ליהיא גרינר. אינסטגרם, צילום מסך
צילום: אינסטגרם, צילום מסך

התגובה של ליהיא גרינר היתה גרועה, אבל היא לא מפלצת

ליהיא גרינר פרסמה סטורי מיותר, בוטה ולא רגיש. האם מגיע לה בגלל זה שיאיימו על חייה או שחוסר היכולת שלנו לקבל מורכבות והפחד לעשות "טעות" שתכעיס מישהו גורם לנו לקבל "משפיענים" משוכפלים ללא יכולת השפעה?

כמו, אני מתארת לעצמי, אנשים רבים מאוד במדינה, גם אני הייתי - ועדיין - מזועזעת ומרוסקת מהאסון הנוראי שקרה ביום חמישי בלילה בהר מירון. המחשבה על המוות המייסר והקשה כל כך, על חוסר האונים של כל מי שהיה שם באותם רגעים ועל הידיעה שכל זה היה יכול להימנע פשוט שברה לי את הלב. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה עבר, עובר ועוד יעבור על עשרות המשפחות שחוו על בשרן את הטרגדיה הזאת, שהייתי רוצה לומר שהיא בלתי נתפסת אבל לצערי, כמו שגם התברר בשעות שאחרי, הייתה צפויה מראש.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אני אמנם לא מתיימרת להשוות ביני או בין כל אדם במדינה לבין המשפחות עצמן, ואפילו לרגע לא הייתי רוצה לשים את עצמי בנעליהן, אבל אין ספק שגם מי שאין שום קשר דם בינו לבין הנפגעים וההרוגים באסון, לא יכול להישאר אדיש למה שקרה. הרשת, כמובן, התמלאה בסטוריז של מפורסמים כאלה ואחרים וערוצי הבידור גם טרחו לסכם את כולם תחת הכותרת ה-תסלחו לי - מגוחכת - "הביצה מרכינה ראשה". לא ברור מי חשב שזה רעיון טוב לקחת את מושג "הביצה", שרחוק אלפי שנות אור מכל מה שקרה במירון, ולהשתמש בו לצורך יצירת תחושת אחדות גורל, מה גם שאין בה שום צורך - כל אחד ואחת מאיתנו חש את הצער הזה, בדרך שלו, בינו לבין עצמו, אוהבי חרדים, שונאי חרדים, אתאיסטים, כולנו הרגשנו אותו דבר - צער עמוק, וכעס.

כן, כעס. צער וכעס המון פעמים מגיעים יחד, מצוותים זה לזה. זה לא מוזר, זה לא מעוות וזה לא סותר. רוב הרגשות שלנו מורכבים מכמה שכבות של תתי רגשות. במיוחד אלה הקשורים למוות או לתקריות אחרות שאין לנו שליטה עליהן.

עוד בוואלה!

כל מה שתצטרכו בשביל המייקאפ המושלם זה שטר של 100 שקלים

לכתבה המלאה

זכותו של כל אדם, אלמוני או מפורסם, להביע את צערו העמוק על מה שקרה, ואת דעתו, אבל במצב המבוהל שלנו כחברה, זה לא באמת קורה. בדיוק כמו שידורי החדשות האחידים והמנותקים, גם הבעות הצער נחנקו תחת הפחד לעשות טעות בפומבי ולחטוף את אש הגיהנום. וכך החלו קריאות של משפיענים מסוימים להימנע מפרסום תמונות של "החיים הטובים", וגם עוקבים כתבו למשפיענים כאלה ואחרים בפרטי שזה לא בסדר שהם "ממשיכים את שידוריהם כרגיל" ולא עוצרים כדי להתייחד עם האסון.

