היציאה מהארון של ספיר ברמן, שופטת הכדורגל הטרנסית הראשונה בישראל, התקבלה בחיבוק גדול מצד התקשורת הישראלית, מאיגוד השופטים וגם מצד נתח יפה מהעם. הצעד הזה מרגש לא רק בפני עצמו, אלא כמקרה מייצג שעשוי להעיד על התפתחות החברה הישראלית לכיוון מאפשר ומקבל יותר של זהויות מיניות שונות. מתבקש לתהות איך היה מתקבל צעד כזה לפני עשר, עשרים, שלושים שנה ויותר והאם בכלל היה מתאפשר. כדי להבין איפה עומדת התפתחותינו כחברה ביחס לזהות המגדרית הזו, דיברנו עם עמית צוק, שיצאה מהארון לפני שש שנים, כדי לנסות ולברר איך זה מרגיש להיחשף כטרנסית, אז ועכשיו.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
*כל הסיפורים בכתבה אושרו על ידי המרואיינות לאחר שנכתבו*
את צוק, 47, אתן אולי מכירות מהרצאתה "ברוך שעשני אישה", או מסרט הדוקו המטלטל אודותיה שיצא ב-2018, "משפחה בטרנס". שניהם מתחקים אחר הסיפור שומט הלסת שלה ושל משפחתה. אם עוד לא שמעתן אותו, רוצו לעשות את זה. בינתיים, תוכלו לקבל ממנו על קצה המזלג.
עוד בוואלה!
צוק ידעה "מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה", להגדרתה, כבר מגיל 4. היא אהבה לשחק את הבת במשחקי אבא-אמא, אהבה ללבוש בגדים של בנות, ובגיל 11 כבר התחילה להסליק בגדים של אמא, באופן סימבולי משהו, אל תוך ארון הבגדים שלה. "גרתי בבית מאוד הומופובי", היא מספרת בפשטות. "אבא שלי, כל פעם שראה הומואים או לסביות בטלוויזיה, אמר שצריך לסקול ולשרוף אותם. הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות זה להגיד מה שאני מרגישה".
כלפי חוץ, צוק עשתה כל שביכולתה כדי להסתיר את זהותה האמיתית. למדה איגרוף תאילנדי, עשתה קרחות בשיער - הכל כדי לאמץ לעצמה מראה של גבר-גבר. לדבריה, שום דבר מזה לא עזר. היא עצמה התקשתה לנסח במילים את מה שהיא מרגישה מבפנים, ותיארה לעצמה שהיא "הומו-נשית". בכיתה ט', כשהתאהבה בבת כיתתה גלית, חשה הקלה עצומה. "אמרתי 'יו, איזה מזל, אני לא הומו'", לדבריה. "ניסיתי להבין מה אני, והתשובה היחידה שמצאתי היא שזה וירוס כזה של גיל ההתבגרות".
הגיעה עת הגיוס. צוק קיבלה זימון לעתודה, אך חששה שמסלול כזה יגזור את דינה לגרוע מכל. אם תלך למסלול קרבי, חשבה, כמו גברים "אמיתיים", הווירוס המשונה יעבור לה. אבל לאלוהימה תכניות משלה. צוק נפצעה ונאלצה לעבור תקופת שיקום ארוכה, כולל שיקום בבית לוינשטיין. גלית, בת זוגה עוד משנות התיכון המוקדמות, עמדה לצדה כל אותו הזמן. "לא יכולתי לחשוב אפילו על לצאת מהארון", מספרת צוק. "כשסיימתי את הסיפור הזה, כל מה שרציתי זה להתחתן".
זמן קצר לאחר מכן, באו הילדים. "כל כך אהבתי את גלית ואת המשפחה שלי, שפחדתי לאבד אותם", היא נזכרת בכאב. "חייתי בנשף מסיכות אחד גדול, הפכתי לאמנית ההדחקות. נהייתי וורקוהולית, רק כדי שיעבור לי היום כמה שיותר מהר". הסידור הזה החזיק מעמד עד לפני שש שנים, אז הגיעו מים עד נפש. "קינאתי בכל אישה שראיתי ברחוב", מספרת צוק. "השיא היה שקינאתי בגלית. היינו קמות בבוקר, והיא הייתה שמה ג'ינס. הייתי אומרת לעצמי, 'מה היא דפוקה? זו אני תקועה פה עם הג'ינסים. היא יכולה לשים שמלות, חצאיות".
ימים ארוכים הביטה בבת זוגה בקנאה, עד שהחליטה לעשות מעשה. "אמרתי לה, 'זוכרת שלפני שנתיים נסענו לפראג, וקנינו לך טייץ טרמיים? את יכולה להשאיל לי לי אותם?". את הבקשה התמוהה תרצה בכך שקר לה ברגליים. "ברגע שנכנסתי עם הטייץ האלה למיטה לידה, הבנתי שאני בנקודת אל-חזור. זהו, מפה אני רק ממשיכה הלאה".
בתקופה הקרובה, מזמן לזמן, ביקשה עמית מגלית פריט כזה או אחר שתוכל ללבוש בעצמה. גלית, מצדה, חשבה שמדובר במשבר גיל ה-40. "עד שיום אחד היא שאלה אותי: 'לאן זה הולך, את רוצה להיות דנה אינטרנשיונל?'". צוק ראתה בזה הרמה להנחתה, וענתה "כן". 25 שנה השתיים חיו כזוג הטרו-נורמטיבי. אחרי רבע מאה יחד, גילתה גלית לצד מי היא חיה. "מבחינתה יכולתי להיות גם רוצח סדרתי שחי בבית", אומרת צוק. "שלושה ימים בכינו".
מכאן, לכאורה, הסוף ידוע מראש: קרע משפחתי, גירושים והפרדת כוחות. אבל הנה הטוויסט: "גלית אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שהיא לא רוצה שניפרד ושהיא רוצה שנעשה ביחד את התהליך". מאוחר יותר התחוור לעמית כי אמנם יצאה מהארון, אך רק כדי להיכנס לארון מעט מרווח יותר. במסגרת ההסכם המשותף שלהן, הוחלט כי בין קירות החדר תוכל עמית להתלבש, להתאפר ולדבר איך שהיא רוצה. כשהיא יורדת במדרגות - היא אבא.
"נוצר לי גן שעשועים כזה פה, והייתי חותכת מהעבודה מוקדם כדי להגיע אליו", היא נזכרת. "הייתי סוגרת אחריי את הדלת, מה שלא עשיתי אף פעם". המנהג החדש העיר את חשדה של אחת הבנות, אגם, שהייתה אז בת 11.5 בלבד. היא פנתה לאמה במסקנה המטרידה: "או שאבא חולה מאוד, או שהוא מסתיר סוד גדול".
שתי הנשים, שהיו אז עוד "אבא" ו"אמא", הבינו שאין עוד טעם להסתיר את הסוד. הן ירדו לסלון, וסיפרו לארבעת הילדים בזה אחר זה. הבנות קיבלו את הבשורה בלי הרבה בעיות. "הקטנטונת שמחה שיש עכשיו עוד מישהי בבית לעשות לה קוקיות", לדברי צוק. היחידי שחרב עולמו היה בן המשפחה, ירדן, בן 14 באותה תקופה. "הוא ראה באבא שלו סוג של מודל", מספרת צוק. "טסתי איתו טיול בר מצווה לבד לברצלונה, היינו במשחק כדורגל. הוא הרגיש שהשמיים נופלים עליו". חודשים ארוכים בודד את עצמו מהלהקה, אך חזר אליה, לדברי צוק, "כמו גדול". "הוא קיעקע על היד שלו 'אמא יש רק 2', וקנה לי ברכה של 'אשת חייל'", היא צוחקת.
היום הילדים כבר פונים אליה כ'אימי'. "יש אמא ויש אימי", היא מסבירה. "בהתחלה זה היה אבא, אחר כך יש את השלב החייזרי שאת לא בטוחה על מה את מסתכלת. בן, בת לא ברור - אז בשלב הזה הם קראו לי 'אבית'. אבא-נקבה-עמית, הכל ביחד. כשסיימתי את התהליך זה הפך ל'אימי'".
היציאות מהארון אל מול המשפחות שלה ושל בת זוגה היו הרבה פחות חלקות. מצד משפחתה הדתית-חרדית של גלית, ההתכחשות הייתה מידית וטוטאלית. אבל הדרמה האמיתית, מן הסתם, התרחשה במשפחה שלה עצמה. אביה של עמית ניתק עמה את הקשר בהודעת טקסט קצרה, ואילו אמה פתחה בסדרה של מנהגי אבלות. "הכל חוץ מלקרוע את החולצה", לדברי צוק. אך בשונה מהאב, האם המשיכה לשמור עם בתה האהובה על קשר אמהי ודואג.
יום אחד, זה פשוט קרה: עמית ואמה שוחחו ביניהן שיחה שגרתית, ובסופה אמרה האם, "אני אוהבת אותך, עמית". אז הבינה עמית כי התהליך של אמה, בינה לבין עצמה, הצליח. "היום אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי, היא כבר תומכת במשפחות כאלה", מספרת צוק. "לאט לאט היא למדה להכיל את השינוי שלי ולראות שאני אותה עמית מצחיקה, ורבאלית, מאושרת יותר וטובה יותר, ועדיין אני פה עם הילדים שלי והמשפחה שלי".
השינוי שחל באם קרה בד בבד עם יציאתה של עמית מהארון בפני חבריה ועמיתיה לעבודה, שם התקבלה בזרועות פתוחות. גם במכללת ג'ון ברייס, שם עובדת צוק כמנהלת תחום, התקבלה באהבה. "באותו קורס היו לי שתי תלמידות לסביות, שמרוב התלהבות הן עברו לשורה הקדמית וקיבלו בסוף השנה מצטיין דיקן", צוחקת צוק. כאשר הבחינה האם כי דבר בחייה של בתה לא נפגם בעקבות השינוי, הוקל לה להשלים איתו בעצמה. "היא נורא פחדה שיזרקו אותי מהעבודה ושינתקו איתי קשר", מסבירה צוק. "כשהיא ראתה שאני מספיק חזקה כדי לשמור את הכל סביבי, זה הרגיע אותה".
יחסיה עם האב, לעומת זאת, ידעו מהמורות עד יומו האחרון. כשלוש שנים לאחר שניתק איתה כל קשר, שלוש שנים במהלכן הספיקה עמית להתגרש מבת זוגה ולהתחתן עם זו הנוכחית, שירלי, חזר האב לחייה. לבקשתו השניים נפגשו אצלו בבית, שם התנצל בפני בתו על שנעדר מחייה ועל הכאב שגרם לה בילדותה. "הוא התחיל לשלוח לי הודעות 'בתי האהובה', ורדים, בא אליי הביתה, הצטלם איתי - לא האמנתי", מספרת צוק.
זוהי שנת 2018, זמן קצר לפני יציאת הסרט "משפחה בטרנס". עמית, עודנה נרגשת והמומה מחידוש הקשר עם אביה, מבקשת לנצור את האיחוד בכתוביות הסרט. ואכן, עד היום תוכלו לראות בסיום הסרט כיתוב לפיו עמית ואביה השלימו. אלא שמאז, הרבה מים עברו מתחת לגשר. "כשהסרט יצא לאקרנים, אבא שלי לא בא להקרנת הבכורה - הוא ראה את הסרט בבית", מספרת צוק. מהמסך שבביתו, צפה אביה גם ברגע שבו עמית מספרת בפתיחות כי גדלה עם אבא אלים. "זה הספיק לו כדי לשלוח לי הודעת נאצה, כולה בלשון זכר, ולנתק איתי את הקשר באופן מוחלט", מספרת הבת.
