטלגי, אבל אולי כדי להסביר את מקורו ועד כמה התיקון שנמצא לו אינו יעיל, בואו נסור לרגע מאולם הקולנוע אל יציעי מגרש הכדורגל, בערך בתקופה שבה הושקה הסדרה הקולנועית הוותיקה בהיסטוריה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
בשנות השישים היו מגרשי הכדורגל, בהכללה, מקום לגברים. יציעי העמידה, היחס בין תאי שירותים לצופים והאווירה המחוספסת, הפכו את החוויה לגברית. נשים לא הודרו מיציעי הכדורגל (צלמי הספורט באנגליה אוהבים להנציח את הסבתות ביציעים), הן פשוט לא נהרו אליו בהמוניהן, מטעמים מובנים. משום כך היה מגרש הכדורגל מקום של אחווה גברית - מייל בונדינג.
יש לך סיפור שיושב על הלב? הצטרפי לקבוצת הוידויים החדשה שלנו
עוד בוואלה!
בונד ובונדינג
מעט מאוד נשים עבדו מחוץ לבית באותם ימים - ואם עבדו, היה זה לרוב במשרה חלקית. הגבר היה בעל המאה וגם כאשר לא היה בעל הדעה הבלעדי, הרי שלפחות בסוף השבוע הורשה לו לנוח וכמובן - לקבוע את צורת הבילוי המועדפת עליו. בישראל שבה אין מוסדות משלימים לחוויית הכדורגל (למשל הפאב, שאליו היה יוצא אב אנגלי כמה שעות לפני המשחק) היה האצטדיון למקום שאליו נכספים ילדים-בנים: הנה אבא שלידו הקפדת לדבר יפה, קורא לשופט "בן זונה", הנה אבא שבקושי מדבר בבית, שר עם האוהדים האחרים, הנה אבא, שלרוב קימץ בגילויי חיבה פיזיים, קופץ בגול ומועך אותך עד שכל עצמותיך משקשקות. ואתה, גם אם היית בן שבע או שמונה, הרגשת לפתע גבר-גבר: הנה אתה עם הגברים האחרים - שר, מקלל ומתחבק בגולים.
היה לכל זה גם צד שלילי, שהתבטא בדרך כלל במלחמות אוהדים (כדרכם של גברים שהפכו לפתע לאמוציונליים), אבל השינוי, בניגוד למקובל לחשוב, לא הגיע בגלל החוליגנים שבשוליים, אלא דווקא בגלל המיינסטרים, ולא בגלל המשטרה, אלא כמו כל שינוי אחר, רק בגלל הכסף.
מה השתנה? מעמד האישה. הגבר של המילניום השלישי כבר אינו בהכרח המפרנס, לכל היותר הוא מפרנס-שותף. שבוע העבודה השוויוני (בהכללה כמובן) גזר גם סוף שבוע שוויוני - ולפיכך ההכרעה על איך לבלות אותו, הפכה מבחירה גברית להחלטה משותפת, שלא לומר לטריטוריה נשית. ההיצע גדל בהתאמה והפך למגוון. בשנות השבעים היה רק שלושה מקומות בילוי עיקריים לסופי השבוע: בית הכנסת לדתיים, חוף הים (או "טבע" אחר) ומגרש הכדורגל. לא היו קניונים עם מתקני ג'ימבורי, לא קולנוע - ומעט מאוד מסעדות פעלו בשבת.
בונד במילואים 1
לג'יימס בונד לא היה מזל שכזה, וחובה לומר שאת חלק מהצרות הוא המיט על ראשו בעצמו: בבדיחות שוביניסטיות מגעילות שלא עמדו במבחן העליון של כל בדיחה - לגרום לאחר לצחוק. כך גם באשר להתנהגות שחצתה את הגבול: כשגבר כופה את עצמו על אישה, זה לא קשור לנורמות התנהגותיות שהיו מקובלות באותן שנים - צריך להיות חרא של בן אדם עוד לפני שאתה "לא גבר". כלומר, מעבר לדקדוקי לניואנסים תקופתיים מתקדמים (כמו למשל "יחסי מרות" - וברשותכן לא ניכנס לזה עכשיו) אנסים נחשבו לבזויים שבפושעים, גם בקרב הפושעים עצמם וגם לפני שהשיח הפך לתקין.
