מיום שני האחרון, כולם מדברים על זה. וכשאני אומרת מדברים אני כמובן מתכוונת מתייחסים למעשה שאבי חימי (לכאורה) עשה, כדי להצדיק את עמדתם הפוליטית. בוגר מאוד. ברשותכם, אני אתייחס למשהו קצת יותר... איך נקרא לזה - מהותי? ואשאל את השאלה הכי מתבקשת בכל הסיפור הזה:
למה. ברצינות, למה? למה גברים כל כך אוהבים לחשוף את איבר המין שלהם בפני אחרים?
הרי חימי, עם כל הלכאורות הדרושות, הוא לא הראשון ולצערי גם כנראה לא האחרון. יש כל כך הרבה כאלה - מכבוד הנשיא משה קצב ועד לסוטה האלמוני ששרק ברחוב כשהייתי בת 10, בדרך לספרייה, כדי שאסתובב ואראה אותו עומד שם, בחצר של בניין מגורים נורמטיבי לחלוטין בעפולה, מציג את איבר המין שלו לראווה - שאפשר לחשוב שמדובר באיזשהו סוג של תחביב.
אבל בעוד שאני יכולה להבין למה אנשים מציירים מנדלות או אופים בשעות הפנאי, התחביב של חשיפת הבולבולים פשוט נשגב מבינתי. זה מרגיש כאילו עבורם, זה ממש אירוע מכונן, הרגע הזה של שליפת האיבר מהמכנס. השקה! אולי הם שומעים מחיאות כפיים ברקע או את הנעימה של מלחמת הכוכבים, אני לא יודעת מה עובר להם בראש. מה שבטוח, זה שהם כל כך מרוכזים בחשיפת מתת האל שתחובה להם בין הרגליים שהם לא שמים לב שהפרטנרים/ות שלהם, שלרוב נוכחים בסיטואציה לא מרצונם, ממש לא שותפים לסגידה הזאת אלא נרתעים, משתתקים, קופאים ונגעלים.
החלטתי לבדוק מה עובר לגברים כאלה בראש ופניתי לד"ר אילן רבינוביץ', רופא פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט, שלפני הכל, הבהיר לי כמה דברים חשובים על מערכת היחסים של הגבר עם פינו.
"איבר המין, אצל הגבר, הוא לא עוד איבר. זה לא כמו אחת האצבעות. זה מקום מאוד רגיש, מאוד דרמטי, שתופס חלק מרכזי מאוד בהוויה של הגבר. חתיכת הבשר הקטנה הזאת, לא הגבר הוא ששולט בה אלא היא שולטת בו. היא משפיעה על האישיות שלו, על הדחפים שלו, על הביטחון העצמי שלו, על הביצועים שלו ועל התוצאות שהוא משיג".
העיסוק באיבר המין הגברי, מספר ד"ר רבינוביץ', מתחיל בגיל ממש צעיר. כבר כתינוקות וילדים צעירים, הבנים נוגעים באיבר המין שלהם בכל הזדמנות, כיוון שעצם הנוכחות החיצונית שלו מעוררת סקרנות. אבל עם השנים, ההתעסקות באיבר המין הגברי יוצאת מגבולות האינטימיות שבין אדם לעצמו והופכת ממש להווי חברתי.
"מגיל צעיר בנים משתינים בצוותא, מגלים שלא לכולם יש את אותו גודל, ומתחילים לעשות השוואות. נכנס כאן גם העניין של קנאת הפין, שמתחיל כשהילד הצעיר, שהוא עדיין לא מפותח, רואה את אבא שלו ערום. הפער בין איבר המין שלו ושל אביו נשאר בתודעה של אותו הילד ומלווה אותו משחר נעוריו עד יום מותו. ובעידן של היום זה אפילו יותר גרוע כי היום לכל ילד בכיתה א יש סמארטפון, כך שילדים שעדיין לא מפותחים אנטומית רואים איברים של גברים מפותחים בסרטוני פורנו, וזה הופך להיות הרפרנס שלהם", אומר ד"ר רבינוביץ', וממשיך: "העיסוק בפין כבר בשנים האלה הוא מאוד דרמטי, ואז כשמגיע גיל ההתבגרות המינית גם אוננות משותפת של גברים - לא כאקט הומוסקסואלי אלא כאקט חברתי - הופכת להיות לגיטימית. אחר כך בצבא יש מקלחות משותפות והרבה פעמים גודל האיבר הופך לאיזה כינוי של החבר'ה ביחידה והופך את הגבר למושא הערצה והאדרה או למושא ללעג".