שנתיים מאוחר יותר נודע לצוק כי אביה חולה בסרטן סופני. לאור הבשורה היא החליטה לעקוף את התהום העמוקה שחצצה ביניהם, ולסעוד את אביה בחודשיו האחרונים. "זה היה מדהים לגשת איתו עם אחות על כיסא גלגלים, והוא אומר לה, 'הבת שלי תחתום על הטפסים'", משחזרת צוק. "הקבלה הזאת לקראת הסוף של הסוף של הסוף". היום, חודשים ספורים לאחר שנפטר, צוק סלחנית יותר כלפיו וכלפי בני משפחתו. "בהתחלה נורא כעסתי עליהם, אבל לקח לי זמן להבין שכולם עושים תהליך", היא אומרת. "בתהליך, לפעמים מצליחים ולפעמים לא, ולכל אחד גם יש את הזמן שלו".
צוק טרם הוצגה כאן במקצועה באופן מסודר, ולא מפני שאין לה כזה, נהפוך הוא - יש לה יותר מדי. היא מנתחת מערכות מידע, ממנכ"לת עסק, מנהלת תחום קידום אתרים בג'ון ברייס, יועצת כל תחום המדיה וכותבת תכנית ומבחנים לתמ"ת, עדה מומחית בבית משפט ועורכת את אתר "מגזין קידום אתרים". את כל זה היא עושה בזמן שאיננה מעבירה הרצאות או מסייעת למשפחות של טרנסים וטרנסיות בתחילת דרכן. למרות עבודתה הרבה, היא לעולם לא שוכחת את העשייה למען הקהילה שלה.
"אחת הבעיות של הקהילה הטרנסית זה שהן רובן נשארות בארון גם אחרי שהן יוצאות מהארון", היא טוענת. "הרבה מהן, במיוחד בגילאים שלי, שנקראות 'לייט פרזנטור', שיצאו מהארון אחרי שכבר הצליחו והביאו ילדים כגברים - יורדות מתחת לרדאר, כדי שיעזבו אותן בשקט. מהר מאוד הבנתי שלקהילה שלנו חסרות דוברות וחסרים יחסי ציבור, ואני מעריצה את ספיר (ברמן) על מה שהיא עושה. אנשים רואים נשים טרנסיות בהקשר של נוצות על הגב, או טרנסיות שנכנסות לבית האח הגדול, אבל כשהקהל מבין שיש גם מנתחות מערכות מידע, שופטות כדורגל בליגת העל, אמהות, מחנכות - זה קצת מכניס פרופורציה".
יציאותיה של עמית מהארון חולשות על פני הווה ועבר. אמנם היא יצאה לאחרונה, לפני שש שנים בלבד, אך שייכת לדור ותיק יותר מזה של יפה, ולפיכך גם הוריה. אלה הגיבו, בחלקם הגדול, בזעזוע ששייך לתפיסות ישנות ושמרניות יותר. מהצד השני, עמית מלמדת סטודנטים צעירים וצעירות ומגדלת דור חדש בביתה, וזכתה מהם ליחס שאפשר ללמוד ממנו, אולי, על פתיחות מחשבתית גדולה יותר אצל הדור החדש.
אבל יש עוד שני משתנים שאי אפשר להתעלם מהם: אחד, הוא שילדים מתרגלים מהר יותר. להכל. השני, הוא ההבדל הגיאוגרפי-תרבותי. "נהריה זו עיר מאוד בעייתית מבחינת הקהילה הלה"טבית בכלל", מעידה צוק. "עיר מאוד ימנית-מסורתית, במיוחד בשנים האחרונות. למרות שיש פה ראש עיר חדש שהביא רוח צעירה וקולות של תמיכה בקהילה, מצעד הגאווה לא נראה פה בקרוב".