רגע לפני שנשוב לגעגוע הנוסטלגי ל-007, נציין רק שבונד הישן (בעיקר קונרי, שלמרבה הצער עם השנים הצטברו עדויות על שחלקים רעים מהדמות דבקו בו גם בחיים) היה פוגעני לא רק כלפי נשים, אלא גם כלפי נכים למשל - אין כמעט דמות נבל בסרטיו שלא סובלת ממום גופני כלשהו, וגם כלפי גייז (כמו מיסטר ווינט ומיסטר קיד ב"יהלומים לנצח", שאחד מהם, קיד, מושלך אל מותו מסיפון הספינה לאחר שמטען נפץ שזמם להפעיל נגד בונד ו"נערתו", נדחף לאחוריו. לא באופן פולשני, אבל באופן שלא מאפשר להחמיץ את הסמליות).
אגב סמליות, בעיני התיקון המושלם שלה לא חיכה עד למילניום החדש: כשגרייס ג'ונס ("רצח בעיניים") עושה את זה לרוג'ר מור, היא גורמת לצופה להרהר האם גם גבר-גבר לא אמור לפעמים פשוט לשכב פרקדן ולהניח לאישה חזקה, תרתי משמע, לעשות בו כרצונה, תחת לנסות "לכבוש" אותה. אלא שבעודנו מנסים לעצב מחדש את דמותו של הגבר-גבר, הן על הבד והן בעולם האמיתי, שפכנו את הגבר עם מי האמבט שבו ביקשנו לנקות אותו משפה ומנהגים מיושנים.
שופכים את הגבר
אני לא מתיימר אפילו לנסות ולענות על השאלה האם נטיות גבריות או נשיות קלאסיות, הן מולדות או נרכשות - כלומר: האם העובדה שגברים אוהבים יותר גאדג'טים, מלחמות, עסקים ומדע, היא תוצאה של ציביליזציה גברית בת אלפי שנים, או שיש בכל זאת איזו נטייה מולדת אופיינית לגברים ונשים, מערכת רביה שונה שמוליכה בהכרח גם למערכת הפעלה שונה - הדיון בסוגייה הזאת הוא הרבה יותר עמוק וארוך מכפי שהטור הזה מסוגל להכיל, לפיכך אני מבקש לצמצם את הדיון למחוזות האלתר-אגו הגברי: בונד עבור גברים היה הרחבת גבולות הפנטזיה.
נתחיל מהדבר שמגדיר אותו בשמו המקצועי: 007, הקידומת שפירושה רישיון להרוג. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני אישית רוצה להרוג לפחות חמישה אנשים ביום - מהאידיוט שחתך אותי בכביש, דרך הדביל שהציק לי בעבודה ועד למתנגד החיסונים שהעלה פוסט מטומטם במיוחד שמשווה בינו לבין יהודי נרדף על אשמת אירופה לפני 80 שנה, עד שמתחשק לי לרדוף אותו באמת.
וזה בדיוק המקום שמלבין את בונד בעיני: העובדה שאנחנו לא מסתובבים ורוצחים את הזולת על כל צעד ושעל, היא לא רק מפני שאין לנו "רישיון להרוג", אלא מתוך הבנה שיש דברים שיכולים לעבוד רק על הבד ולא בחיים עצמם. הוא הדין לגבי כל הגאדג'טים בסרט - אף אחד מאתנו לא באמת רוצה לירות רקטות מהאסטון מרטין (שלעולם לא תהיה לנו), ובינינו, עם כל הכבוד לבונד, לאף אחד מאתנו אין כוח להתגלגל מפרטנרית אחת לשנייה. בונד, מלכתחילה, היה פנטזיה גברית הרבה לפני שהפך לפנטזיה נשית (וגם לזה נגיע תכף).
בונד במילואים 2
אני לא יודע כמה מהקוראים חוו את אוהל המילואים הצה"לי כדוגמא לאקס-טריטוריה שעליה חלים חוקים אחרים, אבל עבור מי שלא היה שם, אתקצר: במילואים כולם אנשי עסקים שדופקים בוכטות באזרחות - גם אם למילואים הגיעו באוטובוס, כי רכב המנהלים שלהם בדיוק במוסך. כולם זיינים אטומיים - כאלה שיוצאים לפחות פעם בשבוע עם דוגמניות על-חלל, גם אם הם נשואים לאותה אישה, שרחקה מאוד מהאידיאל הפיזי הזה, כבר כמה שנים. כולם גם מגיבים, או ליתר דיוק הגיבו באותו האופן לחיילת שנכנסה למאהל, גם אם באזרחות הם ג'נטלמנים למופת. למה? כי כנראה גברים זקוקים למקום הזה, חדר הבנים שבו הם יכולים להתחפש לקרנפים, לנהום זה על זה ולהתגלגל קצת ברפש: נטייה מולדת או ריצוי חברתי? כאמור, אני אפילו לא נכנס לזה, אלא רק מקבל את זה כעובדת חיים: בתוך כל גבר מתחבא קרנף.
לפני לא המון שנים כתבתי עבור מגזין גברים מצליח, "בלייזר" מנוחתו עדן. ההצלחה הפנומנלית של בלייזר הייתה בדיוק מהמקום הזה: בתקופה שבה פחתה דרמטית כמות הימים שגברים מהשורה העבירו באוהל המילואים, היה בלייזר תחליף - בין הצבא לג'יימס בונד: היו שם כלי נשק, היו מכוניות מרהיבות ונשים מרהיבות עוד יותר - ומי שהסתכנה ונכנסה לטריטוריה ההיא, עשתה זאת לא רק על אחריותה, אלא מתוך ידיעה ברורה שכלליו יחולו עליה - ובכל זאת, שליש מקוראי בלייזר היו נשים שעשו זאת כדרך שבה גברים צרכו את "סקס והעיר הגדולה" (המקבילה הנשית התקופתית): לא רק בגלל הקטעים שבהם סמנתה מזדיינת בלהט (טוב, נו. גם בגללם) אלא גם מתוך סקרנות בריאה לשמוע איך נשים מדברות עלינו כשאנו לא נמצאים בחדר.
אגב הירחון ההוא: הוא החל לאבד מכוחו בעידן הרשתות החברתיות, זה שהעלה על נס את הזכות להיעלב עד עמקי נשמתך מביטוי כמו "כוסית" - ביטוי לגיטימי לגמרי בשיח בין שני גברים, למשל. אני מודה שבעידן הזה שבו אסור יותר לומר שום דבר בעל משמעות על שום נושא, מחשש שתעליב נשים, מיעוטים, מהגרים, מאותגרים - או כל תת קבוצה אחרת, אני מוצא את עצמי מתגעגע יותר ויותר לשיח ההוא, שאולי היה פוגעני אבל לפחות ביטא דברים כהווייתם ולא עטף סלידה, בוז או החפצה, בכל מיני ביטויים מכובסים.
אפתח פה צוהר קטן לעולם האמיתי: פגשתי בו כבר גברים שהם כה נאורים עד שהמצע של מרצ מנוילן בכיס חולצתם, אבל בעודם משלמים מס שפתיים לקידמה, הם מחזיקים בדעות חשוכות. במילים אחרות: אני בטוח שכל אישה תעדיף גבר שמחזיק בדעות מיושנות מעט לגבי תפקיד המינים, אבל בפועל מכין ארוחות וסנדוויצ'ים לילדים, מקפל כביסה ועורך קניות בסופרמרקט, על פני גבר שרוממות הפמיניזם בגרונו, אבל מכונת הכביסה עבורו היא סוג של תשבץ הגיון. פחות מילים, יותר מעשים.
הו, ג'יימס!
בואו נחזור במנהרת הזמן אל אותן שנים שבהן נולד בונד הקולנועי. האידיאל הגברי בישראל היה אז עוזי, השם, הקיבוצניק ותת-המקלע המפורסם, שאותו ידע לפרק ולהרכיב בתוך שלושים שניות "זוז!".
הוא לחם בערבים מבלי לשנוא אותם - ולרוב גם ניצח, היפוך מוחלט לצה"ל של ימינו, שבו מתגייסים רבים מדי ליחידות הקרביות מונעים משנאה אתנית-דתית, אבל חוזרים ממבצע אחרי מבצע בעזה עם הזנב בין הרגליים, אחרי שנער ערבי עם רוגטקה השפיל את "הצבא החזק (והמוסרי) בעולם". עוזי-בונד ידע גם לפרק ולהרכיב מתנדבות בקיבוץ, בערך באותו זמן נתון, זמן שהיה ארוך רק מיחידת הזמן שבה רץ לספר על מעלליו לחבר'ה.
הוא ידע לחרוש תלם בפלחה, להחזיק מפתח שבדי (תשלימו לבד את ההקשר למתנדבות מאותה ארץ) והוא לעולם לא היה נותן לאישה שנתקעה בצד הדרך להחליף גלגל בעצמה, גם אם בסוף ה"מצווה" היה מבקש את מספר הטלפון שלה. הוא מיעט לדבר על רגשות, אבל דווקא משום כך הבינה האחת שכבשה את ליבו, שזכתה בהצצה נדירה אל רבדים שלעולם לא יעז להחצין בפני אנשים אחרים.
היום גברים הפכו כה מחוברים לרגשות שלהם, עד שלעיתים אני יושב בפאב, כזבוב שמן על הקיר, ומביט במה שנראה כדייט: החננה יושב ומדבר על מערכות היחסים הקודמות שלו, עד שאני יכול לראות על פני הגברת שמולו את התהייה האם הוא מתכוון גם לנסות לזיין אותה מתישהו, או שיסתפק בזיוני השכל. סליחה על השפה, אבל הייתי חייב להיות בוטה כדי שהנקודה תוברר.
אני מברך על כך שמקומות עבודה למשל, הפכו לסביבה בטוחה בהרבה לנשים - בלי ציניות חלילה: עוד לפני שאביא בחשבון את העובדה ששתיים מתוך שלושת ילדיי הן בנות-נשים, זכותה של כל אחת לעבוד במרחב בטוח. השאלה היא רק אם לא התבלבלנו בין "בטוח" ל-"סטרילי": היו המון תופעות לוואי חשוכות למתח המיני הבריא ששרר פעם במקומות עבודה, אבל היה בו גם להט שדחף אנשים להצטיין ולהוציא מעצמם יותר. הטעות הגדולה בעיני היא שהמאבק המוצדק לשוויון הפך את כל רעיון הסקס לטאבו.
אני מביט בחלק מהקולגות שלי שאמונים על השיח החדש והתקין ובעיקר מביט בחלק מהנשים שמביטות בהם: לפעמים אני משוכנע שחלקן, אף יותר ממני, מתגעגעות לבונד שלהן, לגבר-גבר עם האיכויות הקלאסיות, להוא שידע להיות לוחם ומאהב קשוח קצת יותר מהטיפוסים הא-מיניים שהפכנו להיות.
כשבונד בכה
רגשות היו לנו תמיד: ג'ורג' לייזנבי, הדוגמן האוסטרלי שהבליח בסדרה רק לסרט אחד, נשבר אחרי שהרוזנת לה נישא מתה בזרועותיו ("בשירות הוד מלכותה" 1968). הוא אולי הקדים את זמנו, כי כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, היה זה דניאל קרייג שהפגין רגשות והתייפח בעודו אוחז בגופתה של ווספר (אווה גרין, "קזינו רויאל" 2006), אחרי שטבעה בתעלות ונציה. הם תמיד היו שם, הרגשות, רק שלא היה דחוף לנו להפגין אותם בכל מקום ובכל שעה.
כשאיבדנו חבר בקרב נשכנו שפתיים, כי לא יאה לו לגבר לבכות בפומבי. זה לא שלא בכינו, אבל ממש כמו בשיר ההוא - עשינו את זה בלילה. האמנו באמת ובתמים שתפקידו של הגבר הוא להגן ולפרנס, בסדר הזה, והערצנו אתכן על הנשים שהייתן, גם אם החזקנו בכמה דעות קדומות או דיברנו בחופשיות - ובעיקר עם גברים אחרים - על "מה שהיינו עושים" לכן.
הקידמה הביאה להכחדה של לא מעט תופעות פסולות, אבל גם להיעלמות של לא מעט תכונות אופי גבריות קלאסיות. לכן, אני לא אשאל עכשיו כמה גברים מתגעגעים לבונד ההוא, אלא רק - עם יד על הלב ושלא לייחוס: כמה נשים מתגעגעות אליו?