עוד סמל סטטוס, בעצם.
"כן. יש מחקרים שמראים שגבר שמרגיש שהוא התברך באיבר מרשים מהממוצע, ינצל כל הזדמנות לנפנף בו - תרתי משמע. אלה יהיו הגברים שמגיל מאוד צעיר, כשהם הבינו שיש להם, לכאורה, אוצר בין הרגליים, כל השכונה וכל העיר יודעת. בכל אירוע הם ימצאו איזושהי אמתלה להיחשף כי זה נותן להם תחושה של כוח, של עליונות. הולכים לים עם כל החבר'ה? אז הוא זה שיציע רחצה בעירום. הבדיחות שלו תמיד יהיו סביב איבר המין וגם כשהוא יצטרך להשתין הוא לא יסתיר את האיבר אלא ינופף בו. איבר מין יכול להיות לא פעם ולא פעמיים כרטיס ביקור של הגבר".
למרבה הצער, הנפנוף בכרטיס הביקור הוורדרד לא נשאר רק בין הגבר לבין המראה או החברים שמנפנפים לו חזרה (בתקווה שלפחות מולם זה נעשה בהסכמה), אלא נשלף גם בסיטואציות שבהן אף אחד לא מצפה לו ובטח שלא מעוניין בנוכחותו.
מה זה נותן לגבר שעושה את זה? הוא מרגיש כוח ברגע הזה? מרגיש שהוא מפתה את האישה שמולו? מה עובר לו בראש?
"קודם כל, באותו רגע, מה שמניע אותו זה רק האיבר. האקט עצמו מגרה אותו. זה אקט של שליטה, של סימון טריטוריה, שגורם לו לריגוש. מעניין אותו רק דבר אחד: הפורקן שלו, האקסטזה שלו, תחושת השליטה שלו, תחושת ההכנעה. זה מה שמניע אותו. הוא לא חושב עלייך בתור אישה, אלא רק על עצמו ועל האיבר שלו, והוא עושה מולך משהו שבשום אופן הוא לא היה מוכן שיעשו לבת שלו".
המעשים הללו, טוען ד"ר רבינוביץ', נובעים, בפשטות מדכאת - מיצר האדם. "המהות הגברית לא השתנתה מדור המערות, וכנראה אי אפשר להוציא את הגבר מהגבריות הבסיסית והפרימיטיבית שלו. אנחנו מתיימרים להיות חברה מתוקנת, תרבותית ומתקדמת, עם ערכים ומוסר, אבל ככל שנוסיף סייגים ומגבלות, כך הגבר ימצא דרכים חדשות לספק את גחמותיו".
אחת הדרכים החדשות עליהן הוא מדבר היא תופעת הדיק-פיקס, עוד סוג של שליפת איבר לא ברורה, שהיא כבר לא תופעה שולית של בודדים הזויים, אלא לדבריו טרנד של ממש. "עוברים בקליניקה שלי אלפי אנשים מדי שנה, ומה שאני וגם הקולגות שלי רואים מדי יום בשנים האחרונות, זה בחורים טובים לכאורה, משכילים ונורמטיביים שעוסקים במקצועות מכובדים, ומספרים לנו, בלי להניד עפעף, שכשהם מתחילים עם בחורה, מבחינתם זה חלק לגיטימי מתהליך החיזור - לשלוח תצלום תקריב של איבר מינם האינטימי. אני לא מדבר על משהו ספורדי, יוצא דופן או חד פעמי. זה הפך להיות משהו לגיטימי מבחינת אותם גברים, שבעיניהם אף הופך אותנו, אנשי המקצוע שיושבים מולם ומלינים על כך, לארכאיים, מבוגרים, כאלה שלא מצליחים להתאים את עצמם להוויה התרבותית העכשווית".
