לא רק בגלל הגוף: איך היינו רוצות להיות מאדרפאקינג עדן פינס

דמויות שלא חשבתן שתראו בשורה אחת: דוג'ה קאט, עדן פינס, אבי חימי. על כל אלה נדבר בסיכום החדשות השבועי לצד שתי סערות מהנות במיוחד בכוס טיקטוק, כולל זו עם השם הניוזי "מסקרהגייט". הכינו כוס קפה אימתנית, כבר מתחילות. והפעם, מהקל אל הכבד

בוכה אחרי אורגזמה? ככה תדעי אם זה טוב או רע
קבלי איזה כלי: למה גברים חושפים את איבר המין שלהם?
בעקבות אבי חימי: האם בגידה אונליין היא עילה לגירושין?

גם השבוע טרנד איפור נאלח הפציע לאוויר העולם, מהסוג שעובד למשך סרטון של דקה בדיוק ולעולם לא אחר כך. והפעם אמניות מייקאפ מרחבי הגלובוס מחקות את שיטת האיפור של מרדית' דוקסברי, אושיית ביוטיקטוק, הנוטה להטביל את פניה בכעשרים ליטרים מן הנוזל הסמיך. טוב, בערך 18 לחיצות משפופרות מייקאפ שונות, אבל בשלב מסוים מי סופרת.

טכניקת האיפור יוצאת הדופן של דוקסברי העלתה כבר תאוריות שונות שנועדו להפריכה. ביניהן, שמרדית' משתמשת בכמויות החומר האדירות רק למראית עין, כדי לעורר עניין בקהל הטיקטוק המהיר להשתעמם, אך משמיטה מהעריכה את החלק שבו היא מסירה מפניה את חלק ניכר מהכמות בטרם המשך תהליך האיפור.

לזכות קהילת המתאפרות הטיקטוקריות יאמר, כי רק דרכן למדתי עד כמה איפור יכול להיות עניין רציני, כמו כל דבר שסוחרים בו בעצם. צרכניות האיפור של היום לא פראייריות, והן צופות בטכניקות ובמוצרים שמוכרים להן בעין ביקורתית. כך התחילה סערת "מסקרהגייט", שהביאה לביקורת כללית חריפה על אושיית המייקאפ מקיילה, כאשר נתפסה מפרסמת מסקרה תוך שימוש בלתי מוצהר בריסים מלאכותיים, וכך התחיל גם טרנד מרדית'. מאפרות מכל העולם בוחנות את שיטתה השנויה במחלוקת, והפלא פלא, מרביתן מסכימות שהתוצאה הסופית נראית ללא רבב. אבל להיראות טוב ברגע סיום האיפור זו לא חכמה - אני מתה לדעת איך הן נראות שעתיים אחר כך, כשהמייקאפ נסדק.

אין בדברים האלה כדי לפגוע במי שאכן אוהבת ליטרים של מייאקפ על הפנים שלה. אני עצמי מתכבדת מפעם לפעם בכמויות נאות של איפור, אנוכי אוהבת איפור אמיתית ורואה בזה אמנות לכל דבר ועניין. באמת, לא בצחוק בכלל. מי שנהנית לשאת על פניה שכבת מיגון פלדלדת, תקבל את ברכתי. אם לא, ואם אתן מעל גיל 25 ואינכן מעוניינות להפוך במהלך האירוע לאיש הסלע מארבעת המופלאים (מה שקרה לי בעוונותיי), שתיים עד ארבע לחיצות מכל מייקאפ שהוא יספיקו פלוס פלוס. וזו ההזדמנות להזכיר שכל אשליה מושלמת שמוכרים לכן ברשתות החברתיות, ממש כמו מייקאפ כבד, סופה להיסדק

עוד בז'אנר טרנדים מופרכים בטיקטוק, נכון לרגעים אלה כולן משחזרות עכשיו את הלוק המטורלל של דוג'ה קאט משבוע האופנה בפריז. כלומר, כל מי שבכוחה לצפות את פניה באלפי קריסטלים אדומים לצורך סרטון אחד, ואחר כך גם להסיר אותם. הלוק המקורי של דוג'ה, שידועה בלוקים מהם עשויים אייקונים, כלל כ-30 אלף קריסטלים אדומים שציפו את פניה וגופה עד למראה של חייזר מכוסה כוויות דרגה 3. תשמעו, האישה גאון, באמת. לא אתפלא אם היא הגתה את הלוק הזה כהטרלה, סתם כדי לבדוק עד כמה רחוק אפשר ללכת כשהמעריצות שלך עדיין הולכות אחרייך. אני מחכה שיתחילו לשחזר גם את לוק הזקן הצרפתי שלה מהתצוגה של ויקטור אנד רולף.

