סיגל שחמון מחפשת את האחד להכיר להורים, נלי תגר מחפשת שידוך לאמא שלה ו"חתונמי" עלתה על זה לפני שתיהן - ריאליטי ההיכרויות בישראל הופך מזוגי למשפחתי. זה לא רק זה. מאז "הרווק" ו"קחי אותי שרון" (יתכן שהוכיתן כעת פלאשבק עז לתחילת ה-200) הרבה מים עברו מתחת לגשר ריאליטי ההיכרויות, בעולם בכלל, אך בישראל, מורגש השינוי אף יותר.
בעוד שבעולם הפורמטים הוותיקים והקלאסיים ממשיכים לעונות דו-ספרתיות, בישראל אבד עליהם הכלח. את היוקרה, הרשמיות וההפקות הגרנדיוזיות החליפו הלוקיישנים העממיים של בתי המשתתפים, את החליפות ושמלות הערב החליפו טרנינגים ואת הדייטים הקסומים לאור נרות החליפו ארוחות מביכות עם אמא, אבא ושבעה דודנים ואחיות. אז מה קרה לריאליטי ההיכרויות בישראל, ולמה דווקא בגילו המתקדם הוא חזר לגור בבית ההורים?
ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה לטלוויזיה וריאליטי במכללה למנהל ובאוניברסיטת ת"א, חוזרת אל המקורות. לדבריה, כדי להבין מדוע תכניות ההיכרויות בישראל השתנו, צריך לענות קודם כל על השאלה מדוע, בתחילת דרכן, העתיקו אחד-לאחד את הפורמטים האמריקאים. לפני הכל, זה היה קל. קל ואפשרי. "באותה תקופה לא היו המון אופציות לצפייה עבור הקהל, אז המון אנשים ראו את 'קחי אותי שרון'", טוענת ד"ר ברנשטיין. "זאת הייתה סנסציה. עד היום אנחנו זוכרים דמויות שהיו שם, כמו רודריגו גונזלס למשל".
ולמה הפסיקו עם זה? למה "הרווק" האמריקאית המשיכה לרוץ עד כה ל-25 עונות, ובארץ שרדה שתיים?
"היום, כשאנחנו חשופים כל כך למה שקורה בעולם, אנשים כבר לא מוכנים לראות פורמטים שנראים כמו יד שניה מעלי אקספרס. אני מודה שלא ראיתי את 'הקבוצה', אבל אני יודעת במה מדובר ואני חושבת שאנשים שראו 'המעגל' בנטפליקס אומרים, 'טוב, היינו שם'. בהתחלה היו עושים דברים שנעשו במקומות אחרים ו'מגיירים אותם', ובמידה מסוימת זה עדיין נכון אבל אנחנו גם ממציאים פורמטים ועושים דברים חדשניים".
אם חושבים על "חתונמי" בהקשר הזה, מדובר בפורמט "מגוייר" - אבל במובן המלא של המילה. אם לא היינו יודעות שהוא מיובא מחו"ל, היה אפשר לחשוב שהוא ישראלי לגמרי. קודם כל בשל העיסוק הראשוני בטקס החתונה, בחברה בה באמת נראה לפעמים שסידור הפרחים חשוב יותר מהזוגיות שבאה בצמוד אליו. אבל לא זו הסיבה, לדברי ד"ר ברנשטיין, לכך שהקהל הישראלי נסחף אחר "חתונמי".
"אנחנו חיים בעידן שלאנשים צעירים מאוד קשה למצוא זוגיות", היא אומרת. "אני שומעת על הרבה קושי בעולם של אפליקציות, שבו מסרבים להתחייב והמבחר עצום. אנחנו רוצים להאמין שלמרות זאת יש את האחד שלנו, יש אהבת אמת ואפשר למצוא אותה ולהתגבר על קשיים. בתוך העולם הזה, 'חתונמי' כבר היום הציבה את עצמה ככזו שבאמת יוצאים ממנה זוגות, אז יש פה אמת". ה"אמת" הזו שד"ר ברנשטיין מדברת עליה, טמונה לא רק בזוגות שצלחו (שאמנם הם מעטים, ובכל זאת) אלא גם בסגנונה החושפני והאינטימי של התכנית.
על אף הביקורת שהפנו כלפיה מתמודדיה לשעבר, שטענו לעריכה מניפולטיבית ולחצים קשים שספגו מצד ההפקה, כלפי חוץ התקבל מוצר שנדמה אותנטי מקודמיו. אי אילו מניפולציות שכן הופעלו היו חשופות לעיני כל, והובאו לפנינו בדמותם של המומחים. כלומר, גם מה שחרק והסריח מהתערבות הפקתית נגלה לפנינו, מה שבאופן אירוני, קנה את אמוננו במה שנדמה אמיתי. ביקרנו את המומחים על חוסר היושרה המקצועית שלהם ועל ביזוי מקצוע הטיפול בו בזמן שהאמנו לתום לבם של משתתפי התכנית, או לפחות לחלקם הגדול. רובם דיברו בכנות יוצאת דופן, והכנות הזו כבשה את לב הקהל. "אנחנו חיים בעולם שבו רצוי ומותר לדבר על קשיים", לדבריה. "גברים בוכים, אמהות מתלוננות בגלוי על הילדים שלהם ואנחנו מוכנים לראות את הקשיים והגרבוצים שיש באהבה".