איך זה נתפס בעיניהם כלגיטימי? הרי גם אם האישה שנחשפת מולה "רק" קופאת, סוגרת את השיחה או חוסמת אותך ברשת, אי אפשר לפרש את זה כתגובה חיובית.
"אני אגיד לך משהו, אני צפיתי בראיון של חימי עם גיא פלג והוא אמר שם שוב ושוב שזו הייתה מערכת יחסים ממושכת של 3-4 שנים, כאילו מערכת יחסים נותנת הכשרה להסכמה תמידית. זה לא רלוונטי בכלל אם הם במערכת יחסים. גם אם זוג נשוי נכנס למיטה והאישה לא מעוניינת, לכפות עליה יחסי מין זה אונס שדינו מאסר. אם הבחורה, כפי שהיא טוענת, נרתעה, סגרה את המחשב, הרגישה אבודה ונגעלה, באותו רגע החובה שלו היא להישיר עיניים למצלמה ולהגיד: אני מצטער. אני מבקש סליחה.
אבל אם אדם משכיל ומצליח כמוהו לא מתנצל, כי מבחינתו זה לגיטימי, זו כבר תרבות. זה מראה על מגמה חברתית. ואם כל ארגוני הנשים לא עושים על זה מהומה, והשיח הופך להיות אם יש לו מניעים פוליטיים או לא פוליטיים, למה שמחר בחור צעיר לא יעשה את זה? הדבר היחידי שיכול לעצור את השתרשות התופעה הזאת היא לחוקק חוק שזו עבירה פלילית שדינה מאסר. הבת שלי, שהיא כבר אישה בוגרת ונשואה, אמרה לי הבוקר: "לנו, הנשים, אסור להפסיק להילחם. כי המשפט המפורסם מהסרט "מציצים" - "יבוא לך דינה, יבוא לך" - לא פס מהעולם. הוא עדיין לגיטימי בהוויה הגברית". והיא צודקת. כמה שהלכנו קדימה, נשארנו באותו מקום. המאבק לעולם לא ייפסק".
ובכל זאת, תודה לאל, לא כל הגברים כאלה. מה מבדיל גבר שעושה מעשים כאלה מגבר נורמטיבי?
"בכל גבר, כמו בכל בנאדם, יש תמיד את המאבק הפנימי בין האיד - תשוקות, יצר דחפים, לבין הסופר אגו - ערכים וגבולות, כאלה שינק בבית הוריו, כאלה שספג מהחברה וכאלה שנולד איתם. לגברים מצליחים, שהגיעו רחוק וכבשו עמדה, יש ליבידו הרבה יותר חזק, כאשר ליבידו הוא הצורך בכוח, מעמד והשפעה וגם במנעמי החיים ובמין. אז הקונפליקט שלהם בין היצר לבין הגבולות הוא הרבה יותר גדול.
לכן הקודים החברתיים והנורמות החברתיות כל כך חשובים. בלעדיהם, כלום לא מבדיל אותנו מדור המערות. גם אצל נשים, אגב, קיים המאבק הזה בין האיד לסופר אגו, אבל אצל נשים, המין קשור בהמון דברים, הוא הרבה יותר עמוק והרבה פחות טכני מאצל הגבר, ויש דברים שמטבעה אישה פשוט לא תעשה. גבר, משחר נעוריו, תמיד ימצא לעצמו סיבות להכשיר את היצרים המיניים שלו. אבל הפחד מהתוצאות יכול להרתיע אותו ולכן החברה צריכה לרסן אותו. ואם לא נמשיך, כחברה, לעמוד על רגלינו האחוריות, זה ימשיך לקרות, כל פעם בדרכים אחרות".