אני מודה שאפילו אני, שראיתי רצף סטוריז רגילים לחלוטין של אחת המשפיעניות החביבות עליי, בלי שתיתן שום התייחסות למה שקרה, הרמתי גבה והרגשתי לא בנוח. בהמשך, כנראה בעקבות הודעות אישיות שקיבלה, היא כתבה שהיא מרגישה צער עמוק ושליבה עם משפחות הפצועים וההרוגים, אך היא בוחרת לספק לעוקבים שלה נקודה של אור דווקא לאור התחושות הקשות. וואלה, קיבלתי. למה? כי צער הוא מורכב. כי טרגדיות הן מורכבות. כי בני אדם הם מורכבים וכל אחד חווה דברים אחרת. וכי למרות שיש לה כך וכך אלפי עוקבים באינסטגרם, היא עדיין אדם פרטי.

ואז הגיע הסטורי של ליהיא גרינר. למי שאיכשהו פספס את הסערה, גרינר העלתה בשישי בבוקר סטורי קשה, בוטה ומאוד שונה בנוף הסטוריז של כל שאר המפורסמים. היא אמרה שם, בין היתר (ואני מתרגמת חלק מהדברים מאנגלית): "משוגעים! מה קרה? הלכתם להתפלל! וואו, התפללתם יפה מאוד. תראו מה עשיתם. דרכתם על אנשים. לא ראיתי חיות כאלה. מצטערת, כולם בוכים, אני עצבנית. זה פאקינג דוחה. מגעילים. רצחתם אנשים, דרכתם על אנשים, זה פסיכי, זה חולני".

לא קשה לדמיין את סערת הרשת המטורפת שהגיעה רגע אחרי זה, ואת התגובות הקשות שליהיא קיבלה, בעקבותיהן החליטה למחוק את הסטורי ולהתנצל. מספר הטלפון שלה הופץ ברשת והיא התחילה לקבל הודעות וטלפונים שמאיימים על חייה, וגם כשהעלתה התנצלות נוספת, בדמעות, בה הסבירה שהיא מצטערת על הדברים ועל התזמון שבו הם נאמרו, ומסבירה שפעלה מתוך רגש ומתסכול, המשיכו להאשים אותה ולטעון שההתנצלות שלה לא אותנטית, שהיא מתנצלת רק בגלל שאיבדה עוקבים ושהיא "אישה דוחה ורעה שאסור לתת לה במה".

באופן אישי, היה לי קשה לראות את הסטורי של ליהיא. אני לא מסכימה עם מה שהיא אמרה, אני חושבת שזה היה בוטה וחסר רגישות, בטח כשעדיין מנסים להבין מה בדיוק קרה שם ואיך, ובטח כשברור לי מעל לכל ספק שבנחשול האנושי שנוצר שם לאיש כבר לא הייתה יכולת לברוח, לצאת ולהימנע מלדרוס או להידרס. אבל קצת הגזמנו עם המתקפה. כן, אנשים מתנהגים לפעמים באימפולסיביות, אומרים דברים מתוך סערת רגשות ותסכול, וגם טועים, כן. אומרים משהו בלי לחשוב עד הסוף ובלי להבין איך זה נשמע.

נכון שלגרינר זה קורה יותר מדי, ומוטב היה שהיא (ועוד כמה אנשים) יניחו קצת לסטורי, ובעיקר יספרו עד עשר ויחשבו קצת מה הם הולכים להגיד, ואם מישהו עלול להיפגע. ליהיא היא אמנם אדם פרטי ובעמוד האינסטגרם שלה היא יכולה לומר מה שהיא רוצה (וגם לטעות ולהתנצל), אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה שלא להתייחס לתפוצה של הדברים שהיא מעלה, לתזמון הציבורי ולהלך הרוח שבו הם נאמרים.

ואחרי שסגרנו את זה, אני יכולה להבין מאיפה זה בא. מוות הוא תמיד דבר נורא, אבל כשקורה אסון שיש תחושה שהיה יכול להימנע - זה מרסק. אחת השאלות הכי קשות שלא מרפות מאדם שחווה מוות מיותר של אדם קרוב לו היא השאלה למה? למה זה היה צריך לקרות? האם היה אפשר לעשות משהו בצורה שונה ולמנוע את כל זה? והתשובה היא תמיד כן, וגם תמיד לא, וכך מתלווים לצער הנורא המון פעמים רגשות של כעס ותסכול, לפעמים אפילו על המת עצמו, והם לא באים בשום סתירה לעומק הכאב. הם לגמרי חלק ממנו.