יצירת אמינות נדרש במיוחד בימינו אנו, בהם הרגישות לזיוף גבוהה מתמיד. אלה כבר לא הימים התמימים של ראשית הריאליטי, אז האמנו שלפחות רוב מה שמראים לנו קרה באמת, ולא היינו מודעים לכוחו של חדר העריכה. "יש לי בת מתבגרת", מספרת הד"ר, "והיא כל כך רגישה ל'פייק', אולי בגלל הטיקטוק. הרי הילדים היום יוצרים להם תכניות ריאליטי משל עצמם, למשל, בדיוק הבת שלי יצרה סרטון עם ידיד שלה שהם טועמים סופגניות. הם יודעים איך לייצר תוכן בעצמם, והרבה צופים בריאליטי מגיעים משכבת הגיל הזו".
בקיצור, קשה לעבוד עליהם.
"לגמרי".
יש תחושה גם, שאולי לשם האמינות, נכנסים היום יותר מתמיד לחיים הפרטיים של המועמדים. נגיד, אני לא זוכרת שסיפרו לנו יותר מדי מי זו שרון איילון ומי ההורים והאחים שלה ומה קרה לה בילדות.
"בטח לא ברמה הזאת. היום דואגים להיכנס לחיים של המשתתפים ברמה אחרת לגמרי, ומה שלא חשפו בתכנית יחשפו אחר כך בראיונות וברשתות. בכל האמצעים נכנסים להם לקישקע. אחר כך גם הצופים פוגשים אותם ברחוב, כי אנחנו מדינה קטנה, ואז גם הם מחטטים ונכנסים פנימה. זה מאוד אופייני למדינה שלנו, והריאליטי משקף את זה. והמשפחות אצלנו מגיעות מאוד מאוד מהר, בטלוויזיה כמו במציאות. אנחנו מדינה מאוד משפחתית".
אם יש מישהו שיכול להזדהות עם מילותיה אחרונות של ד"ר ברנשטיין, זהו שורד העונה האחרונה של חתונמי, בן אביבי, שהוכתר לא פעם לדוש העונתי על ידי כותבת מאמר זה. באופן די מעורר הערכה, הוא הסכים להתראיין לכאן ולנדב את הזווית שלו בנושא. בעקיפין, דבריו מסבירים במידה מה את שורש התנהגותו הדושית דאז.
"רוב האנשים בארץ, נורא חשוב לנו מה אומרים עלינו", אומר אביבי. "אנחנו ניזונים מפידבק סביבתי גם ברמה המודעת וגם התת מודעת, ואנחנו זקוקים לאישורים מהסביבה". על עצמו בתקופת הצילומים, הוא אומר, "לא ממש ידעתי שהמילים וההתנהגות של המשפחה שלי כל כך משפיעים עליי. את זה ידעתי רק בדיעבד כשצפיתי בתכנית. רואים אותי שם מנסה להימנע מהרגשות שלהם מבלי לדעת שאני באמת מושפע מהם".
קטע אחד ששודר בתכנית זכור לו במיוחד כמייצג מנגנון ריצוי המשפחה: "באיזשהו שלב אמרתי 'חבר'ה תורידו את הציפיות', אבל לא הבנתי עד כמה הציפיות שלהם כואבות לי באותו רגע, וכמה הן משפיעות על קבלת ההחלטות שלי".
עד כמה, באופן כללי, המשפחה משפיעה על הבחירות שלך בחיים?
"מאוד. גם הסביבה, בכלל. יש משהו בזה ש'עם ישראל אחים' שיוצר משפחה מאוד גדולה ומאוד בעייתית, כי כולנו גם מסתובבים עם המון טראומות. וכולם מרגישים שיש להם מניות עליי, על החיים שלי, על הזוגיות שלי".
ההורים שלך תמיד היו מעורבים בזוגיות שלך כמו בתכנית?
"מעורבים בלי להיות מעורבים, כי מצד אחד אומרים 'תעשה מה שטוב לך' ומצד שני הסטרס מורגש, המניירות מורגשות והיחס המועדף למי שהתחתן במשפחה - מורגש".
היום אתה נמצא בזוגיות מאושרת, 4 חודשים, כמה מהר היא פגשה את המשפחה?
"עוד לא פגשה".
אהה, אמרת, 'הכל אני עושה הפוך'".
"ממש" (צוחק). "אמרתי, זאת לא הדרך".
על זה כולם מסכימים, לטוב ולרע - אולי בעיקר לרע - "כל ישראל אחים". אם כן, היה זה רק עניין של זמן עד שהריאליטי המקומי יגדל לתוך הזהות והתרבות המקומית, וישקף את חטטנותה המקובלת. במובן הזה, "חתונמי" הייתה פורצת דרך: היא ירדה לנימי הנפש של המתמודדים ומשפחותיהם יותר משראינו קודם לכן בכל תכנית דייטינג, וקבעה רף חדש למושג "חשיפה".
לטענתו של קיץ ברבנר, כתב התרבות של מעריב אונליין, שחושף בהרצאתו "מאחורי הכותרות" את השקרים והמניפולציות של עולם הריאליטי, הצלחת "חתונמי" כלל לא הייתה מובנת מאיליה. "תכנית ריאליטי פשוטה לכאורה, בעולם די נישתית, אחת מיני רבים", להגדרתו. אם כן, מה גרם לה לתפוס דווקא בישראל? לדבריו סוד הצלחתה טמון, לפני הכל, במדע. "התכנית נתנה פיתרון מדעי לבעיה קיומית", הוא מסכם בפשטות. "לכולנו נשבר הלב, כולנו היינו בטינדר וכולנו סבלנו. פתאום אומרים לך תמלאי שאלון, נריח לך את הבית שחי ונמצא לך אהבה. וגם כשאת לא מצליחה, יהיו שם שני מומחים שיגידו לך לנסות עוד כדי להצדיק את השידוך הזה".
אבל גם לעניין המשפחתי, מסכים ברבנר, יש תפקיד בהצלחתה של "חתונמי", והאלמנט הזה בא לידי ביטוי יותר ויותר עם התקדמות העונות. להזכירכם, בעונותיה הראשונות של התכנית קיבלנו נוכחות הורית במעמד החופה, ואחר כך בעוד פרק או שניים. בעונה האחרונה כבר דובר על חשש שמא הכלה נקשרה מדי למשפחת החתן, ע"ע בן אביבי המוזכר לעיל וזוגתו לתכנית מעיין דורי.
בתכנית החדשה של סיגל שחמון הוקפץ מעמדה של המשפחה עד שנראה כי היא שוות ערך לכלה בבחירת החתן. לצופה התל אביבית, המפגש המיידי של הדייט עם המשפחה אולי נראה מופרך לגמרי, אבל ברבנר כאן כדי להזכיר שמדינת ישראל איננה תל אביב. "מחוץ לתל אביב, התרבות הזאת של 'אמא צריכה לאשר את הבנזוג' עדיין מאוד חזקה", הוא אומר.
אך ישנה עוד סיבה, לדבריו, לכך שתכניות ההיכרויות עברו מפנטהאוז מפואר לבית של אמא. והסיבה הזו פשוטה מאוד: כסף. "לצלם בבתים של אנשים זה גם זול מאוד להפקה", אומר ברבנר. "גם להשתמש במשפחות זה זול להפקה. בארץ אין לנו תקציבים של חו"ל והיום התקציבים אפילו קטנים יותר, כי אנשים הרבה פחות רואים טלוויזיה מסחרית, וזה אחרי שהעוגה התחלקה לשני ערוצים עם פיצול ערוץ 22. וכן, מבאס לראות את חוסר המעוף ואת דלות התקציב".
יש לדלות הזו גם ערך, יש בזה משהו אינטימי. מצד שני לפעמים זה כבר דומה מדי למציאות, למה שאנחנו מכירים.
"'בקבוצה' הרגשתי שחברים יושבים אצלי בבית בסלון, גוללים בטינדר וזורקים לי בדיחות על אנשים שהם רואים באפליקציה. ואז למה שאני אצפה בטלוויזיה בכלל?".
אבל גם רחוק מדי מהמציאות אנחנו לא יכולים לסבול. בלי קשר לתקציב, אנחנו הישראלים לא נאמין היום לגברים בחליפות שעומדים בשורה ומחכים לוורד שתגיש להם הרווקה.
"זה גם נכון. אנחנו מדינה שבה הולכים בכפכפים למשרד, אז תרבות החליפות לא מתאימה לפה. יש אצלנו מיאוס מהמוגזם וגם מדמויות מוגזמות, כמו אביבית בר זוהר ושי חי. אחרי תקופה ארוכה שלהם יש מגמה של ללכת למקומות יותר מעוררי הזדהות, שבהם אנחנו יכולים לראות את השכנה שלנו, את החבר מהעבודה. רואים את זה גם ברמת המראה החיצוני. המשודכים והמשודכות היום יותר 'רגילים', ולא כולם במידות של דוגמנים ודוגמניות".
אם כן, לאן מועדות פנינו?
"לדעתי, הריאליטי בישראל ימשיך ללכת לכיוון הפשוט. גם בגלל עניין כלכלי, וגם כי זה אנחנו - מצלמות בבית, 'מחוברים' סטייל. הטלוויזיה תיראה יותר ויותר כמו החיים. זה קשור גם לאינסטגרם ולטיקטוק, כבר היום יותר ויותר אנשים מצלמים את עצמם בטלפון ויש להם שם גם מצלמות באיכות גבוהה. נראה פורמטים זולים, בלי יותר מדי עריכה מניפוליטיבית. זה מה שהדור הצעיר רוצה. חייב להיות מישהו שירים את הכפפה ויעשה תוכן כזה מותאם לדור החדש, שבכלל לא רואה טלוויזיה אלא נמצא בטיקטוק".