בשעה סתמית נפרדה עדן פינס מבן זוגה בחודשיים האחרונים, הלא הוא שחקן "365", סימון סוסינה. סתמית, כי בתחושה שלי עדן פינס קלטה את הטריק מזמן והיא לגמרי מעל מערכות יחסים. תמיד היא נראתה לי ככה: נפש של גרושה בת 50 שנפטרה סוף סוף מנישואים מתים בני 30 שנה, הילדים יצאו מהבית ועכשיו בא לה כיף. בשונה מהרבה דוגמניות אחרות, היא ממש לא אחת כזו של "ראיון זוגי מרגש", גם בתמונות הכי זוגיות שלה היא שומרת על רסטינג ביצ' פייס ותמיד נראה שהתקשורת יותר נסערת מהפרידות שלה מאשר היא עצמה.

על פי הדיווח באתר אייס, לדברי מה שמכונה בעגה ברנז'אית "מקורבים", הסיבה לפרידה היא שפינס, בגדול, צריכה את הספייס שלה. במהלך שהותם בשבוע האופנה בפריז, מלחששות הנחשות, סוסינה דרש את קרבתה יותר משרצתה הפינס לתת והגיעו מים עד נפש. תגידו לי אתן, האין מדובר במאדרפאקרית מן השורה הראשונה?

כל מה שידוע מלבד הדיווח הצונן הזה הוא שהשניים "הסירו עוקב" זה מזה, שם נרדף לפרידה, בעצם, בעידן האווילי שבו אנו חיים. כיום, ידוע שהסרת עוקב הדדית איננה מסתכמת בזה ומייצגת מלחמת אחים פלוס חורבן בית, ע"ע מקרה אופירה אסייג ואייל גולן. במקרה של עדן פינס, אני באמת יכולה להאמין שכל מה שזה. למעשה, יש סיכוי שככה היא העבירה לו את המסר של הפרידה, כי כל השיחות הזוגיות האלה בטח מתישות אותה לאללה.

השבוע חשפה אילה חסון עדות של עורכת דין אנונימית שטוענת כי אבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין ומסמליה הבולטים של המחאה נגד רפורמת משפט, חשף בפניה את איבר מינו ואונן מולה במסגרת שיחת זום מקצועית ללא הסכמתה. לדבריה, עשה זאת בתגובה לבקשתה שימליץ על מינויה לשופטת. חימי מצדו מאשר את האקט אך מכחיש את אי-ההסכמה, וטוען מצדו כי בין השניים התקיים רומן ארוך שנים, בהסכמה משני הצדדים.

כעת מתחלקות התגובות לתחקיר פחות או יותר על פי המפה הפוליטית. אין להכליל, כמובן. דורון קורן, למשל, כתב ל"הארץ" בשבחי עבודתה של חסון, בו בזמן שענת קם כתבה לאותו העיתון כי אסור למחאה להתנער מיו"ר הלשכה המתפטר. בזמן שחלק מהפעילים מיהרו לגנות את מעשיו ברשתות החברתיות, אחרים בחרו להתמקד בתאוריית הסיכול הממוקד כנגד המחאה המשתוללת, זה שעומד לכאורה מאחורי פרסום התחקיר. "מעניין מה היה קורה אילו היה תומך נלהב של מערכת המשפט", תהו חלקם, וואט-אבאוטיזם שבאופן אישי, אינני מעריכה משום צד של המפה הפוליטית, שהרי מדובר בזן הנחות ביותר של טיעון נגד. מרחיקי הלכת עומדים על צדקתו של חימי ומבטלים מכל וכל את גרסתה של הדוברת העלומה.

בעניין הזה, אומר כי כל אחד ואחת רשאים להאמין, כמובן, כראות עיניהם. על אף פמיניסטיותי, אולי תופתעו לשמוע שאינני נמנית בז'אנר ה-"מאמינות לך". אני מאמינה כשאמין לי. כעיתונאית מחובתי לצפות באופן ביקורתי, ומה שאני מצפה מעצמי תקף גם לזולת. צופה אינטיליגנט לא יבלע מיד את כל מה שמוגש לו, גם אם בפגיעות מיניות עסקינן, ודאי כשמדובר באייטם די דל בפרטים המסתמך על עדות אחת בלבד.

אך בדיוק כשם שאין צורך לקפוץ להאמין, מוטב שלא לקפוץ להביע אי-אמון, מהלך פזיז לא פחות שנובע מפחד. הפחד הזה, של פעילי המחאה, מוכר לי; כשעולה חשד שאדם בסביבתנו סרח, סרחונו מאיים לדבוק בנו ולצבוע את כל עקרונותינו וזהותנו בצבע אחיד של גועל נפש. פחד לגיטימי.

מה שאיננו לגיטימי, הוא הזינוק הפבלובי לטיהור שמו של אדם בהיותו מתאים לצד זה או אחר של המפה הפוליטית, כולל הטענות הוותיקות ביותר מספר הדינוזאורים, כמו "למה נזכרת רק עכשיו" ו"מה הבעיה להגיד 'לא'?". לעיתים, כשלא יודעים למה להאמין, מוטב להקשיב ולשתוק.