גם אני, ברגעים בהם צפיתי בסרטונים של הצפיפות האיומה, והיה לי ברור מעל לכל ספק שיש כאן שורה כל כך ארוכה של מחדלים ושל אשמים שאיש מהם, אגב, לא מתועד באותה תמונה, לא יכולתי שלא לחשוב: למה, למען השם, למה?! בשביל מה הם היו צריכים את זה? כעסתי שהיו שם ילדים, כעסתי שהיו שם מבוגרים, כעסתי שהכתובת הייתה על הקיר ושום דבר לא נעשה, ובאותה מידה לא הצלחתי לעצור את הדמעות או להתרכז בשום דבר אחר לאורך כל אותו יום. וזה, לדעתי, בדיוק מה שליהיא ניסתה לומר. נכון, בחירת המילים שלה איומה ושגויה, אבל האם אנחנו באמת לא יכולים להבין ולסלוח על סטורי מיותר, שבבסיסו, בסופו של דבר, היה תסכול שאותו חשו גם רבים אחרים, מבלי שזה יסתור את הצער והכאב שלהם? האם אנחנו לא מסוגלים לתפוס שיש רגשות מורכבים שיכולים להתקיים זה לצד זה? או שאנחנו מענישים את ליהיא על זה שהיא שוב לא מיישרת קו?

אין ספק שליהיא גרינר הייתה צריכה לוותר הפעם על התבטאות פומבית, אבל התגובה שלה הייתה דומה להפליא לתגובה הראשונית של עוד הרבה מאד אנשים שאיתם יצא לי לשוחח, ואישית, אני מעדיפה אדם אותנטי שאומר את האמת שלו, גם אם בעיניי היא שגויה, וגם יודע להתנצל כשצריך, על פני שכפולים של "האמירה הנכונה" למקרי אסון, ועל פני ביטויים מכובסים כמו "הביצה מרכינה ראשה", בליווי תמונות נוגות מפולטרות והבעתו צער שבלוניות שמריחות כמו הזדרזות ליישר קו עם "מה שצריך" ולהראות לכולנו כמה אתם עצובים. גם אנשים מפורסמים הם עדיין אנשים אמיתיים ופרטיים, וזכותם לומר מה שהם באמת חושבים. נכון, פרופיל ציבורי עם המון עוקבים יהיה חשוף גם לביקורת, וזה לגיטימי, אבל איומי המוות והתגובות האלימות שגרינר סופגת מאז אומרים יותר עלינו ועל חוסר היכולת שלנו להודות בפני עצמנו על המחשבות "הרעות" שעולות לנו בראש, ועל השיפוט הדיכוטומי שבאמצעותו אנחנו דנים את עצמנו לכף חובה.

אין רק טוב או רק רע, ואם ברגע מסוים אתה לא האדם הכי טוב שאתה יכול להיות, זה לא עושה אותך מפלצת. צריך להבין את זה על עצמך כדי לשרוד את מה שאנחנו קוראים לו באופטימיות "החיים", עם מידה בריאה של סלחנות לעצמנו ולזולת. אם לא נעשה איזו סובלימציה שתאפשר פלורליזם של דעות, נמשיך לקבל פלקטים זהים, פשוט כי אף אחד לא יעז להגיד את דעתו. אין "אהבת חינם", ואין "שנאת חינם" - אלה מושגים פיקטיביים שהמציאו אנשים שלא מסוגלים להסתכל פנימה ולכן עוסקים רק בהאשמות - במציאות יש שילובים שונים של שנאה ואהבה על כל גווניהם, שאף אחת מהן, אגב, לא "חינם". לכל פעולה יש מחיר, כמו שגרינר בוודאי מבינה עכשיו, אבל יחד עם זאת אני עדיין מעדיפה אנשים שלא מדברים בסיסמאות, גם כשהם ממש טועים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully